על כס המלכות: כך כבשה נטפליקס את הוליווד והפכה לשליטה בלתי מעורערת

בחלק הראשון: כנות אכזרית, שקיפות בכל מחיר ומצוינות מעל הכל. עלייתה של נטפליקס למעמד של חברת הסטרימינג המשפיעה בעולם, עברה במנגנון שאפתני, קר ולעתים אכזרי

כנער מתבגר באריזונה של שנות השבעים, הבילוי המשפחתי האהוב על טד סרנדוס היה צפייה ב"מרי הרטמן, מרי הרטמן", סאטירת קאלט פרועה על אופרות סבון בהפקתו של נורמן ליר האגדי. הבעיה הייתה שפרקי הסדרה שודרו מדי יום בשעות העבודה, ולכן הדרך היחידה להשלים אותם יחד הייתה במרתון השידורים החוזרים מדי יום ראשון. שנים לאחר מכן התנסה סרנדוס שוב בחוויה כשגילה באיחור את "הסופרנוס". חבר נהג לשלוח לו מספר פרקים על גבי קלטות, והוא גמע אותן בזו אחר זו בתוך יום. סרנדוס לא המציא שום דבר כמובן, רבים כמוהו חוו בינג' עוד לפני שהמושג הפך לתופעת מיינסטרים, אבל בניגוד אליהם הוא זכה לעגן את התחושות של החוויה במספרים ולהבין עד כמה היא נרחבת.

ב-1999 היה סרנדוס סגן הנשיא של רשת השכרת סרטי הווידאו West Coast Video, וצבר ידע רב על הרגלי צפייה והעדפות של לקוחות בכל רחבי ארה"ב. כשנפגש עם ריד הייסטינגס שביקש לצרף אותו לנטפליקס, סיפר לו המנכ"ל על יוזמה חדשה למודל עסקי של החברה. לצד האפשרות לשכור סרטי DVD בדואר, ביקשה נטפליקס להציע ללקוחותיה את האפשרות לצפות בהם ישירות דרך האינטרנט. שירותים מעטים שכאלה הוצעו לפני כן בהצלחה מועטה בשל רוחב הפס האיטי של אותן שנים, אבל הייסטינגס זיהה שינוי באוויר. תשתיות האינטרנט השתפרו במהירות בעוד עמלות הדואר הלכו והאמירו. היום שבו העלות-תועלת של משלוח DVD תהיה לא כדאית הלך והתקרב. והייתה גם "נאפסטר", תוכנת שיתוף הקבצים המהפכנית שהורידה את תעשיית המוזיקה על ברכיה, לפני שניגפה בפניה. אלה שהתייחסו ברצינות למהפכה של שון פארקר, מייסד "נאפסטר", יכלו ללמוד לא מעט על האופן שבו אינטרנט ותוכן יכולים להשתלב.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

סרנדוס הצטרף לנטפליקס בשנת 2000, ולמד את העדפות לקוחות החברה בעודו מפקח על הקמת הפרויקט החדש. בין היתר הבחינו סרנדוס וצוותו בכך שלקוחות ששכרו מארזי עונות שלמות של סדרות, החזירו אותן במקרים רבים מהר יותר מסרטים בודדים. עם השקת שירות הסטרימינג, החלה נטפליקס לחזר אחרי האולפנים הגדולים במטרה לקבל את התכנים שלהן מיד לאחר סיום השידור המקורי. רצה הגורל וב-2007, השנה הראשונה לקיומו של שירות הסטרימינג, גלשה ארה"ב לתוך משבר כלכלי עצום. ראשי אולפנים שלא היו מוכנים לשמוע על הצעות כאלה בעבר, מצאו בחברת ההשכרה הזדמנות לעשיית כסף קל ומהיר שיחפה על ההפסדים. נטפליקס לא בררה באיכות וחטפה כל עסקה, בעוד השמועה עושה לה כנפיים ברחבי הוליווד. עד מהרה כל מנהלי האולפנים ביקשו לנצל את הפראיירית שרוכשת מכל וכל, ולהזרים כסף מהיר תמורת הסכמים להקרנת תכניהם הישנים.

