(בסרטון: טריילר המיני-סדרה "עקורים")
במובן מסוים, לאנשים מסוימים, סדרות כמו "עקורים" (Stateless) מהוות את הסיבה העיקרית להחזיק במנוי פעיל בנטפליקס. סדרה בת שישה פרקים בלבד, בלי סיכוי לעונות נוספות, שאפשר לסיים בתוך סוף שבוע אחד בלי להיקשר יותר מדי. סיפור העלילה המרכזי, שמבוסס על סיפור אמיתי, כל כך כאוטי ומטורף, עד שקשה שלא להיסחף לתוכו, ולכן ההצלחה של הסדרה גם במחוזותינו לא אמורה להפתיע יותר מדי, בטח בתקופת ההסגר מרצון של תקופת הקורונה.
בפועל, למרות שמדובר בסיפור נהדר, בעבר הלא רחוק היינו יכולים להסתפק בסרט קולנוע בן שעתיים שיספר את כולו. כדי להצדיק את הפיכתו לסדרה של ממש, הסיפור המרכזי הופך להיות אחד מתוך כמה קווי עלילה שמתאחדים לסיפור אחד "גדול יותר", אלא שכאן גם המגרעה הבולטת של הסדרה - שאר סיפורי הרקע מרגישים קצת חיוורים לעומת זה המרכזי. "הסיפור הגדול יותר" הולך קצת לאיבוד אצל הצופה שאינו מכיר את הפוליטיקה הפנימית של אוסטרליה מתחילת המאה, וכל ניסיון להפוך אותו לסיפור אוניברסלי מרגיש קצת מטיפני ודידקטי.
אבל רגע, בואו נחזור רגע אחורה, עוד לפני שנדבר על הסדרה עצמה, ונפליג להיסטוריה הלא רחוקה של אוסטרליה של תחילת שנות האלפיים. אחרי שנים של עלייה הדרגתית בכמות מהגרי העבודה ופליטי מלחמה ביבשת, נושא "הגבולות הפרוצים" של אוסטרליה הפך להיות הדיון הפוליטי המרכזי במדינה. ראש ממשלת אוסטרליה דאז, ג'ון הווארד, החל לאבד מכוחו הפוליטי לקראת סיום הקדנציה השנייה שלו ב-2001, אך אז חלו שני אירועים גדולים שהשפיעו משמעותית על יחס הקהל לפליטים ולשלטון הפדרלי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה התחיל עם הגעתה של אוניית משא נורבגית שאספה בלב ים כ-400 פליטי מלחמה הזארים מאפגניסטן, שהיו בסכנת חיים במולדתם. לפי החוק הימי ביקשה להביאם לחוף המבטחים הקרוב ביותר - אוסטרליה. הווארד, בהחלטה פופוליסטית שנוגדת את החוק הבינלאומי, שלח כוחות של הצי האוסטרלי כדי למנוע את הגעת הפליטים אל הנמל האוסטרלי - ופתח במשבר דיפלומטי מול נורבגיה. הממשל הפדרלי של האוורד העביר את חוק שמירת הגבולות השנוי במחלוקת, לפיו פליטים לא יוכלו להיכנס לאוסטרליה דרך הים. "רק העם האוסטרלי יחליט מי ייכנס לאוסטרליה, ובאילו נסיבות", הכריז בנאום שהפך לאחד המזוהים ביותר איתו.
