אומרים שתמונה שווה אלף מילים, וקשה למצוא דוגמאות טובות יותר מאשר התמונה המצמררת שצילמה ג'וליה לה דוק ביוני 2019 על גדת נהר הריו גרנדה שמפריד בין מקסיקו למדינת טקסס בארה"ב. הצלמת הצליחה לתעד את גופתו של אוסקר מרטינס, בן 23 מאל סלבדור, כשראשו שקוע בתוך הבוץ שבגדת הנהר. מתחת לחולצתו השחורה מבצבצת גופת בתו ואלריה, בת פחות משנתיים, שעוטפת את הצוואר של אביה המת בחיבוק אחרון. התמונה המצמררת, שפורסמה בכל כלי התקשורת העולם, העלתה בחזרה לדיון ציבורי את הקשחת מדיניות ההגירה של ממשל טראמפ, שגבתה בשנים האחרונות את חייהם של אלפי בני אדם שניסו להיכנס ל"ארץ בני החורין".
כעת מתברר שבזמן שהתמונה של ג'וליה לה דוק הצליחה לעורר סערה ברחבי העולם, כבר עמלו זוכי האמי כריסטינה קלוסיאו ושותפה, הבמאי הישראלי שאול שוורץ, על "מדינת הגירה" ("Immigration Nation"), יצירה דוקומנטרית שנותנת הצצה חסרת תקדים אל תוך קרבי מערכת האכיפה של רשות ההגירה האמריקנית. לא ברור מי הגאון ב-ICE (סוכנות האכיפה הפדרלית לענייני מכס והגירה) שאישר לקולנוענים חמושים במצלמות טעונות להתלוות לסוכני הרשות במבצעי אכיפה שנויים במחלוקת, כמו גם לאנשי משמר הגבולות והסוהרים במתקני המעצר של הרשות. בכל הנוגע לשמירת השם הטוב של המותג ויחסי ציבור מדובר בהתאבדות בלתי מחויבת המציאות. שלא במפתיע, במחלקה לביטחון המולדת, הכפופה לנשיא טראמפ, ניסו בתקופה האחרונה למנוע את הפצת הסדרה ולדחות אותה עד לאחר הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר.
חשוב לציין מראש, יש סיבה שהממשל הנוכחי לא רוצה שאזרחי ארה"ב ייחשפו לסדרה, לפני הבחירות או בכלל. היצירה שיכולה בקלות לזכות בטייטל של "הסדרה שדונלד טראמפ ממש לא רוצה שתראו ולכן אתם חייבים לראות" אינה קלה לצפייה. אין פה דמויות קאלט סטייל ג'ו אקזוטיק מ"טייגר קינג" או סיפור מתח יוצא דופן כמו ב"לעשות רוצח" או "הג'ינקס". זה לא דוקו מבדר, אלא שש שעות אינטנסיביות שמאוד קשה לראות ברצף, המפוצצות את הצופה במידע, עדויות והצצה מנקודת מבט של זבוב על הקיר לדברים שבדרך כלל נשמרים בסודי סודות מהציבור.
כל אחד מששת הפרקים בני השעה עוסקים בסוגיה אחרת, וכבר בפרק הראשון חושפת הסדרה את הכוח שלה, עם ליווי אילם של סוכנים פדרליים שפשוט לא מסוגלים לסתום את הפה ולהימנע מלדבר על העבודה השנויה במחלקת שלהם. הפרק הראשון גם עוסק באחת הסוגיות הרגישות ביותר - הפרדת הורים מילדים כחלק ממדיניות "אפס סובלנות" שהנהיג הנשיא טראמפ מיד עם כניסתו לתפקיד. הנושא, שעורר סערה בינלאומית בזמן אמת, מסופר גם מנקודה רחבה של אנשי הרשות, וגם דרך עיניהם של מספר מהגרים עצורים שהופרדו מילדיהם, שנותנים עדות בזמן אמת על ההפרדה הבלתי אנושית.
אף תסריטאי לא יכול לכתוב סיפור יותר קורע לב מזה האמיתי של חוסה רודריגז, שמספר למצלמה בדמעות כיצד בנו המפוחד בן ה-3 תפס בחוזקה את רגלו וביקש ממנו לא לעזוב אותו, עד שהופרד בכוח על ידי סוכני ICE. עברו 27 ימים מאז שהייתה לו תקשורת עם בנו, שאינו יודע לדבר, בטח שלא אנגלית. רודריגז מדמיין את בנו, שעצור במתקן מעצר יחד עם עוד מאות או אלפי ילדים אחרים, חסר אונים וחף מפשע. האבא המיואש והכואב מדבר אל המצלמה כשהוא אזוק בשלשלאות בידיו וברגליו. משמאלו של רודריגז עומדים עוד שלושה עצורים באותו מצב, גם הם הופרדו מילדיהם. ארבעתם פורצים בבכי ביחד. צריך להיות ממש חסר רגשות כדי לצפות בקטע הזה ולא לפרוץ בדמעות יחד עם הדמויות על המסך.