הקטלוג של נטפליקס הלך והתמלא, אף שלא מעט מהכותרים נחשבו ללא איכותיים. חלק מהאולפנים אף הכריחו את החברה לקנות חבילות תכנים גדולות וגדושות בכותרים לא פופולריים, כתנאי לקבלת כותר פופולרי בודד - פרקטיקה רווחת בתחום הרכש. תפיסת העולם של סרנדוס הייתה שהגודש יצדיק את עצמו פעמיים: זמינות של תכנים אטרקטיביים וחדשים, והיצע גדול של תכני נישה שיוכלו להתאים לקהלים ספציפיים.

בתחילת הדרך נדמה היה שהעסקה מהווה ווין-ווין לשני הצדדים. מנהלי האולפנים והרשתות המובילות הופתעו לגלות שהפלטפורמה של נטפליקס יכולה לסייע לצופים לגלות תכנים שלא הצליחו להמריא בשידור המקורי. המקרה המפורסם ביותר בהקשר הזה היה של "שובר שורות". דרמת הפשע שנחשבת כיום לאחת מהסדרות הטובות של המאה ה-21, סיימה את העונה הרביעית של ברשת AMC עם נתונים צנועים של 1.9 מיליון צופים. שלוש העונות הראשונות לא חצו את רף 1.5 מיליון. אלא שאז הסדרה נכנסה לקטלוג של נטפליקס, המנויים החלו להשלים במהירות את העונות הראשונות ולספר לחבריהם על התגלית. בתוך עונה אחת קפץ מספר הצופים במיליון, ועד שהחלק השני והאחרון של העונה החמישית הגיע שנה מאוחר יותר - "שובר שורות" הייתה אירוע טלוויזיוני עצום עם 10.3 מיליון צופים בפרק הסיום.

חוויית הצפייה של נטפליקס איפשרה ל"שובר שורות" להתפתח כפי שלא הייתה יכולה לעשות בשידור הלינארי: שידור נקי מפרסומות ואפשרות לצפות במספר פרקים ברצף, שגרמו לסדרה האיטית לצבור תאוצה, לנצל את הפוטנציאל הטמון בה ולהמריא. "אפקט נטפליקס" השפיע בדרך הזו על סדרות רבות, חלקן כאלה שהיו להיטים ענקיים כבר במקור וזכו לסיבוב שני של תהילה בזכות דורות חדשים של צופים שגילו אותן. בין היתר מדובר בסדרות כמו "חברים", "חסרי בושה" האמריקאית, "קומיוניטי", "על טבעי" ו"ריברדייל". מספר המנויים של נטפליקס זינק, הרשתות הרוויחו כסף וצופים חדשים לסדרות הוותיקות שלהן. למשך תקופה קצרה נדמה היה שהושג איזון קוסמי בהוליווד, עד שצד אחד הבין מאוחר מדי שפתרונות קלים הם לרוב פתרונות שגויים.

במהלך העשור הראשון לקיומה צמחה נטפליקס באיטיות כמעט מכאיבה. השקת שירות הסטרימינג שינתה הכול: בתוך שלוש שנים זינק מספר המנויים ב-300%, בתוך שנתיים נוספות הוא גירד כבר את רף 500%. לקוחות נטפליקס לא אהבו רק את הקטלוג העשיר, אלא את חוויית המשתמש עצמה. ממשק ידידותי ונוח, מערכת המלצות מותאמת אישית ואפשרות לצפות בכמה תכנים שרק רוצים, ללא הגבלה וללא פרסומות. עד מהרה מנוייה לא רצו לצפות בשום דבר מחוץ לאתר. כעת, מצוידת ב-30 מיליון מנויים, הפכה נטפליקס משותף לאויב. ראשי האולפנים הבינו באיחור ניכר שהעניקו לה יתרון בלתי מחיק כשסיפקו לה את מיטב תכניהם. אלא שגם הפעם סרנדוס והייסטינגס ראו את הנולד.

