האמריקנים החדשים: כך משנים בני המהגרים בארצות הברית את הטלוויזיה

כבר לא מנומסים או נחבאים אל הכלים, לא פוחדים לגעת בפרות קדושות כמו אסלאם ומין, ובעיקר לא סומכים על אף אחד אחר שיספר את הסיפור שלהם. בעוד הדמוגרפיה של ארה"ב הולכת ומשתנה, דור חדש של יוצרים מעניק סוף סוף ביטוי אותנטי לחיי מיעוטים בארה"ב

טריילר הסדרה אמת או חובה (Never Have I Ever) של נטפליקס (נטפליקס)

(בסרטון: טריילר הסדרה "אמת או חובה" של מינדי קיילינג בנטפליקס)

"למה אנחנו צריכים שכל האנשים מהמדינות המחורבנות האלה יגיעו אלינו?"

"ניגרים והאיטים יכולים לחזור לבקתות שלהם, לכולם שם יש איידס".

"למה שחברות הקונגרס לא יחזרו למקומות השבורים ושורצי הפרעושים שמהם הגיעו?"

"מקסיקו שולחת אלינו אנשים עם הרבה בעיות. הם מביאים סמים ופשע, הם אנסים".

"המדינה שלנו מלאה".

(דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב ה-45)


במקום שנחשב עד לפני 100 שנים לשער הכניסה העיקרי לארה"ב, עומדת גם היום אישה מרשימה. היא הגיעה לשם מצרפת לרגל חגיגות יובל המאה להצהרת העצמאות של ארה"ב, אבל נטמעה מאז לחלוטין בחוויה האמריקנית. יש שרואים בה סמל לאומי של ממש, איפשהו בין ברוס ספרינגסטין לעוגת תפוחים. לא נהוג לשאול אישה לגילה, אבל במקרה שלה הפרטים ידועים לכל. היא בת 144, עדיין קורנת ומעוררת השראה, בידה האחת היא אוחזת בלפיד נצחי ובאחרת בלוח אבן, שעליו חרוטות המילים "4 ביולי, 1776". במקור הצרפתי היא נקראה "חירות מאירה את העולם" אבל מאז כולם מכירים אותה כולם כליידי חירות או פסל החירות.

12 מיליון מהגרים שנמלטו מקשיים, רדיפות ועוולות בכל רחבי העולם, חלפו על פניה במשך כ-30 שנים על גבי ספינות הקיטור שעשו את דרכן אל אליס איילנד הסמוך לניו יורק, משכנו של מרכז מחלקת ההגירה באותן שנים. העשירים שבהם העבירו את המסע שנמשך לרוב בין שבוע לשבועיים בתאים מרווחים, אבל רובם המכריע של הנוסעים עשו זאת בצפיפות אדירה, ללא פרטיות ובתנאים סניטריים עלובים בחלקה התחתון של האונייה. כשהגיעו סוף סוף ליעדם נשלחו העשירים ישירות אל מחוז חפצם, בעוד יתר הנוסעים נדרשים לחכות שעות ואף ימים למסלול שכלל בדיקות רפואיות ואימות פרטים. מי שנכשלו באחד מהם נדרשו לבלות שבועות ואף חודשים על האי עד שהוסדר מצבם, וחלק קטן מהם אף נשלחו חזרה כלעומת שבאו.

עוד בוואלה! NEWS

בוז לכחולי המדים: הרצח המשטרתי שמאלץ את הוליווד לעשות חשבון נפש

לכתבה המלאה
"אתני מדי". רמי מאלק, "מר רובוט" (צילום: יח"צ)

ההערכה היא שכ-30% מהאמריקנים כיום (יותר מ-100 מיליון) הם צאצאיהם של המהגרים שעברו דרך אליס איילנד בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20. במו ידיהם הגשימו את החלום האמריקני והפכו את ארה"ב למקום שאנחנו מכירים כיום. כשספינתם התקרבה אל הליידי חלקם היו יכולים לקרוא את שנכתב על בסיסה: "הבו לי את בניכם היגעים, העניים, ערב רב של המונים הכמהים לנשום כבני חורין. את פליטי חופיכם האומללים. שלחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, את לפידי אשא לצד שער הזהב".

כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה של ארה"ב, הכוונות היו טהורות אך הביצוע שנוי במחלוקת. על פניו, בעצם קליטתם של ההמונים הגשימה ארה"ב את חזונם של האבות המייסדים: "אנו מקבלים את האמיתות הללו כמובנות מאליהן שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא נתן להם זכויות שלא ניתן לשלול, ובהן הזכות לחיים, חירות והמרדף אחרי האושר". אלא שבפועל ארה"ב, אומה שנוסדה על ידי מהגרים, מעולם לא השלימה באמת עם היותה ערב רב של לאומים, גזעים וצבעים שווים בזכויותיהם וחובותיהם. הנוכחות התרבותית שלהם בכלל והטלוויזיונית בפרט היא אחת העדויות הבולטות ביותר לכך.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה! NEWS

מעולה ככל שיהיה, "הרשת החברתית" רחוק מלתפוס את האיום הגדול של פייסבוק על העולם

לכתבה המלאה
בכישורי אבחנה מפותחים. עזיז אנסרי עם השף דיוויד צ'אנג בסדרה "מומחה לכלום" (צילום: יח"צ)

פושעים, בורים ונמלטים מהחוק

מלבד הבחירות לנשיאות, צפויה ארה"ב לקיים ב-2020 גם מפקד אוכלוסין בעל השלכות דרמטיות על מגוון עצום של נושאים, מתקציבים פדרליים דרך ייצוג בקונגרס ועד פרויקטים לאומיים. עוד לפני שהתפרסמו התוצאות, ההערכות מדברות על כך שעד 2044 תהפוך ארה"ב למדינת רוב של מיעוטים (Minority Majority). במילים אחרות, לראשונה בתולדותיה של ארה"ב, מספרם של אמריקנים שאינם לבנים (שחורים, היספנים, אסיאתים וכו') יעלה על זה של אמריקנים לבנים. עד 2060 צופות התחזיות שאחד מכל שלושה אמריקנים יהיה ממוצא היספני.

על רקע המהפכה הדמוגרפית הזאת בולטות במיוחד תוצאותיו של מחקר מקיף שערך מכון המחקר על שם נורמן ליר, שבחן 143 פרקים מתוך 47 סדרות טלוויזיה ששודרו בין השנים 2017-2018. במוקד המחקר עמדו שתי שאלות עיקריות: איך מהגרים ונושאים הקשורים אליהם מיוצגים בטלוויזיה, ואיך ההצגה הזאת משתלבת עם החוויה של מהגרים במציאות. הממצאים הראו שלא פחות מ-34% מדמויות המהגרים בסדרות שנבחנו היו קשורות לפשע (זאת על אף שבמציאות יחס הפשיעה של מהגרים נמוך מזה של אמריקנים מלידה), 11% מהן נכלאו בשלב כלשהו בחייהן (במציאות, פחות מאחוז מאוכלוסיית המהגרים בארה"ב בילו מאחורי סורג ובריח), דמויות של מהגרים משכילים עם תארים מתקדמים הוצגו על המסך הקטן ביחס נמוך ב-300% מהממוצע במציאות. לבסוף, כאילו כדי לחתום את מאגר האקסיומות שמקושרות למהגרים - 41% מקווי העלילה של דמויות מהגרים כללו עיסוק במעמדם החוקי או הבלתי חוקי כאזרחי המדינה.

"היסטורית, לאופן שבו הוצגו קהילות משולי החברה במדיה, הייתה השפעה מכרעת על היחס שזכו לו מהחברה", הסבירה נואל ס' סטיוארט, מנהלת תחום הבידור של "Define American", גוף הפועל לקידום צדק גזעי, בריאיון להוליווד ריפורטר. "כשמדובר במהגרים, נדמה שהכל מתנקז לשתי קטגוריות: פושעים שמנצלים את המערכת או מהגרים 'טובים' שעולים על הציפיות ומצליחים הרבה מעבר לממוצע. במציאות כזו אין שום מקום למורכבות או אנושיות של אנשים אמיתיים".