זמן קצר לאחר מכן, בצל פיגועי ה-11 בספטמבר באמריקה, דעת הקהל השתנתה והפכה את האוורד לגיבור שסגר את הגבולות בפני טרוריסטים אפשריים. פחות מחודש לפני הבחירות, החל הסקנדל הגדול של העשור באוסטרליה, כאשר לפי טענת הממשל ספינה עם 223 פליטים התקרבה לגבול המדינה והציבה אולטימטום: "תנו לנו לעגון בנמל שלכם, או שנזרוק את הילדים שלנו למים". לפי הגרסה שנמסרה לציבור, הפליטים אכן זרקו את הילדים שלהם לים, והם ניצלו על ידי כוחות ההצלה האוסטרלים. האוורד ושריו "הוכיחו" בעזרת התקשורת המקומית את האכזריות וחוסר האנושיות של הפליטים, שרק רוצים להגיע לאוסטרליה ואפילו לא אכפת להם מהחיים של הילדים שלהם. הפרשה הובילה לניצחון ענק של מפלגתו של האוורד בבחירות שנערכו חודש אחרי. בדיעבד התברר שאף ילד לא נזרק למים וזו הייתה מניפולציה שקרית של האוורד והשרים שלו, שידעו בזמן אמת שמדובר בסיפור שקרי אך ניצלו אותו כדי להטות את דעת הקהל רגע לפני הבחירות.
בשנים שלאחר מכן, ולמעשה עד הדחתו של האוורד מהשלטון, סוגיית הפליטים הייתה אחת הסוערות והמדוברות בציבור האוסטרלי. אמירות כמו של מירי רגב שקבעה ש"הסודנים הם סרטן בלב האומה" נשמעות כמו דאחקות בלתי מזיקות לעומת חלק מהדברים שהובאו בדיונים רשמיים בפרלמנט המקומי (ראש עירייה מסוים אף הציע להשתמש בפליטים לצורך מטרות חיות באימונים של הצבא האוסטרלי). השיא הגיע עם סיפורה של קורניליה ראו, אזרחית גרמנית בעלת מעמד של תושבות קבע באוסטרליה, ואיתה גם יתחילו הספוילרים לסדרה "עקורים".
ראו נולדה ב-1967 בגרמניה, אבל עברה עם משפחתה לאוסטרליה בגיל מאוד צעיר, והתבגרה והתחנכה במערכת החינוך המקומית. במהלך חייה בסידני היא פיתחה מחלת נפש בלתי מאובחנת, והפכה למרוחקת ממשפחתה. כשהתבגרה והפכה לדיילת אוויר, היא התרחקה עוד יותר מהמשפחה, ולעתים קרובות הייתה "נעלמת" במדינות זרות לתקופות ארוכות. במהלך השנים היא אושפזה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, עד שנעלמה לבסוף בשנת 2004.
סיבת ההיעלמות שלה אכן מדהימה בכל קנה מידה. קורניליה הציגה את עצמה בזמן טיול בקווינסלנד בתור תיירת גרמניה בשם אנה, עד שנעצרה על ידי שלטונות ההגירה המקומיים ונתבקשה להציג אשרת שהייה. בהיעדר אחת כזאת, קורניליה נשלחה לכלא נשים בבריסביין, שם ריצתה תקופת מאסר לצד פושעות מסוכנות. משם נלקחה לבקסטר, מחנה מעצר לשוהים בלתי חוקיים במדבר האוסטרלי. "אנה" הגרמניה, שדיברה אנגלית מושלמת במבטא גרמני עם ניחוח אוסטרלי, בלטה במיוחד במחנה לצד פליטי מלחמה עירקיים, אפגניים ואיראנים. בדיעבד סיפרו אנשי המחנה שהיה להם חשד שאנה היא בעצם תושבת אוסטרליה, אך בגלל הקשחת העמדה האוסטרלית בתקופת האוורד נגד קבלת פליטים, לא היו להם את הכלים לבסס את החשד שלהם. אחרי עשרה חודשים במחנה, עיתונאי שהגניב מצלמה למחנה באמצעות נזירות פרסם את תמונתה של העצירה יוצאת הדופן. הוריה של קורניליה נחשפו לפרסום, ולבסוף הצליחו למצוא אותה במחנה המעצר.