כבר בתחילת העשור הקודם נשאה נטפליקס עיניים אל HBO, הרשת שהפכה את האיכות הטלוויזיונית למותג. התובנה הייתה שעליהם לעבור במהירות למעמד של יצרנית תוכן אטרקטיבי, שיאפשר עצמאות מהתלות באחרים. בסטייל נטפליקסי טיפוסי, סדרת הדגל הראשונה של נטפליקס ומי שהפכה אותה לשם דבר - "בית הקלפים"- נרכשה על ידי טד סרנדוס "על עיוור". נטפליקס לא הסתפקה רק בצ'ק שמן על סך 100 מיליון דולר, אלא הקדימה את המתחרות לרכישת הסדרה כשהבטיחה ליוצריה שתי עונות מראש (26 פרקים), מבלי לצפות בפריים אחד. סרנדוס עשה זאת לבדו, ועדכן את הייסטינגס רק בדיעבד. את מה שקרה לאחר מכן כולם כבר יודעים. אבל גם ההצלחה הכבירה והיכולת לראות את הנולד הרבה לפני האחרים, עדיין לא שכנעו את בכירי הוליווד לקחת את נטפליקס ברצינות.

"האם נטפליקס היא איום?", השיב ג'ף ביוקס, מנכ"ל טיים וורנר, על שאלה בראיון שהעניק ב-2010 לטיימס. "זה קצת כמו שהצבא האלבני ישתלט על העולם. אני לא חושב ככה". זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות לזלזול שהפגינו ראשי האולפנים בחברה הצומחת. הייסטינגס, שקרא את הראיון של ביוקס, הופיע בכנס גדול זמן מה לאחר מכן כשהוא עונד דיסקית של הצבא האלבני. הזלזול הפך לדלק במנועים של החברה. ביוקס עצמו יגלה בתוך מספר שנים כמה מהר התהפכו היוצרות, כשטיים וורנר נמכרה לענקית AT&T. כיום HBO הגדולה, זו שנטפליקס נשאה אליה עיניים רק בתחילת העשור הקודם, משליכה את יהבה על שירות הסטרימינג החדשHBO Max. המאסטר הפך לתלמיד, ו"הצבא האלבני"? הוא שולט כיום בעולם.

לכאורה, נטפליקס מוקפת כיום במתחרות שמשחקות כולן באותו מגרש. HBO, דיסני, אמזון ואפל נהנות מכיסים עמוקים וארגון מוצלח, וכולן השיקו שירותי סטרימינג מטעמן. אך בעוד נטפליקס כבר וטרנית של סטרימינג מזה 13 שנים ויצרנית תוכן כבר שמונה שנים - יריבותיה רק טובלות את רגליהן במים. נכון לתחילת 2020, הקטלוג של נטפליקס בנוי על 40% של תוכן מקורי ו-60% של תוכן שנרכש מגופים חיצוניים. כדי לסבר את האוזן, הקטלוג של אמזון כולל רק 6% של תוכן מקורי. למעשה, בהשוואה ל-2012, מספר הכותרים בקטלוג של נטפליקס קטן בחצי (אל דאגה, הוא עדיין עומד על כ-6,000 כותרים). הכסף שנחסך על רכישת חבילות תוכן גדולות ברישיונות מוגבלים בזמן, מושקע כעת בתוכן חדש שיישאר בקטלוג לנצח. כך מבטיחה נטפליקס לשמר גם את הפער שצברה מיריבותיה. בעוד הן רק מתניעות לאיטן את מכונת ייצור התכנים - היא שועטת קדימה בלי לעצור.

