אם הסגר הממושך בבית גורם לכם להרגיש תחושת מחנק, אתם לא מוכרחים לצאת החוצה לריצה (למרות שגם זאת פעילות מומלצת), צפייה ב"הנערים בחבורה" ("The Boys in The Band") תיקח אתכם למסע מרתק בזמן. הסרט, שעלה בנטפליקס בשבוע שעבר, זכה לכמות מכובדת של באזז בזכות ההפקה של ראיין מרפי (עדיין תחת חוזה מאות המיליונים שלו בענקית הסטרימינג) ושורה ארוכה של כוכבי טלוויזיה מוכרים בתפקידים הראשיים: ג'ים פרסונס ("המפץ הגדול"), מאט בומר ("החוטאת"), זאכרי קווינטו ("גיבורים"), אנדרו ראנלס ("בנות"), צ'ארלי קארבר ("זאב צעיר") ועוד. אך האמת היא של"הנערים בחבורה" יש היסטוריה צנועה ומעניינת בהרבה, כזאת שמתחילה באולם תיאטרון קטן באוף-ברודוויי של שנת 1968.
מארט קראולי כתב מחזה על שבעה חברים, כולם הומואים, שנפגשים באזור האפר-איסט סייד של מנהטן, לחגוג מסיבת יום הולדת לאחד מהם. ההבטחה הזאת נשמעת היום כמו הדבר הכי שגרתי שיש ואולי גם תגידו 'אחלה, מסיבת יום הולדת של הומואים, אבל איפה המחזה?', אך בזמן אמת, שנת 1968 כזכור, היה כמעט בלתי אפשרי למצוא מפיק או תיאטרון בברודוויי כולה שיסכימו להציג את "הנערים בחבורה". מחזה על חייהם הרגילים לגמרי של קבוצת הומואים בשנות השלושים לחייהם נשמע אז כדבר הכי חתרני שיש. איפה תמצאו בכלל שחקנים שיסכימו לגלם הומואים מוצהרים על הבמה?
אם לאמלק את ההיסטוריה, השחקנים נמצאו בסופו של דבר ו"הנערים בחבורה" הפך לאחת ההצלחות הכי גדולות של אוף-ברודוויי באותן השנים. חמש ההצגות המתוכננות הפכו ליותר מאלף, בשנת 1970 אפילו נוצרה גרסה קולנועית בבימוי וויליאם פרידקין ("מגרש השדים") ובכיכובם של שחקני המחזה, ובשנת 2018, חמישים שנה אחרי עליית המחזה המקורי, עלה המחזה מחדש, הפעם באחד התיאטראות הכי נחשבים בברודוויי (הבות' ת'יאטר) ועם אותו קאסט חלומי שמופיע עכשיו על המסך.
בניו יורק 2018 שילמתי יותר מ-200 דולר כדי לראות על במה אחת את פרסונס, בומר, קווינטו, ראנלס ועוד שורה של כוכבי טלוויזיה בינוניים עד גדולים שהתאחדו יחד למחזה אחד. מי שהסתובב בברודוויי בין החודשים מאי לאוגוסט, ראה כמעט רק מחזה אחד על כל שלט חוצות. "The Boys in The Band" היה מגה-אירוע בעיר, במיוחד בקהילת הלהט"בק, שלפחות בהופעה שבה נכחתי היוותה חלק נכבד מהקהל. מעבר לשמות הנוצצים, "הנערים" היה מחזה כתוב היטב, מצחיק ומרגש, שגם זכה בפרס הטוני באותה השנה בקטגוריית "המחזה המחודש הטוב ביותר".
עם קאסט כזה ורשימת הישגים כל כך מפוארת, הדרך לסרט נוסף, הפעם בהפקה של מרפי - עם כל יחסי הציבור שמתלווים לכך - הייתה קצרה מאוד. לשמחתכם, החסרונות המוכרים של מרפי הכוללים עלילות מופרכות, עודף טוויסטים בעלילה ואובדן מומנטום, לא קיימים כאן, מפני שמדובר במחזה קיים ומרפי נגע בו בכפפות של משי. ההפקה שלו מורגשת כאמור בקאסט הנוצץ, בנראות המוקפדת מאוד ובבחירת שירים קאמפית וכיפית שתואמת את רוח התקופה.
