נותנות בראש (Teenage Bounty Hunters)
ג'נג'י כהן ממשיכה לשמור אמונים לנטפליקס. אחרי "כתום זה השחור החדש" ו-"GLOW" היא מגיעה עם סדרה חדשה בהפקתה. קומדיית פשע העוקבת אחר סטרלינג ובלייר (מאדי פיליפס ואנג'ליקה בט פליני), תאומות לא זהות בנות 16, המאזנות בין חייהן כנערות בתיכון נוצרי דתי יוקרתי בדרום ארצות הברית, לבין הקריירה הסודית החדשה שלהן כציידות מבוקשים קשוחות בשירותו של באוזר (קדים הרידסון, "עולם אחר"), גבר נרגן בגיל העמידה שזה אכן מקצועו האמיתי.
יש כל כך הרבה דברים בעייתיים ב"נותנות בראש". העלילה בה נדמית לפעמים קופצנית - קטעים שלמים שמדלגים עליהם פתאום ורק מספרים עליהם בדיעבד; רגעים מלאכותיים שבהם המוזיקה המושמעת במקום נפסקת בסצנות שיא ואז מוחזרת; אפקטים גרועים של נוף הנשקף מתוך מכונית נוסעת, משחק קומי לא משכנע במיוחד של פיליפס (בקטעי הדרמה היא אחלה) וכהנה וכהנה.
בנוסף, חלק מהאפיון הבסיסי של סטרלינג ובלייר הוא נטייתן לפטפט בלי הרף, מה שמתיש את באוזר. זהו להג שמהווה רקע כמעט תמידי בסדרה ועליו תלוי חלק ניכר מהקומדיה שהסדרה מנסה להפיק, די בדומה לשנינות הבלתי פוסקת בואכה קודחת של שתי בנות משפחה אחרות עם קשר מיוחד וחזק: לורליי ורורי ב"בנות גילמור". ההבדל המשמעותי הוא ש"בנות גילמור" הייתה מצחיקה ואילו "נותנות בראש" מאוד מתאמצת לעשות את זה ולא תמיד פוגעת. זהו פן שמעיד על משהו גדול יותר, על ההשתדלות המזיעה בהיבטים רבים של "נותנות בראש".
ולמרות כל זה, יש ב"נותנות בראש" קסם רב. הוא נובע בעיקר מהחיבור בין האחיות, הכימיה והאהבה הגדולה והכובשת ביניהן, כולל רגעי טלפתיה שמומחזים במפורש פעם אחר פעם. מעלה נוספת שלה היא יכולתה לבסס דיסוננס מעניין בין האמונה הנוצרית של הדמויות, בראשן סטרלינג, לבין הרצון שלהן לחטוא, לקיים יחסי מין וכו'. ואם יש משהו שהסדרה באמת מיטיבה לעשות, זה ללהטט בפערי הידע של הדמויות ושלנו. לא פעם יצירות מציגות בראשיתן סוד גדול שאנחנו יודעים והדמויות עדיין לא, מה שמביא להמתנה שהמובן מאליו יקרה והכל יתפוצץ. זה נעשה גם כאן אבל בדרכים שאינן מעיקות ועם שלל טוויסטים מוצלחים.
כך שבסופו של דבר, על אף שאינה מושלמת, אחרי שסיימתי לצפות בעונה אני מתקשה לנער את "נותנות בראש" ממחשבותיי. אפילו קצת מתגעגע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
טד לאסו (Ted Lasso)
בימינו הבעייתיים, שבהם התקהלויות באולמות ואיצטדיוני ספורט אינן על הפרק, עולות בדיוק בהפרש של שבוע זו מזו שתי סדרות חדשות שעוסקות במאמנים ובקבוצות. הראשונה, ששלושת פרקיה הראשונים עלו ביום שישי באפל טיוי פלוס (גם בישראל כמובן, ועם תרגום לעברית), היא קומדיה שיצרו ביל לורנס ("סקראבס") וג'ייסון סודייקיס ("סאטרדיי נייט לייב", "איך להיפטר מהבוס"), שגם מככב במבטא טקסני. טד לאסו הוא מנג'ר פוטבול מכללות אמריקאי אלמוני למדי שמקבל הצעת עבודה מהחלומות: לאמן קבוצת כדורגל מקצועית בעיירה ריצ'מונד באנגליה. שם אמנם שני המשחקים אמנם נקראים באותו שם, אבל ללאסו אין אף ניסיון עם הגרסה שאינה אמריקאית.
יש ב"טד לאסו" משהו מדויק לזמנים האלה בצורה גדולה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. היא לא רק מתארת יקום מקביל שבו משחקי כדורגל נערכים עם קהל, אין ריחוקים חברתיים, כולם מבלים ביחד, לוחצים ידיים וטסים בלי בעיה מארצות הברית לאנגליה. היא גם סדרה שכולה נשמה ונחמה בתקופה שאנחנו בהחלט צריכים בה כאלה.