אחת הסיבות העיקריות לקריסתה של בלוקבסטר הייתה חוב של מיליארד דולר, שנצבר בין היתר בשל המשאבים שהושקעו בהקמת שירות סטרימינג מתחרה לנטפליקס. בשלב מסוים הבנקים פשוט סירבו לאשר לה אשראי נוסף, חותמים בכך על תעודת הפטירה של הרשת. נטפליקס, לעומת זאת, אוחזת כיום בחוב של יותר מ-15 מיליארד דולר וממשיכה לקבל אשראי מגופים פיננסיים. הסיבה היא שהמודל של נטפליקס בנוי על הבטחה מעגלית: יותר כסף מאפשר לייצר יותר תוכן שמאפשר לגייס עוד מנויים, שמכניסים לחברה כסף כדי לייצר עוד תוכן ולגייס מנויים נוספים. ובעוד נטפליקס התחייבה בפני המשקיעים להתחיל לסגור את החוב הזה בהדרגה בשנים הקרובות, בין היתר באמצעות צמצום של רכישת תכני ספרייה מבחוץ, נכון להיום היא בעיקר מהמרת על כך שהצמיחה שלה תימשך. ככל שזה יקרה - האשראי ימשיך לזרום בלי בעיה. אבל מה אם נטפליקס טועה בהערכה שלה?

אחד הכלים הפרובוקטיביים בשוק ההון נקרא "שורט" - כלי פיננסי שמאפשר להמר על כך שמניה, תחום או גוף מסוים ירדו בערכם. הסרט הנהדר "מכונת הכסף" מתאר את האופן שבו משקיעים הצליחו להתעשר ממשבר הדיור הגדול של ארה"ב, בכך שהימרו נגד שוק הנדל"ן. כיום, אחד מהימורי השורט הפופולריים ביותר בבורסה בניו יורק הוא על המניה של נטפליקס. כמו רבים אחרים לאורך הדרך, גם מומחים ואנליסטים מובילים מנבאים כבר שנים את נפילתה הממשמשת ובאה של נטפליקס. בסופו של דבר, הם אומרים, הבועה תתפוצץ ונטפליקס תתרסק. התגובה של נטפליקס? גיוס מיליארד דולר נוספים להשקעה בתכנים חדשים, דווקא בתקופת הקורונה.

יחד עם זאת, מתחת לפני השטח, ניכר כבר זמן מה שינוי במודל העסקי של נטפליקס. אם עד לפני מספר שנים ההתנהלות של החברה הזכירה את הסאטירה הגאונית של "סאות' פארק" ("נטפליקס שלום, הסדרה שלכם מאושרת. עם מי אני מדבר?"), האצבע על ההדק הפכה להיות קלה הרבה יותר. בשנה החולפת לבדה ביטלה נטפליקס כ-50 סדרות - כמעט שליש מסך כל ביטולי הסדרות בארה"ב. היא משקיעה סכומי עתק בהפקות עם שמות גדולים, אבל מנצלת את מעמדה כדי לכפות מחירים נמוכים על יוצרים לא מוכרים כתנאי לקבלת הבמה האטרקטיבית שלה. וכשכוח הקנייה שעומד לרשותה מאפשר לה לרכוש כותרים בכמויות, מתבצע איזון בין כמות לאיכות.

בנוסף, וזה פרט שלא מודגש מספיק בהקשר של נטפליקס, בניגוד למתחרותיה היא מתמקדת אך ורק בתוכן. הזדמנויות רבות כבר ניכרו בדרכה להרחיב את תחום העיסוק שלה, אבל נטפליקס שומרת בקנאות על עיקרון ההפשטה של ריד הייסטינגס: התמקדות בעיקר. כסף הוא כמובן שיקול חשוב במשוואה הזאת, אבל לא רק. התמהיל של נטפליקס בנוי על ריכוז כוח אש מאסיבי ובלתי פוסק בכל רחבי הגזרה עליה היא חולשת.