מצד אחד, מדובר כנראה ביצירה הדוקומנטרית החשובה של השנה, ובכלל. מצד שני, קשה לשכוח שמדובר בשנת 2020, השנה שבה בוטלו כל אירועי התרבות והספורט, והחיפוש אחר אסקפיזם קליל מטיל הרבה אחריות על המסך הקטן. "מדינת הגירה" של נטפליקס לא מציגה בריחה כיפית מהמציאות, אלא להפך, מציגה מציאות שנוח לכולנו להתעלם ממנה.
הסדרה ממשיכה להציג את סיפוריהן האישיים של מספר משפחות שהופרדו בכוח על ידי האמריקאים לתקופה ממושכת, אך היא לא מוותרת לצופה ומזכירה לו שמדובר במעשים שנעשו לאלפי ילדים, באכזריות בלתי נתפסת. בהקלטה מצמררת מתוך אחד ממתקני הכליאה שבהם נקלטו אלפי ילדים ותינוקות, ניתן לשמוע עשרות או מאות ילדים בוכים, וקוראים בצווחות להוריהם. "יש לנו פה תזמורת", נשמע סוכן ICE אומר בהקלטה מעל לזעקות הילדים שכלואים בכלובים, "רק חסר לנו מנצח".
אל מול האכזריות הבלתי נתפסת, המילה "נאצים" מתחילה להדהד בראש, והיא תחזור להדהד בראשו של הצופה לאורך כל הסדרה. המילה "נאצים" לא נאמרת במפורש בשום שלב על ידי המהגרים עצמם, אלא על ידי סוכני האכיפה האמריקנים, שמנסים לתרץ בכל פעם מול המצלמות שהם לא רעים כמו שזה נראה, חלקם אפילו מציינים שזה מפריע להם שמשווים אותם לנאצים.
אחד מהסוכנים האלה מדבר ישירות למצלמה בזמן נסיעה שגרתית בחיפוש אחר מהגרים. הוא מסביר לצוות הצילום שהמשימה שלהם היא לשמור על ביטחון המדינה, והאנשים היחידים שהם "צדים" הם מהגרים שביצעו עבירות פליליות. בתזמון מושלם, המוקד עולה מולו בקשר ומתלונן שלא נעצרו מספיק מהגרים, וכדי לעמוד בתפוקה היומית הוא צריך להביא שני מהגרים לתחנה, "בכל דרך אפשרית", כולל עוברי אורח חפים מפשע. "הם יודעים שאתם פה איתי מצלמים באוטו, נכון?", הוא שואל במבוכה את צוות הצילום שמשיב לו בחיוב, ואז מוסיף: "אוקיי, אז זה היה ממש מטומטם מצדם להגיד את זה".
לא ברור איזה מין סם אמת הכניסו יוצרי הדוקו למים של כל אנשי אכיפת החוק שהתראיינו לסדרה, אבל אחד אחרי השני כולם מציגים את האמביוולנטיות שלהם כלפי התפקיד שהם לוקחים במכונת הגירוש הדורסנית של ICE. השיא מגיע עם אחד מהסוכנים בטוסון אריזונה, שהודה כי הוא מבין ללבם של המקסיקנים שמנסים לעבור את הגבול לארה"ב, ואם המצב היה הפוך הוא בעצמו היה מנסה לעבור את הגבול. באותה נשימה הוא הסביר שבשביל למלא את התפקיד שלו הוא צריך "לשים בצד את הרגשות האישיים". ברגע קולנועי אדיר של גילוי לב, בלי שאף אחד לוחץ עליו, הוא פשוט פולט למצלמה: "כן, כנראה שזה בדיוק מה שכל נאצי היה אומר, נכון?".