עוד בוואלה! NEWS

"מומחה לכלום": מקום 28 במצעד סדרות העשור

לכתבה המלאה
הבושה של בת למהגרים. מינדי קיילינג (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

הארגון לא הסתפק בממצאים וצירף חוברת בת 19 עמודים עם המלצות לאנשי התעשייה. בין היתר מפצירים אנשיו בתסריטאים להיוועץ במהגרים כשהם כותבים דמויות מהגרים, ובעיקר להכיר את הנתונים לפני שהם נופלים לקלישאות. כך, למשל, מציינת החוברת כי יותר מהגרים עזבו את ארה"ב לטובת מקסיקו, מאשר מקסיקנים שהיגרו לארה"ב. נתון חשוב נוסף הוא שמהגרים ללא מסמכים משלמים בממוצע כמעט פי 2 יותר מסים מבני האחוז העליון של אמריקנים - ובכך תורמים לכלכלה. לבסוף, קובעת החוברת, הפלחים המודרים ביותר בתוך אוכלוסיית המהגרים הם נשים ודמויות להט"ביות, שכמעט ולא נראים על המסך.

דבריה של סטיוארט על ייצוג טלוויזיוני שמשפיע על תפיסות עולם מתיישבים לחלוטין עם תמונת המציאות. בדיקה שערך הניו יורק טיימס ב-50 מדינות ארה"ב מציג את ההקבלה הכמעט מוחלטת בין הנטייה הפוליטית של המדינות, לבין העדפות הצפייה של תושביהן. כך, למשל "דאק דיינסטי", ריאליטי על משפחה של כפריים לבנים מדרום ארה"ב, אהודה במיוחד באזורים הכפריים של מדינות הדרום כמו טקסס, לואיזיאנה וארקנסו. מנגד, באותן אזורים בדיוק קיימת אהדה נמוכה לסדרות שעוסקות בנושאים נפיצים כמו "פילדלפיה זורחת" או "סאות' פארק". תוכניות בידור אקטואליות כמו "הדיילי שואו" נצפות בעיקר בערים הגדולות כמו סן פרנסיסקו והכי פחות באלבמה. ככל שהרשימה מתקדמת, הולכת ומתבהרת תמונה מוכרת של מציאויות נפרדות: אוהדי "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" חווים מציאות מגוונות משמעותית מזו של צופי "בגרות באמהות" ("Teen Mom"), ומעריצי "משחקי הכס" פגשו בחייהם אוכלוסיה מגוונת בהרבה מאלו שפגשו צופי הריאליטי "תיכון בהריון".

עוד בוואלה! NEWS

"ראמי" מנתצת בעדינות סטריאוטיפים בלי להיות בלי להיות מטיפנית, דידקטית ומעיקה

לכתבה המלאה
תחושת אשמה תמידית. ראמי יוסף, "ראמי" (צילום: יח"צ)

"אל תסתובבו ליד מסגדים"

בזמן שהוליווד לומדת שיעורים על גיוון תרבותי וייצוג הולם של מיעוטים, דור חדש של יוצרים לא טורח לחכות לה. אלו הם הצאצאים של דור מהגרים שונה בתכלית מזה של אליס איילנד במאה הקודמת. הגל החדש החל בשנות ה-70 אחרי שהקונגרס האמריקני אישר את חוק ההגירה והאזרחות, שהעניק העדפה מתקנת לבעלי מקצועות נדרשים. הוריהם הגיעו מהמזרח התיכון, מהודו ומהמזרח הרחוק בחיפוש אחר איכות חיים משופרת, והם עצמם הדור הראשון של האמריקנים החדשים. חייהם עוצבו בצל ההחלטה האמיצה של הוריהם והקשיים שנאלצו לעבור כזרים במדינה חדשה. על אחת כמה וכמה בשנים שבהן משברים כלכליים ופיגועי טרור עוררו גל עכור של שנאת זרים.