אחד הציטוטים המוכרים ביותר של ריד הייסטינגס גורס ש"האויבת הגדולה ביותר של נטפליקס היא השינה". היו מי שהתייחסו אל המשפט הזה כהלצה, אבל הייסטינגס דווקא התכוון לכל מילה. תפיסת העולם של נטפליקס רואה את מגרש המשחקים שלה כפונקציה של זמן פנוי. כלומר, המפתח הוא לא לדעת רק מה נרצה לראות, אלא מהן האלטרנטיבות שמתמודדות על הזמן שאותו היינו יכולים להקדיש לצפייה בטלוויזיה. אם התשובה היא שינה או סידורים, מנגנון הניגון האוטומטי של נטפליקס נועד לכפות עלינו "רק עוד פרק אחד". אם התשובה היא משחקים, נטפליקס תציע לנו חוויות "בחן את ההרפתקה שלך" - כמו ב"מראה שחורה: בנדרסנאץ'" או "קימי נגד הכומר", שיהפכו את הצפייה לבילוי אקטיבי הרבה יותר, בלי הסיבוך של שלטים מורכבים וקונסולות יקרות.

המטרה מאחורי המאבק על הזמן הפנוי שלנו היא ידע. ככל שנצפה יותר, נטפליקס תדע עלינו יותר ותוכל להשתפר בקבלת ההחלטות העתידיות שלה. כך, למשל, נולדה ההשקעה הנרחבת של נטפליקס בתכני סטנדאפ. נתוני הצפייה חשפו כי מנויים שסיימו בינג' ארוך חיפשו משהו קליל יותר, מעין מרווח נשימה. נתונים דומים איפיינו את שעות הבוקר והשעות המאוחרות של הלילה, כשהמנויים מתעוררים או מתכוננים לשינה ומחפשים תוכן בלתי מחייב. כיום, נטפליקס היא אחד המנועים המשפיעים ביותר בעולם הקומדיה. סטנדאפיסטים אנונימיים ממלאים בזכותה אולמות, אחרי שקהלים חדשים מגלים אותם לראשונה בצפייה בטלוויזיה. סטנדאפיסטים ותיקים זוכים לעסקאות אטרקטיביות שמאפשרות להם לעשות קופה של סבב הופעות שלם באמצעות מופע ספיישל שנתי.

נטפליקס יודעת עלינו הרבה יותר משהיא מתכוונת לחשוף, והיא משתמשת במידע הזה כדי להקל עלינו. לו היינו נדרשים לבחור בעצמנו מתוך מאגר של 6,500 כותרים, הגודש היה מכריע אותנו. הצפת המידע הזאת מלחיצה גם צעירים שמעולם לא חוו טלוויזיה לינארית שהחליטה עבורנו מה משודר ומתי. כאן נכנס לתמונה האלגוריתם המפורסם. עמוד הבית שלנו מורכב משקלול של פרמטרים רבים: השעה ביום והכותרים שבהם צפינו בעבר בשעה הזו, מה היה הכותר האחרון בו צפינו, כמה זמן הקדשנו לו, במה התמדנו וממה פרשנו במהירות, איך השתנה אופי הצריכה שלנו בהשוואה לשנה שעברה, וכמובן מה קיבל מאיתנו לייק או נוסף לרשימת הצפייה ועוד ועוד. תוצאת החישוב הזה ממקמת אותנו באחד ממאות "צבירי טעם" (Taste Clusters), שקרוב ככל הניתן לטעם שלנו. בעוד רשתות ברודקאסט דגמו אותנו על בסיס גיל, השכלה ומצב כלכלי וניסו לייצר מכנה משותף רחב ככל הניתן, נטפליקס משמשת כשדכנית בינינו לבין הדייט הטלוויזיוני האופטימלי שלנו.