ההבדלים בין המחזה שראיתי וסרט הטלוויזיה קטנים ביותר ולא מהותיים, כך שמדובר בעצם בהזדמנות של מיליוני אנשים לראות מחזה שרץ לתקופה מוגבלת ביותר על הבמה. פרסונס מגלם את הדמות הראשית במחזה - מייקל, הומו בן שלושים ומשהו עם חיבה יתרה לאלכוהול, שמחליט לארגן מסיבת יום הולדת לחברו הרולד (קווינטו) בדירת הגג שלו. מלבד את בן זוגו דונלד (בומר), מייקל מזמין גם קבוצה של חברים. הרולד, יהודי ציני וחד לשון שחושש מאוד מההזדקנות, הוא חברו הטוב של מייקל, אך בין השניים יש יחסי אהבה-שנאה. את החבורה משלימים הזוג האנק ולארי (טאק ווטקינס ואנדרו ראנלס, בהתאמה) - שאחד מהם הוא "סטרייט" לשעבר בהליכי פרידה והשני הומו הולל שמאמין ביחסים פתוחים, והחברים הטובים ברנרד (מייקל בנג'מין וושינגטון) - האפריקני-אמריקני היחיד בחבר'ה, ואמורי (רובין די חסוס). המפגש בין שבעת החברים, בתוספת אורח לא מתוכנן, הופך את מסיבת יום ההולדת לאירוע שאף אחד מהם לא ישכח.
פריצת הדרך של "הנערים" הייתה בנרמול החיים ההומואיים שהיא הציגה בזמן אמת. כל הגברים במחזה חיו חיים מאוד שגרתיים, מי יותר ומי פחות, ואף לא אחד מהם היה דמות סהרורית וחולת מין כפי שהומואים הוצגו לא פעם באותם הימים. כמו כל חבורה, גם אצל החברים של מייקל יש הרבה בדיחות פנימיות, תתי-חבורות וסודות של שנים שאותם אשאיר למי שרוצים לראות את הסרט ולגלות בעצמם. בלי להיכנס לספוילרים, אגע רק בקטנה באירוע המחולל של הסרט, כאשר חבר סטרייט של מייקל בשם אלן מק'ארתי (בריאן האצ'יסון), מגיע למסיבת יום ההולדת ללא הזמנה ובלי שהוא מבין לגמרי לכך שהוא 'נקלע' למפגש חברתי של קבוצת גייז. באחד הרגעים הדרמטים בעלילה, מייקל מחליט שהחברים ישחקו במשחק חברה - החוקים פשוטים, הם צריכים להרים את הטלפון (טלפון חוגה כמובן) ולהתקשר לאדם שאהבו בעבר ולהתוודות בפניו/ה על אהבתם. כל פעולה כזאת מזכה את המשתתף בנקודה ברישום שמנהל מייקל, וכצפוי העניינים יוצאים מהר מאוד משליטה.
ג'ים פרסונס, שאמנם יזוהה תמיד כשלדון מהסיטקום "המפץ הגדול", עושה כאן באמת תפקיד יוצא דופן. מייקל בגילומו הוא גבר חכם וחוסר אונים, מצחיק ודכאוני בטירוף, מוקף בחברים אך בודד נורא. נוסף לו, אין שחקן בקאסט שעושה עבודה פחות ממצוינת: זאכרי קווינטו מכניס לדמות של הרולד את האנרגיות הנוירוטיות שליוו כל דמות שלו מאז ימי סיילר ב"גיבורים" ועד ספוק בסרטי "מסע בין כוכבים", אנדרו ראנלס נפלא כלארי המוחצן והרגיש, טאק ווטקינס ("עקרות בית נואשות") שמגלם את בן זוגו הארוניסט, האנק, מצליח להכניס המון ניואנסים לדמות למרות מיעוט יחסי של שורות בתסריט, ורובין די חסוס שמגלם את אמורי, ההומואית הנשית שסופג את האש מכולם, ומחזיק בניסיון תיאטרלי בעיקר, הוא שחקן נפלא שצריך לקבל הרבה יותר תפקידים.