"'אל תסתובבי ליד מסגד, בסדר?', אמרתי לאמא שלי. 'תתפללי את כל התפילות בבית'", סיפר עזיז אנסרי בטור מיוחד שכתב לניו יורק טיימס ב-2016 עם תחילת כהונת טראמפ. "אני בנם של מוסלמים-אמריקנים ושלחתי את ההודעה הזאת אחרי הטבח המזעזע באורלנדו (49 הרוגים מירי במועדון הלילה "Pulse"). רק אחר כך הבנתי כמה נורא זה לומר לאזרח אמריקני להיות זהיר לגבי האמונה שלו". בהמשך הטור מתאר אנסרי עדות של חברה שמתארת כמה נמאס לה להסביר שאינה תומכת בטרור בכל פעם שפיגוע מבוצע על ידי מוסלמי, נזכר כמה פחד כשאחד המטוסים ב-11 בספטמבר התנגש במגדלי התאומים והרעיד את האוניברסיטה שבה למד, והעלה גם מקרה שבו אדם שישב במכונית זעק לעברו שהוא טרוריסט רק כי חצה מולו את הכביש.

התפר הזה שבין חוויית החישול של דור ההורים והכמיהה של דור הילדים להיטמע, הוא אחד הדברים שהפכו את "מומחה לכלום" לאחת הסדרות הבולטות של נטפליקס. חמוש בטונות של חן ובכישורי אבחנה מפותחים, חופר דב, בן דמותו של אנסרי בסדרה, בדואליות הזאת. מצד אחד הוא צעיר ניו-יורקי אופייני, שחי מדייט לדייט ומבלה את זמנו עם חבריו הטובים. מנגד, הוא מהווה גשר עבור הוריו שלעולם לא יהיו אמריקנים במלוא מובן המילה, ועדיין קשורים למולדתם בעבותות של דת, מסורת ופערים תרבותיים. "דת", הפרק השלישי בעונה השנייה, הוא זיקוק מופתי של הגשר הזה. הפרק עוסק בחיבה של דב לאכילת חזיר ובצורך שלו להסתיר זאת מהוריו וקרובי משפחתו האדוקים. במבט ראשון מדובר בפרק חינני ומחמם לב על יחסים משפחתיים, אבל מה שהופך אותו למבריק באמת הוא מה שמסתתר מתחתיו.

עוד בוואלה! NEWS

סירוס עצמי: זה מה שקורה לקומדיה של אדם שמואשם בהתנהגות מינית לקויה

לכתבה המלאה

הבחירה במילה המאיימת "דת", בייחוד בהקשר של מוסלמים, היא כשלעצמה אמיצה ומרעננת. יש בה כדי להעיד על הרצון של אנסרי לשים את הנושא הנפיץ על השולחן, לפרק את הסטריאוטיפים שנקשרו למסגדים ולאנשים שמתפללים בהם, ובעיקר להראות כמה גמישה ונזילה יכולה להיות אמונה. צופים ומבקרי טלוויזיה, ובהם רבים ממוצא מוסלמי או הודי, היללו את הפרק ואת האופן שבו הציג לראשונה באופן אותנטי את החוויה האישית שלהם. "משיכת החבל בין בני הדור הראשון לשני מתארת את הזהות שלנו", כתב אמיל ניאזי, מבקר הטלוויזיה של VOX. "מה שאנחנו דוחים חשוב לא פחות ממה שאנחנו לוקחים, והדבר הראשון שאנחנו נוטים לדחות כבני הדור השני היא הדת, או לפחות החלקים שהפכו מעיקים ומפריעים לתשוקות המערביות המעודכנות שלנו".

