ב-1912 כתב הסופר האמריקני ה"פ לאבקראפט את הפואמה המחליאה "On the Creation of Niggers" ("על בריאת הכושונים"), שבה הוא מתאר את האדם השחור כאילו נברא כבהמה "בדמות חצי-אדם, מלא ברוע". הגזענות הבוטה שלו נכחה גם בסיפוריו, בהם הדגיש את "נחיתותם" של כהי העור ושל היהודים ואת חשיבותם של הסדר הקיים וטוהר הדם. בה בעת הוא אחד מהכותבים החשובים של המאה ה-20, ובחייו הקצרים כתב שלל סיפורי אימה שתרומתם לז'אנר מכרעת. היצורים שתיאר חדרו לעומקו של הז'אנר - מפלצות מיתולוגיות דמויות תמנון, מרובות עיניים וכיו"ב - והרעיון של יקום אחד שכל סיפוריו מתרחשים בו סלל את הדרך להמונים אחריו.
מעל הכל, חשיבותו הגדולה של לאבקראפט טמונה בכך שהביא את המעשיות ממיני טירות גותיות אפלות במחוזות רחוקים ועיגן אותן בחיים המיידיים והמוכרים: עיירות אמריקאיות שלוות לכאורה שבין הצללים שכנו בהן מפלצות ויצורים מבעיתים. מין היסטוריה סודית השוכנת מתחת לרובד הנראה לעין. לאבקראפט נחשב לחלוץ של הרעיון הזה, שבימינו הוא מובן מאליו. כמו יצירותיו של סטיבן קינג, עם הכוחות האפלים האורבים תדיר בפרוורים השלווים, או "באפי קוטלת הערפדים" שבה עיירה שלווה שוכנת על פי השאול, הספין-אוף "אנג'ל" שבו לוס אנג'לס המתה שדים בלי שאף אחד ידע, "על טבעי" שבמסגרתה האחים ווינצ'סטר צדים תופעות פאראנורמליות, ועוד רבות וטובות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסדרה החדשה "ארץ לאבקראפט", שעלתה הלילה ב-HBO (בישראל מדי יום שני ב-HOT, yes וסלקום tv), היא יותר מסתם גרסה עכשווית ליצירה מכוננת. בדומה לסדרה אחרת של אותה רשת המבוססת על יצירה איקונית, "השומרים" - שבמקרה גם היא שאבה מלאבקראפט השראה דיונונית בבואה לתאר יצור מהחלל-החיצון - מדובר בעיבוד סופר-רלוונטי שלוקח את הרוח המקורית ומשתמש בה כדי לבחון את המתח הגזעי בארצות הברית. "השומרים" מ-2019, שעוסקת בוויג'ילנטים ושוטרים במסכות ובאלימות מזעזעת ומושרשת כלפי שחורים, לכאורה הקדימה רק במעט את רצח ג'ורג' פלויד וממש חזתה את הנולד. "ארץ לאבקראפט" מגיעה כבר אחרי כן אבל כמובן פותחה וצולמה הרבה לפני. הגם שהמחאה הנוכחית בארצות הברית מפנה זרקור בוהק אל הגזענות הממוסדת שם, זו לקות שמאז ומתמיד הייתה בארצם של בני החורין. אפשר אף לומר שזו היסטוריה סודית השוכנת מתחת לרובד הנראה לעין.
זו הסיבה שהשידוך שיוצרת "ארץ לאבקראפט" - כבר בספרו של מאט ראף מ-2016 שעליו היא מבוססת - כה פיקחי. עצם שמה של הסדרה מנכס לה הן את המצאותיו של לאבקראפט והן את דעותיו האפלות. היא לוקחת את המפלצות של ה"פ לאבקראפט, שמת עוד ב-1937, ומעתיקה אותן אל שנות החמישים בארצות הברית, תקופת חוקי ג'ים קרואו עם הפרדה גזעית, מניעת הצבעה של שחורים וכל אפליה שניתן להעלות על הדעת - שמהן הדרך קצרה לאלימות ממש. באקלים הזה יוצאים שני צעירים, אטיקוס (ג'ונתן מייג'ורס, "הזהב של נורמן") ולטישיה (ג'רני סמולט, "אורות ליל שישי", "הבריחה מג'ורג'יה") למסע אל לבה של השנאה בדרום ארצות הברית בחיפוש אחר אביו הנעדר (מייקל קנת' וויליאמס, "הסמויה", "אימפריית הטיילת"), ומגלים בעתות גדולות אף יותר משסברו, ומיתולוגיה שלמה שהם מנסים להתחקות אחר עקבותיה.