הסיפור שהיא מספרת אינו חדש או מקורי. למעשה, הגיבור הוא מין גרסה גברית ומשופמת של לזלי נופ, הדמות היעילה והנחמדה שגילמה איימי פוהלר ב"מחלקת גנים ונוף", ואילו הסיפור הבסיסי של הסדרה מופרך להפליא, כמעט אגדתי: מצופה מאיתנו להאמין כי אדם שבקושי מכיר את המשחק מצליח בכל זאת במשרה החדשה שלו (זה עדיין לא קורה בשלושת הפרקים הראשונים, אבל מן הסתם לשם היא חותרת). העניין הוא שכן, לצורך המעשייה הקסומה הזו, אפשר להאמין שהגישה ההומניסטית של טד עובדת. גישה שמבקשת להוציא מכל האנשים בסביבה, כולל האפסנאי הנחבא אל הכלים (ניק מוחמד, שלאחרונה מככב בסדרות טרנס-אטלנטיות - הוא גם יצר ומככב בסדרה "סוכן חשאי" עם דיוויד שווימר), את המיטב שלהם, כך שהמפעל כולו יצליח. למה שזה לא יצליח?
קל כל כך להשתכנע כי "טד לאסו" שופעת חן בצורה שמאפילה בקלילות על ההסתייגויות. הסדרה כולה מארג של בדיחות קטנות ומבדרות, מנוקד פה ושם ברגעים סנטימנטליים כנים, עטוף בגישה כללית שוחרת טוב. זה כל כך אפקטיבי ומרחיב לב עד שגם בדיחות קטנות, כאלה שבמקרים אחרים אולי היו סוחטות חיוך קטן, מצליחות להניב צחוקים של עונג. בלי שנרגיש היא מחילה עלינו את הגישה של גיבורה: בדיוק כשם שהאופטימיות הבסיסית של טד שוחקת את הספקנים שקוראים לו "מאונן" וחרדים לגורל קבוצתם, כך היא פועמת בסדרה כולה וממיסה כל התנגדות כלפיה.
צעד וחצי (Hoops)
כאמור, בהפרש של שבוע מ"טד לאסו", ביום שישי הקרוב, תעלה בנטפליקס סדרת האנימציה למבוגרים "צעד וחצי" בהפקתם של כריס מילר ופיל לורד (סרטי "לגו"). במקרה הזה מדובר במאמן כדורסל תיכון (ג'ייק ג'ונסון, "הבחורה החדשה"): בן הופקינס, בנו של כדורסלן עבר מפורסם, בעל פיוז קצר ופה מלוכלך, משכנע את עצמו שאם רק יוביל את קבוצת התיכון הנוראית שלו להישגים - חייו העלובים ישתפרו בהתאם. לשם כך הוא יעשה כל דבר בלתי אתי או מוסרי שניתן להעלות על הדעת.
תת-הז'אנר של דמויות פדגוגיות בלתי-חינוכיות-במופגן לא בדיוק חדש. השנים האחרונות לבדן הביאו עמן את "סגני המנהל" (ששודרה בארץ ב-yes), "מורות" (ב-HOT), "ריטה" הדנית (בנטפליקס), "A.P. Bio" ו-"Those Who Can't" (שתיהן לא שודרו בישראל). כל האמורות לעיל טובות עשרות מונים מ"צעד וחצי". מכירים את זה שקומיקאים לא מוצלחים מדברים בצעקות ובניבולי פה מתוך תקווה שזה מה שיסחוף את הקהל שלהם? זו בדיוק ההגדרה של "צעד וחצי".
ג'ייק ג'ונסון, אחד השחקנים היותר חמודים ומשעשעים בעשור האחרון, פשוט נוראי כאן. ולא רק מפני שהדמות שהוא מגלם היא חלאת אדם שמנסה ומצליחה להיות מוגזמת בכל היבט, אלא כי ג'ונסון מנטרל כל אפשרות לכך שהחן שלו עצמו ידבק בדמות שהוא מגלם. הנרגנות של המאמן בן מתבטאת אך ורק בקול רועם ובקללות תמידיות (בפרק הראשון לבדו המילה "פאק" על הטיותיה נאמרת עשרות פעמים, וזה בלי להחשיב את הקללות האחרות), ולצד אופיו המחורבן כפי שהתסריט מקפיד להגדיר אותו, הוא מהווה שילוב בלתי נסבל בין לוזריות לדומיננטיות, שואב את ההנאה היכן שהיא רק יכולה להימצא.
בין בן, קבוצת הכדורסל שלו ועוזר המאמן, "צעד וחצי" היא סדרה שהטסטוסטרון נודף ממנה. כמעט הכל בסדרה הזו זועק גבריות אינפנטילית או גיל ההתבגרות ממש, כמתבקש. כמעט אפשר להריח את צחנת מלתחות הבנים. שתי דמויות נשיות בלבד יש בה: פרודתו של בן ומנהלת בית הספר, ומקומן זעיר ביחס לגסות המעיקה של גיבור הסדרה. גם כשכבר יש סיפור אהבה בין אחד משחקני הקבוצה לבין נערה מבית הספר, הוא מובא לגמרי מנקודת המבט של הזכר.
יש לא מעט סדרות קשות לצפייה. גם זה תת-ז'אנר בפני עצמו בשנים האחרונות. אבל כדי להמתיק את הגלולה המרה נדרשים גורמים מאזנים, ו"צעד וחצי" חפה מכאלה - בין אם זה בעלילות מקוריות, דמויות חביבות שיקיפו אותו, ובעיקר בחטא הגדול ביותר של הסדרה, העובדה שהיא פשוט לא מצחיקה בשיט.