ובכל זאת, כפי שדב מגלה כשהוא מחליט לשבור את הקרח מול הוריו, יש במסורת הזאת הרבה מעבר למה שנדמה. "כשאתה אוכל חזיר מול אמא שלך, היא מרגישה שהיא נכשלה כהורה", מסביר לו אביו בדקות הסיום של הפרק, והופך בכך את הקערה על פיה. זאת לא הדת שחשובה כאן, אלא הזהות שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים של הוריו. בניגוד לדב, הם לעולם לא ירגישו אמריקנים באמת.

עוד בוואלה! NEWS

מלאכת מחשב/ת: "מר רובוט" נפרדת בפרק מרגש, יפהפה ומפתיע

לכתבה המלאה

את החוויה הזאת משלים "הורים", הפרק השני של העונה הראשונה, בו דב וחברו בריאן, בן למהגרים ממוצא קוריאני, מנסים לבלות עם הוריהם מתוך הכרח, ומגלים אגב כך את מה שאלו נאלצו לעבור בנעוריהם. "אתה יודע שכיף זה קטע חדש, נכון?", מטיח בדב אביו (אותו מגלם אביו האמיתי של אנסרי), "כיף זה מותרות שרק לדור שלכם יש. היו לך המון צעצועים, לקחנו אותך לחוג כדורגל, שיעורי גיטרה, נינטנדו. אני רק למדתי, שיחקתי בחוץ, אכלתי קצת אורז והלכתי לישון".

אבל יותר מחילופי הדברים בין הדורות, אלה האמיתות שמתחת לפני השטח שזיכו את הפרק בפרס גלובוס הזהב על התסריט: חוסר הנוחות של הדור הצעיר עם הוריהם הנוקשים והמיושנים, חוסר ההערכה לקורבנות שנאלצו וממשיכים לשלם כדי שילדיהם ירגישו כמו במולדתם. בכך הופך הפרק הזה לאוניברסלי עבור ילדי מהגרים באשר הם, גם כאלה שנולדו ממש כאן בישראל. הצביטה בלב והפיכחון שמייצרת טלוויזיה כזו לא היו יכולים להתקיים בידיים של מי שלא בקיא בפרטי מערכת היחסים הזאת.

עוד בוואלה! NEWS

להיות בחדר כשזה קורה: אירוע התרבות הגדול של המאה הגיע לטלוויזיה, וזה מושלם

לכתבה המלאה
לוקחת את חוויית הדת כמה צעדים קדימה. "ראמי" (צילום: יח"צ)

אסלאם הוא כבר לא פרה קדושה

אם היחס של אנסרי לדת ולמוצא נשמר בגבולות החמידות והחביבות של הדמות הראשית, "ראמי" לוקחת את חוויית הדור השני שלה מספר צעדים קדימה. ראמי יוסף, סטנדאפיסט ממוצא מצרי, יצר את הסדרה - שבספטמבר הקרוב תגיע ל-yes - ומככב בתפקיד הראשי שמבוסס בחופשיות רבה על חייו. בעוד אנסרי חי בשלום עם התנזרותו מהדת ומהסמלים התרבותיים של הוריו, ראמי חי בתחושת אשמה תמידית שמייצרת מתח נהדר בינו לבין הדמות האידיאלית שהיה רוצה להיות. האפיון הזה מוביל אותו לנסות לזכך חיי מין סוערים, אורח חיים חילוני וזהות מערבית, בניסיונות כושלים חוזרות ונשנים להיטמע מחדש באסלאם, בתרבות המצרית ובמסורת של מולדת הוריו. הדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק שלו עם עצמו ועם ערכיו הוא שהופך את הסדרה למוצלחת כל כך. באופן הזה למשל, באחד הפרקים שכולו פלאשבק לנעוריו, ראמי הצעיר תוהה אם האוננות הראשונה שלו היא הסיבה לפיגועי ה-11 בספטמבר.