על העיבוד הטלוויזיוני אחראית מישה גרין, שסדרות אקשן על חוויית האדם השחור אינן זרות לה - היא אחת מיוצרות הסדרה "הבריחה מג'ורג'יה" ("Underground") הסוחפת, שעסקה בעבדים נמלטים במאה ה-18. גרין עושה זאת תחת חברות ההפקה של ג'ורדן פיל, שפתח את הדלת לז'אנר האימה הגזעית עם סרטו "תברח", וג'יי ג'יי אברמס, היודע דבר או שניים על פנטזיה ומיתולוגיה ("אבודים") ומפלצות ("קלוברפילד", "סופר 8"). אלא שעל אף כל הכוחות האלה, ועל אף ש"ארץ לאבקראפט" מבוססת על יצירה קיימת ובליבה רעיון מצוין, יש משהו פרום בגרסה הטלוויזיונית.
גיבור הסדרה חובב מד"ב ופנטזיה, כולל את כתביו של לאבקראפט עצמו, מה שמאפשר לה לעשות קישור בין המקורות הספרותיים, סרטי הבי-מובי שהושפעו ממנו והתרבו על האקרנים בתקופה שבה מתרחשת העלילה, ולבסוף לימינו אנו, שרואים הכל מבעד לעיניים מוסריות יותר. הבעיה היא שעינינו גם ראו כבר דבר או שניים, וזאת הבעיה של "ארץ לאבקראפט". עיקר המוג'ו שלה נשען על סיפורי האימה, ובסופו של דבר היא מתקשה לרומם את החומר המוכר מדי - עלילות מפלצות, בתים רדופים, ציד אוצרות, שינויי צורה וכן הלאה - ולהציג משהו חדש כך שהאלגוריה תהפוך ליצירה שלמה באמת.
נכון לחמשת פרקי העונה שנשלחו לביקורת (מתוך עשרה), נדמה שחלקיה השונים של הסדרה גורעים זה מזה. מדי פרק היא מתקדמת באמצעות סיפור שגם עומד בפני עצמו וגם משמש חלק ממיתולוגיה עמוקה יותר, אבל מאחר שהסדרה נסמכת על המוסכמות השחוקות של הז'אנר, הן לא נבנות לכדי משהו שמאוד דחוף לנו להבין מה יקרה בסופו. במקביל רוקמת "ארץ לאבקראפט" יחסים משפחתיים מורכבים בין הדמויות השונות, אך גם אלה לא מקוריים במיוחד, לפעמים אפילו סבוניים. אם זה לא מספיק, רגעי המלודרמה מתרחשים רוב הזמן לצדן של עלילות האימה, ולא כחלק מהן או הדהוד להן, מה שגורם להם ולדמויות להידחק לשוליים.
היצורים והאירועים העל-טבעיים הנקרים בדרכם של הגיבורים הם שיקוף של הבלהה היומיומית בחייהם ובחיי קהילתם. החל מהערות שטנה אגביות, דרך צלבים בוערים בחצרות בתיהם, וכלה בניסיונות רצח כפשוטם. כל זה, כמובן, כשמנגד נוסעים לאיטם שוטרים לבנים בניידות שלהם ומביטים בנעשה באדישות, וזה במקרים שהם לא נוטלים חלק פעיל במעשים. לא פעם האלגוריה הופכת את פניה כדי להתעלל במתעללים. כלומר, גם הגזענים האלימים נאלצים להתמודד עם המפלצות. יש בכך פואטיקה יפה, מנוגדת לחלוטין לזו המזוהמת של ה"פ לאבקראפט: שאננים ככל שתהיו, המפלצת שיצרתם תנשך גם אתכם.
אבל רגעיה הטובים באמת של "ארץ לאבקראפט" מגיעים בעיקר בהיעדרן של המטאפורות, כשהיא מציגה בלי כחל ושרק את הגזענות שהייתה מנת חלקן של שחורים בשנות החמישים. בדקות האלה היא מצמיתה באמת, מעבירה בצורה האולטימטיבית את הקיום הבלתי נתפס שעל האנשים האלה לשאת, ויותר מכל דבר אחר בסדרה גורמת לדמויות האלה להיראות אמיתיות ומציתה בנו אכפתיות בנוגע לגורלן. אלה גם הרגעים שמפיחים תקווה בסדרה, שממחישים כי יש בה גרעין שעוד יכול לצמוח. אם "ארץ לאבקראפט" תצליח לעמוד בסטנדרטים של יומרותיה ככל שתתקדם, היא עשויה להפוך לסדרה מיוחדת באמת.