העובדה שכל הצוות, כולל הבמאי ג'ו מנטלו, כבר עבדו יחד על המחזה עצמו, מורגשת. הכימיה בין השחקנים אדירה, כך שגם שעתיים של צפייה בסרט שמתרחש רובו ככולו בחלל אחד, חולפות ממש ממש מהר. מדובר כזכור בהפקה של ראיין מרפי, ואם בא לכם ממש להשתולל עם ערכים ב-IMDB, אתם מוזמנים לראות את כל הפרויקטים המשותפים שיש לחבר'ה האלה. רק על קצה העכבר: פרסונס גילם לאחרונה סוכן שחקנים ארוניסט ב"הוליווד" של מרפי ובעבר שיחק בסרט הטלוויזיה "הלב הרגיל". גם מאט בומר שיחק ב"הלב הרגיל" ובשתי עונות של "סיפור אימה אמריקאי" וגם השתתף בפרק של "גלי" וביים פרק של ב"הרצח של ורסאצ'ה". אנדרו ראנלס כיכב ב"הנורמלים החדשים" קצרת המועד של מרפי וגם ב"גלי", ואפילו מנטלו, במאי הסרט, שיחק לאחרונה ב"הוליווד" של מרפי. משפחה אחת גדולה ומאושרת.
"הנערים" הוא לא סרט שמיועד רק להומואים, אך אין ספק שלהומו הממוצע שיצפה בו יעלו מספר שאלות, כאלה שלא בהכרח יקבלו תשובה ברורה. לכאורה, כבר מעצם העובדה שהסרט הופק, בוים ומשוחק על ידי צוות של גברים הומואים מחוץ לארון, כולם שמות מוכרים בתעשייה, כאלה שמובילים קמפיינים וזוכים להערצה, היא הוכחה לנצחון המהפכה הגאה, שהושקה עם מהומות סטונוול. אלה, אגב, התקיימו רק שנה אחרי שעלה המחזה. בפועל, סוגיות רבות שעולות בין הדמויות עדיין מטרידות כל אחד מאיתנו ואולי אף ביתר שאת - ההערצה המוגזמת לנעורים אצל גייז, המאבק בין הומואים גבריים ונשיים, הארון שעדיין קיים אצל חלק מאיתנו והצורך להיות 'נורמלי' אל מול החברה הסטרייטית (בולטת במיוחד הסצנה שבה דמותו של אמורי צווחת בהתרגשות בדיוק כאשר זוג השכנים הסטרייטים והעשירים פותחים את דלת הבית). המשמעות היא שיש סיבה טובה לכך שנטפליקס ומרפי בחרו להעלות את הסרט הזה עכשיו שוב, הרבה מעבר לציון חמישים ושתיים שנים למחזה או צורך מסחרי (הימור שלי - הוא לא הולך לשבור שיאי סטרימינג).
לחובבי הקולנוע והתיאטרון מדובר בחגיגה אמיתית. לא רק בשל ההקשרים הסבוכים בין הפרויקטים הקודמים של השחקנים, אלא כי סרט שמתרחש בחלל אחד מחייב כתיבה ברמה גבוהה ביותר ויכולות משחק מתאימות. בהקשר הזה, הצפייה מעלה לזיכרון מחזה נוסף שעובד לסרט מצליח. גם ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף" שאת הגרסה הקולנועית שלו ביים מייק ניקולס ("הבוגר") וכיכבו בה אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, מכניס זוג נשוי לביתם שני זרים לערב שמשנה את מסלול חייהם. במובן הזה, אין ספק שלמרות שהוא פורץ דרך מבחינה הקהילה הלהט"בקית, "הנערים בחבורה" לא היה קיים בלי הרבה יצירות קאנוניות שהיו קיימות לפניו.
הגיל מורגש על המחזה שכתב קראולי, בעיקר ברגעים שבהם הסאבטקסט נאמר בצורה מפורשת, כמו זה שבו מייקל אומר/מכריז: "אם רק היינו יכולים לשנוא את עצמנו פחות", אך למרות הקיטש, דווקא אמירות מהסוג הזה יישארו אתכם גם אחרי שהסרט יסתיים. אגב, את הבחירה בשם "The Boys in The Band" לא תגלו בצפייה, בראיון שהעניק קראולי בעבר הוא סיפר שהוא לקח אותה מתוך הסרט "כוכב נולד" (בגרסת 1954 עם ג'ודי גארלנד), אז אומר לה בן זוגה: "You're singing for yourself and the boys in the band". ואם לא קישרתם בין ג'ודי גארלנד להיסטוריה של הקהילה הגאה, זה הזמן לצאת למסע בנבכי הוויקיפדיה.