הסיפורים האישיים ממשיכים לזלוג מהמסך באיטיות כמעט אכזרית. האישה האפריקנית שקיבלה מקלט בארה"ב לאחר שהותקפה בחומצה בארצה, אך לא קיבלה אישור להתאחד עם ילדיה; האמא שמחכה במשך חמש שנים לשמוע מה עלה בגורלו של בנה שנעלם לאחר שניסה להיכנס לארה"ב; העובדים ששיפצו את הבתים שנהרסו בהוריקן בפלורידה ובצפון קרוליינה רק כדי לקבל איומים מהקבלנים שסירבו לשלם להם על העבודה שעשו; הסבתא לבנת השיער שהגיעה לארה"ב עם נכדתה בת ה-12 לאחר שחברי כנופיה ניסו לאנוס אותה. הנכדה קיבלה מקלט בארה"ב אך הופרדה מסבתה שנכלאה למשך שנה וחצי במתקן כליאה, לפני שגורשה בחזרה למדינתה למרות החשש הכבד לחייה.
ויש את סיפורו האישי של סיזר, אולי המקרה הכי ברור של עיוות הדין שנעשה לחלק מהמהגרים. סיזר הוא נחת משוחרר, שגדל והתחנך בארה"ב עם משפחתו, וכאמריקאי לכל דבר הוא התגייס לצבא האמריקני כדי לשרת את הארץ היחידה שהכיר. המדיניות של טראמפ הפכה אותו לגולה בארצו, ולאחר שהפך למועמד לגירוש הגיע עד לשכת מושלת ניו מקסיקו כדי לבקש ממנה חנינה. לבסוף הוא לא מצליח להיפגש עם המושלת אלא עם הדוברת שלה, שזוכה לקבל ממנו את אחד המונולוגים החזקים ביותר שניתן למצוא כיום בנטפליקס. סיזר אינו שחקן, הוא אדם שנלחם על החיים שלו, וכשהוא דורש מהדוברת חסרת האונים ש"תציל אותו" תוך כדי שהדמעות זולגות מעיניו, קשה שלא לחוש שמדובר בתקלה בירוקרטית אכזרית שאפילו קפקא לא היה מסוגל לכתוב.
והייתה גם את שיחת הטלפון קורעת הלב בה מודיעים למהגר מקסיקני שחי בארה"ב שגופת בנו נמצאה במדבר באריזונה. זהו סיפור אישי כואב, אבל הוא פותח את הדלת לסיפור הגדול יותר: המדיניות האמריקנית בגבולות שגורמת ביודעין למוות של כ-3,000 מקסיקנים במדבר באריזונה. רובם מתים מיובש או מכות חום, לאחר ימים של שיטוט ללא מזון או מים בחום הלוהט. כפי שהסדרה מוכיחה, בצורה גרפית על סף הפורנוגרפית, הגופות של רוב המהגרים פשוט נעלמות במדבר כתוצאה מתנאי מזג האוויר וטורפי הנבלות.
המטרה של המדיניות, שהונהגה עוד בימי קלינטון בשנות ה-90, הייתה לגרום ל"מניעה על ידי הרתעה". במילים אחרות, האמריקנים ניסו בכוונת תחילה לגרום לעלייה במספר מקרי המוות בקרב המקסיקנים שחוצים את הגבול, במטרה לגרום להם לנסות להפסיק לצלוח את המדבר. בפועל, מספר המתים עולה בצורה מסחררת מדי שנה, ובכל זאת המדיניות מעולם לא הופסקה. ואפילו להפך. הסדרה חושפת סרטונים מזעזעים של סוכנים אמריקנים שמרוקנים בקבוקי מים שהוחבאו במדבר, באכזריות בלתי אנושית, במטרה לגרום למהגרים למות מצמא.
מאחורי המספרים האלה יש שמות, ולפעמים גם אין. כך למשל זה נראה כשגופה של מקסיקני מובאת אל תוך האנגר ענק שמתגלה כמקרר תעשייתי ענק, שם הוא מוכנס לתוך תא יחד עם עוד אלפי גופות ושלדים. אף אחד לא יודע מי האנשים האלה, אבל האמריקנים שומרים עליהם, קצת כמו ארון הברית שמוכנס לארכיון בסוף של "אינדיאנה ג'ונס". אלא שזה לא סרט, אלה החיים עצמם, ולא צריך להיות אמריקני כדי להיחרד מהתמונות האלה. הסדרה לא מנסה להציע פתרונות לבעיית ההגירה האובייקטיבית שקיימת באמריקה, היא גם לא מנסה לשכנע את המתנגדים או להזכיר את העובדה הידועה שהאומה האמריקנית נבנתה על מהגרים וצאצאיהם. במקום, "מדינת הגירה" פשוט מציגה את השיטה ונותנת לצופים לקבל את ההחלטה בעצמם. בשנת בחירות קריטית כמו זאת, ניתן רק לקוות שהסרט יגיע לכמה שיותר בתים באמריקה.