הסיפור על האוסטרלית שמצאה את עצמה במחנה מעצר לשוהים בלתי חוקיים למשך 10 חודשים היה לסיפור חדשותי ענק. אין אוסטרלי שלא מכיר או זוכר אותו - וההשפעות שלו על הפוליטיקה המקומית היו אדירים (גם אם לא הביאו לשינויים של ממש בתנאי הפליטים). לעומת זאת, הצופה הבינלאומי הממוצע לא יכיר את כל הסיפור, ובטח שלא יכיר את כל המעטפת הפוליטית של הסיפור, וכך הסיפור המטורף הזה ייחשף אצלו רק דרך הפריזמה של העלילה המרכזית על אישה מעורערת נפשית, שנופלת קורבן לכת נצלנית ולתקיפה מינית, שממציאה זהות בדויה במטרה להתחיל חיים אחרים בארץ אחרת.
אפשר להשוות את העניין לסדרה "הנערים" של קשת/HBO, שם הקהל הבינלאומי נחשף ברובו לראשונה לסיפורים הקשים של רצח שלושת הנערים ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר הישראלי, בעוד הצופה הישראלי הממוצע הכיר כבר את הסיפור - ולכן הסדרה הייתה צריכה להציג עבורו ערך מוסף, דבר שהיא עשתה את זה בהצלחה. אפשר ליהנות מ"עקורות" בלי לעשות שיעורי בית בהיסטוריה של תרבות ההגירה לאוסטרליה, אבל מדובר בפספוס מסוים.
"עקורות" מספרת את סיפורה של סופי, שמבוססת על דמותה של קורניליה ראו. כמו ראו, גם סופי היא דיילת אוסטרלית ממוצא גרמני שנמצאת ביחסים בעייתיים עם משפחתה. הסדרה משאירה מספיק רווחים בעלילה, כאילו כדי שהצופים יחליטו בעצמם אם הבעיה המשפחתית נובעת מהמחלה הנפשית של סופי, או שמא היחס של המשפחה הוא זה שדרדר את סופי אל הקצה. סופי מגולמת על ידי איבון סטרהובסקי האוסטרלית, שמוכרת מתפקידיה ב"דקסטר", "24", "צ'אק" ואולי בעיקר מתפקידה ב"סיפורה של שפחה". כמו כל תפקיד של פגוע נפש, לא מדובר בתפקיד קל - וסטרהובסקי עושה בו את המיטב שלה.
למעשה, הסדרה בעיקר מצליחה להביא לפרונט את המיטב שיש לאוסטרליה להציע למסך הקטן ובכלל. קייט בלאנשט (שגם נמנית עם יוצרי הסדרה) מצליחה גם בתפקיד קטן של מנהלת הכת להציג את היכולות המוכרות שלה, מרת'ה דוסלדורפ בתפקיד האחות מרגו משכנעת מאוד ובעיקר אשר קאדי, קצינת ההגירה במחנה שגונבת את ההצגה בתפקיד שבעונת פרסים נורמלית היה יכול להעמיד אותה למועמדות באיזה טקס שמי יודע אם אי פעם נחווה שוב. ראוי לציון כמובן מקנולטי מ"הסמויה" (דומיניק ווסט הבריטי), שהפעם מחזיר את פרצופו הקריפי למסך כמנהיג כת ואנס. זה תפקיד קטן שיושב עליו בול.
במקביל לסיפורה של סופי מובאים סיפורם של משפחת פליטים מאפגניסטן שהצליחו לברוח מהטאליבן. האמא ואחת מהבנות לא שורדות את המסע לאוסטרליה, ואבי המשפחה נאלץ לבצע את ההקרבה הגדולה ביותר למען הבת ששרדה. זה סיפור קורע לב, אך הוא לא באמת מסמל את מה שעוברים נכון לרגע זה 70 מיליון עקורים ברחבי העולם (חצי מהם ילדים). במקביל מסופר הסיפור השלישי על האוסטרלי קשה היום שהולך לעבוד כשומר במחנה, דבר שמתנגש עם האופי החיובי שלו והופך אותו מאבא טוב לב לנאצי במדים. כל קלישאה שניתן לזרוק לקלחת הזאת נזרקה, וזה פוגם בהנאה הכללית מהסדרה.