צביר הטעם מצמצם את עמוד הבית שלנו לקטגוריות שהאלגוריתם חושב שיתאימו לנו, אבל גם שני חברי אותו צביר טעם לא יראו עמוד בית זהה. בחירת תמונות הכותרים נובעת אף היא ממה שנטפליקס מנחשת שמושך אותנו ומה שלא. הידע הזה ישמש אותה להחליט אם נראה יותר גברים או נשים, כלי נשק, מיניות ועוד. כל אחד מהכותרים של נטפליקס כולל עשרות תגיות שנועדו לשדך אותם לצבירים המתאימים להם ביותר. מאפייני הצביר משפיעים על כל מה שנראה במסך שלנו, כולל קטגוריות כמו "פופולרי בנטפליקס" ו"הפופולריים כרגע". הוא אפילו משפיע על אופן סידור התכנים, כך שהמתאימים לנו ביותר (לדעת נטפליקס) יהיו הראשונים שנראה מצד שמאל של המסך.

אם בכל זאת התחושה שלכם היא שנטפליקס עדיין "לא מבינה" אתכם באמת, ייתכן שהתשובה נעוצה בסייג אחד מרכזי של האלגוריתם. החברה מכחישה את קיומו, אבל קשה להתעלם מהעובדות. הכותרים שהמערכת תעדיף להציג יהיו באופן גורף תכנים של נטפליקס על פני תכנים של אולפנים אחרים. כשסדרה או סרט בפרופיל גבוה מגיעים לשירות, נטפליקס תדאג לשווק אותם באגרסיביות גם אם אינם בהכרח לטעמנו. המשמעות היא שמרבית התכנים בנטפליקס מוסתרים מאיתנו בכל רגע נתון, אבל ריבוי הפרופילים מבטיח שכולם ייחשפו לחלק מהצרכנים. זוהי תיאוריית "הזנב הארוך" של נטפליקס, הסיבה שבגללה החברה מעולם לא הודתה בכישלון של תכנים גם אם החליטה על ביטולם. למשקיעיה היא אומרת שמדובר בנכסים נצחיים. העובדה ש"מרקו פולו" נכשלה בזמן אמת, לא אומרת שהיא לא תתאים לקהלים חדשים שיגלו אותה בעתיד.

כך מתנהל גם הקשר בין החברה לבין התקשורת והצרכנים. נטפליקס לא מפרסמת נתוני צפייה, אלא אם היא מעוניינת להתפאר בהצלחתו של כותר ספציפי. גם שיטת החישוב שלה דינמית עם לוליינות מתמטית שנועדה לייצר באזז, שהתקשורת שמחה להעניק לה בכל פעם מחדש. כך, למשל, הכריזה החברה בפרסום נתוני הרבע האחרון של 2019, כי "המכשף" הייתה הסדרה החדשה הנצפית ביותר בתולדות נטפליקס עם 76 מיליון צופים. בחלק הרבה פחות בולט של הטקסט צוין כי המספר האסטרונומי הזה כולל את כל מי שצפה בשתי דקות לפחות מהעונה. כלומר, גם אם צפיתם בסצנה הראשונה והחלטתם לנטוש, נטפליקס הכריזה לעולם שאתם מעריצים של גראלט מריוויה. במקרה של "האירי" התפארה נטפליקס ב-13 מיליון צפיות, אף שרק 18% מתוכם סיימו את הסרט בן 3.5 השעות של מרטין סקורסזה. נטפליקס לא רוצה לשלוט רק בהעדפות שלנו, היא רוצה לשלוט בנראטיב, במרכזה של מלחמת סטרימינג עזה במיוחד.