"העבודה שלי היא לא לגרום למוסלמים להיראות טוב", אמר יוסף בריאיון למגזין GQ, "אני לא רוצה להגן על הדמויות שלי, אני לא מנסה לגרום להן להיראות מושלמות. העבודה שלי היא לגרום להן להיראות מבולגנות". ואכן, כל פרק של "ראמי" הוא זיקוק של הרעיון הזה בדיוק. בין אם מדובר במערכות יחסים עם נשים לבנות או מוסלמיות, ברומנים אסורים, בהלכות אסלאם, שוביניזם מובנה ואפילו שנאת יהודים - הסדרה הופכת את הדמויות שלה למחוללות האתגרים של עצמן. אין כאן קורבנות או הפניית אצבע מאשימה כלפי החברה, שכן יוסף טוען שזה פשוט משעמם. אם היה הופך את הסדרה שלו לשיקוף של סיפורי החדשות על מוסלמים, הוא היה מעצים את אותן קלישאות שמהן ביקש לברוח. וההישג הזה ממש לא נזקף רק לזכותה של הדמות הראשית.

עוד בוואלה! NEWS

"אמריקה הקטנה" באה להציג את הקושי אבל בעיקר את ההתגברות

לכתבה המלאה

כמה מהפרקים המשובחים ביותר של "ראמי" עוסקים במשפחתו: אמו הנוירוטית, דודו האקסצנטרי והבוטה, אחותו המבריקה והמוזנחת על ידי המשפחה, ואביו שמנסה לשמור על התפרים העדינים מהתפרקות. הפרקים שבהם אמו של ראמי, מאיסה (היאם עבאס הנפלאה), יוצאת לראשונה לעבוד כנהגת Lyft, מתארים את הקושי במפגש הבלתי אמצעי של מהגר עם החברה האמריקנית, חוסר ההיכרות עם קודים חברתיים ותרבותיים משתנים תדיר, ובעיקר שכר הלימוד הגבוה שמגיע עם כל טעות. בפרק נהדר נוסף בעונה השנייה מתמודד אביו של ראמי, פארוק (אמר וואקד) עם הבושה של פיטוריו מעבודתו עקב קיצוצים וחוסר היכולת לספר למשפחתו על כך שאיבד את היכולת לפרנס. תוך שהוא יוצא יום יום אל "העבודה" בבית הקפה בו הוא מסתתר, הוא חולם על הקריירה שמעולם לא הצליח להגשים ככדורגלן.

כל אחת מהעלילות האלה ורבות אחרות, מאפשרות ל"ראמי" לדבר על קושי מבלי להפוך אותו למסכנות, אבל לא פחות מכך הן מאפשרות לפרק הרבה מהמוקשים של עיסוק בזרות ואסלאם בטלוויזיה. פרות קדושות כמו שוביניזם מובנה, טרור ובעיקר מין מפוצצים בה ברעש גדול. ובגלל שהיא עושה זאת, היא מרשה לעצמה גם לתבוע את מקומן של דמויותיה בתוך החברה בזכות ולא בחסד. כך, באחד מרגעיה המספקים ביותר, עומדת מאיסה כחלק מקבוצת מקבלי אזרחות חדשים שנשבעים לדגל האמריקני, ומנהלת דיאלוג עם תמונת הנשיא שמשקיפה עליה מהקיר הסמוך: "אני אצביע אותך החוצה, חתיכת חרא מזוין. אני כאן כדי להישאר, כלבה".

עוד בוואלה! NEWS

נזירה קוטלת, פארק מזמר ועוקץ מול מצלמות הטלוויזיה: סקירת סדרות חדשות

לכתבה המלאה

כבר לא מנומסים וביישנים

עם עלייתה של "אמת או חובה", קומדיית התיכון של מינדי קיילינג המבוססת אף היא בחופשיות על חוויותיה, החלו לצוץ בזו אחר זו עוד ועוד ביקורות של עיתונאים בני מהגרים. הסדרה, שהפכה לאחת ההצלחות הגדולות של נטפליקס ב-2020, מגוללת את סיפורה של דבי, אף היא בת למהגרים מהודו, שמנסה להתמודד עם הציפיות של אמה הקשוחה, במקביל לטיפוח אהבתה לנער המקובל בשכבה.