בתפקידי המהגרים האיראניים, האפגנים והטמילים (עם אסייתי שמקורו בהודו וסרי לנקה) משתתפים שחקנים אוסטרלים, שחלקם עברו במחנות מעצר שכאלה כשהגיעו למדינה. פייסל באזי המצויין שמגלם את דמותו של אמיר האפגני נולד בביירות לאב לבנוני ואמא סורית, בגיל שלוש משפחתו ברחה מהמזרח התיכון לאחר שטיל פגע בביתם. ילדותו באוסטרליה הייתה רוויה בגזענות, כאשר אחד המורים בבית הספר היסודי סירב להאזין לאנגלית המשובשת שלו, והורה לו להעביר את התשובות שלו בפנטומימה - הוא החליט להפוך לשחקן. מבחינתו, זו סגירת מעגל מרגשת לחזור למחנה העקורים האוסטרלי - הפעם כשחקן מוערך. חלק מהשחקנים האחרים בתפקידים האלה אינם שחקנים בכלל, אלא יוצאי מחנות שענו על מודעת דרושים ששחררה ההפקה האוסטרלית, שחיפשה בוגרי מחנות עצורים ללא ניסיון משחק. הגימיק הזה עבד טוב, כאשר חלק מהשחקנים חסרי הניסיון (בעיקר מינה, בתו הבכורה של אמיר) מביאים הרבה אותנטיות לתפקידים שלהם.
מאוד מוזר לצאת מסדרה עם תחושה של "אוקיי, משהו היה מאוד דפוק במערכת ההגירה של אוסטרליה לפני 15 שנה" בלי באמת להבין מה היה לפני או מה קרה מאז. ניסיון להשוות את המערכת הדפוקה הזאת לשאר מקומות בעולם לא באמת מסתדר, אפילו שגם אצלנו יש מחנה מעצר במדבר בשם "חולות" שאפשר להשוות אותו בקלות ל"בקסטר". וכן, יש כמה רגעים שאמורים לפרוט לנו על המצפון, כמו הפליט האיראני ההומוסקסואל שטוען שירצחו אותו אם הוא יחזור למדינתו, ובכל זאת הפקידים האוסטרלים מחליטים לגרש אותו. מעניין איך שפי פז האוסטרלית, אם יש כזאת, הרגישה לראות את הקטע הזה. אלא שהסדרה כיצירה לא מתעסקת בעצם המוסריות של מעצר פליטי מלחמה, והדיון בעניין אפסי. אם כבר, הסדרה שמה את הדגש על הקלות שבה אישה לבנה וטובת מראה יכולה למצוא את עצמה כחלק מהמערכת הזאת, שבנויה להחליש אנשים חומרים ושחורים מתרבויות שאנחנו לא מבינים. וזה, ובכן, מסר קצת בעייתי: אתם לא רוצים להיות פליטי מלחמה? תשתדלו להיוולד לבנים.
בקטנה
הסדרה מתארת את שנת 2005, תקופה מוזרה ופרהיסטורית של לפני המצאת הסמארטפון, וככל הנראה לפני שהאוסטרלים גילו את המצלמה הדיגיטלית. למחשבים במשרדים יש צג שטוח, אבל כדי להעביר תמונה ממשרד אחד לאחר משתמשים בפקס, ולא באימייל למשל. זה מוזר, אבל פחות מוזר מהתרגום הקלוקל של נטפליקס לעברית, שכבר הפך לחלק מחווית הצפייה. כך למשל, כשהשומרים משחקים פוקר והמנהל שלהם נכנס ושואל "מי הרכיב נדנדה בחצר? באותה מידה אפשר לבנות להם גרדום", התרגום מתייחס איכשהו למשחק הפוקר: "מי העלה את ההימור?". מה.