שנת 2020 הגדילה משמעותית את הנוכחות במלחמת הסטרימינג הגדולה. אל נטפליקס, דיסני פלוס, אמזון פריים וידאו, הולו ואפל טיוי פלוס, הצטרפו פיקוק של NBC, קוויבי ו-HBO מקס. אלה גופים עם כוח, כסף והשפעה שלרוב לא רק עומדים בשורה אחת עם נטפליקס, אלא לפעמים אף עולים עליה. במקרה של דיסני קיים גם יתרון איכותי, שכן השירות שלה הפך לביתם הבלעדי של מותגי על כמו "מלחמת הכוכבים", סרטי מארוול ופיקסאר. נטפליקס צמצמה, כאמור, את הקטלוג שלה בכ-50% בשנים האחרונות ובמקביל העלתה בהדרגה את מחיר החבילה הפופולרית ביותר שלה (Standard) ב-60%. כל אלה מציבים את אותה לראשונה בתולדותיה בעמדה לא מוכרת: היא הפייבוריטית שצריכה להביט לאחור על מי שמבקשים לרשת את מקומה.

הייסטינגס, סרנדוס ובכירי נטפליקס לא מקלים ראש בעמדה הזאת, אבל בניגוד למקרים אחרים של ענקיות שדשדשו במקום, התזזיתיות, הרעב והבחינה העצמית הבלתי פוסקת שמאפיינים את החברה, אפשרו לה להתכונן מבעוד מועד. הסכמי עתק עם יוצרים כמו שונדה ריימס וריאן מרפי מבטיחים לה פס ייצור של תכנים עם קהלי יעד גדולים, והייצור המאסיבי של תכנים מכל סוג מאפשר לה להציע את המגוון התוכני הגדול ביותר בפער נרחב. בעוד אמזון ו-HBO בוררות היטב את התכנים כדי לשמור על רמה גבוהה של איכות, נטפליקס לא מהססת לרגע להשקיע גם בתכנים טיפשיים, זולים או מוזרים. כלפי חוץ אנשים יתלוננו על "כמה זבל יש בנטפליקס". אבל הנתונים מספרים שהם דווקא צופים ב"זבל" הזה לא מעט.

צעד חשוב נוסף שנובע מהראייה ארוכת הטווח, הוא כיבוש של טריטוריות עולמיות באמצעות תוכן מקומי. חטיבה שלמה בנטפליקס מוקדשת לרכש, הפקה וייצור סדרות בכל רחבי העולם. התוצאה היא שסדרות הודיות, מקסיקניות, דניות, בריטיות וגם ישראליות (כמו "פאודה" ו"שטיסל"), זוכות לתהודה עולמית, במקביל למענה לטעמים המקומיים של ארץ המוצא.

בראייה כוללת, סרטי אדם סנדלר אטרקטיביים לנטפליקס יותר מסרטי מופת של מרטין סקורסזה, וסדרות בישול ושעשועונים מציבים יחס עלות-תועלת טוב בהרבה מזה של הפקות איכות ענקיות כמו "הכתר". יחד עם זאת נטפליקס דולקת בנחישות ובאגרסיביות אדירה אחר הפרסים הגדולים בטקסים ההוליוודיים, ומנצלת את היד החופשית ואת תקציבי הענק כדי למשוך אליה הפקות ויוצרים מדוברים. "אני לא רוצה שאף אחד מהסדרות שלנו תגדיר את המותג, ואני לא רוצה שהמותג יגדיר אף סדרה", מסביר סרנדוס בראיון ל-Vulture. "אין דבר כזה 'סדרה של נטפליקס'. זהו דפוס מחשבה צר. המותג שלנו עוסק כולו בהתאמה אישית".

ההקשבה לתחושות הבטן, הביקורת ההדדית ומאגרי המידע ימשיכו להוביל את נטפליקס בשאיפה להמשיך ולתפור את הטלוויזיה שלנו הכי קרוב למידותינו. לראשיה לא ממש אכפת אם נצא לסטוצים במחוזות מתחרים, כל עוד בסוף היום נחזור הביתה אל השפע המוכר. אבל מי כמוהם יודעים כמה המוכר עלול להפוך מובן מאליו, ואיך ניצוץ קטן של יוזמה ותעוזה יכול להפיל גם את האימפריות הגדולות מכולן.