"כל כל הרבה מהסדרה מרגישה ביוגרפית", כתבה לוריין עלי, מבקרת הטלוויזיה של הלוס אנג'לס טיימס. "המשפחה שלי אינה מהודו, אבל אף אחד בתיכון שלי לא ידע להבדיל בשנות ה-80 בין הודים ואסיאתיים. כולנו נראינו להם דותראקים. אבי העיראקי היה מקפיץ אותי לבית הספר, תוך שהוא משמיע קלטת של תפילות קוראן, חלק מאוסף שנשלח אליו מאחיו בבגדד. נהגתי להתכווץ במושב של המכונית שלו כדי שאיש לא יבחין בי, להחליק ממנה מהר כשעצר ולהתפלל שאף אחד לא יידע לזהות מאיפה הגיעו הצלילים המוזרים האלה. זה היה כל כך משפיל. כאילו שהמבטא הכבד שלו לא היה מחשיד מספיק בעיני החברים השיפוטיים שלי מכיתה י'".

עוד בוואלה! NEWS

מלחמת התשה: "אפל" הייתה יכולה להיות מושלמת, אבל אז היא התאהבה בעצמה

לכתבה המלאה
"מרגישה ביוגרפית". "אמת או חובה" (צילום: יח"צ)

קיילינג הפכה את הבושה הזאת והניסיון להתנער ממנה לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של דבי (מייטריי רמאקרישנן המופלאה). היא בזה לתרבות הנישואים המאורגנים, נבוכה מטקסים של הקהילה ומהאופן שבו קרוביה מתקשרים. אבל מרכיב חשוב לא פחות בדמות ומה שהופך אותה למוצלחת כל כך, הוא ההחלטה של קיילינג להתייחס לגיבורה שלה כדמות אגוצנטרית, אימפולסיבית ולעתים גם כפויית טובה. בכך היא שוברת את הסטיגמה של "מהגרים טובים ומנומסים", ומתייחסת לגיבורה שלה כמתבגרת רגילה לכל דבר, בדיוק כפי שרצתה כל כך להיות בעצמה. מרבית הכותבים של "אמת או חובה" הם בני הדור השני למהגרים, וכך החוויות והחששות של קיילינג זכו להדהוד.

"דמויות אסיאתיות תמיד מאופיינות בחוסר ביטחון וביישנות", סיפרה רמאקרישנן בריאיון לאתר דדליין, "ויותר מזה, הן כמעט תמיד דמויות משנה שנמצאות שם כדי לעזור לסיפור של הדמות הראשית. אבל כאן סוף סוף יש דמות שלא רק יודעת שהיא חכמה, אלא כזו שמסרבת 'לטמטם' את עצמה, וזה משהו שקורה להמון דמויות נשיות בדרמות תיכון". כמו אצל "ראמי" ו"מומחה לכלום", גם במקרה של "אמת או חובה" אחד המרכיבים הבולטים הוא מערכת יחסים בין הדורות השונים. אך בניגוד למשפחות המנומסות ההן, כאן המתח בין דבי לבין אִמה מעשיר את הסיפור. זהו מתח שבנוי על טרגדיה של אובדן אב ובן זוג, אבל גם על פער של ציפיות ותפיסות עולם: מצד אחד הדור שהגיע בידיעה שיצליח בחייו רק אם יתבלט ויצטיין יותר מאחרים, ומנגד מי שנולדו אמריקנים ורק מעוניינים לחיות את חייהם בשלווה.

עוד בוואלה! NEWS

הכנות מנצחת: "אמת או חובה" היא מעבר לסתם אסופת קלישאות

לכתבה המלאה
מודרים נוספים. ב"ד וונג, "מר רובוט" (צילום: יח"צ)

הרבה מעבר לסיפורים על קשיי מהגרים

הדרישה לייצוג שווה, שוויון הזדמנויות וביטול נורמות גזעניות שורשיות שממשיכות ללוות את החברה, רחבה הרבה יותר מתנועת Black Lives Matter. הבחירה של אנסרי, יוסף וקיילינג לשנות במו כישרונם את המעוות באמצעות ההשפעה האדירה של המסך הקטן - היא ביטוי לצורך שמפעם מתחת לפני השטח. במקביל ממשיכה הוליווד לנסות לטפל בבעיה גם בדרכים ישירות יותר. יצירות כמו העיבוד החדש ל"שולחן לחמישה" (שהציב במרכזו חמישה ילדים שהוריהם גורשו למקסיקו), "ליל האירוע", "חמוץ מתוק" ו"ג'יין הבתולה" עסקו כולם בקשיי מהגרים במפגש עם החברה והממסד האמריקנים. "אמריקה הקטנה", סדרת האנתולוגיה המרגשת של אפל טיוי פלוס, הביאה את סיפוריהם האמיתיים של שמונה מהגרים מכל רחבי ארה"ב.

יצירות אחרות של בני מהגרים הציגו אומץ ופתיחות מחשבה אף שחוו על בשרם דווקא את ההפך. סם איסמעיל, יוצר "מר רובוט" הוא צאצא למהגרים ממצרים, בדיוק כמו כוכב הסדרה וזוכה האוסקר והאמי, רמי מאלק. בראיונות סיפר מאלק איך נדחה שוב ושוב מתפקידים עליהם התמודד בעבר משום שהיה "אתני מדי" או "לא אתני מספיק". הסדרה עצמה, שעסקה רבות בבדידות, ניכור ודיכאון של אנשים משולי החברה - וכללה שלל דמויות אתניות, ביניהן בת למהגרים מאיראן, התכתבה בעקיפין לא מעט עם חוויית המהגר. אבל "מר רובוט" לא עצרה שם, היא הציגה גם פתיחות כלפי מגזרים מודרים אחרים בחברה, ובהם אישה טרנסית שהייתה לאחת הדמויות המרכזיות בסדרה. כל זאת לצד עיסוק מורכב ומרתק בסוגיות של מחלות נפש, מעמד סוציו-אקונומי וההשפעה של טכנולוגיה על חיינו.

עוד בוואלה! NEWS

מקום 12 במצעד סדרות העשור: "מר רובוט"

לכתבה המלאה
ערב רב של מיעוטים. לין-מנואל מירנדה במרכז בתפקיד אלכסנדר המילטון (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

בצל מגפת הקורונה, הפך הסרט שתיעד את "המילטון", המחזמר עטור הפרסים והשבחים שכבש את העולם, לאחד מאירועי השנה בטלוויזיה של 2020. פרי יצירתו של היספני-אמריקאי מפורטו ריקו (לין-מנואל מירנדה הגאון), "המילטון" מגולל את סיפור הקמתה של ארה"ב תוך התמקדות במהגר, אלכסנדר המילטון, שהפך לאחד מאבות האומה האמריקנית. כוכביו הם ערב רב של מיעוטים, גזעים וצבעים, ושפתו היא שעטנז של סגנונות מוזיקליים מגוונים שנולדו בארה"ב ומשלימים אלה את אלה. "המילטון" לא רק נושא בגאווה לכל אורכו את ייחודם ותרומתם של מהגרים, אלא מדגיש שבלעדיהם לא הייתה החברה האמריקנית מתקיימת כלל. בשיר הפתיחה של המחזמר מתואר סיפורו של המילטון כיתום שהגיע רחוק יותר מכולם על ידי עבודה קשה, יוזמה וחוכמה. השילוב הזה בדיוק של אמריקנים חדשים משנה בהדרגה ובשיטתיות את הנרטיב שהתקבע בטלוויזיה לגבי מקומם של מהגרים בחברה.

הקלישאה אמורה להיות ששינויים כאלה דורשים זמן רב, אבל הדמוגרפיה בארה"ב לא מחכה לאף אחד. השינויים הולכים ומתהווים לנגד עינינו, האמריקנים החדשים כבר כאן והם לא מתכוונים לבזבז את ההזדמנות שלהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully