המוטיב העיקרי בפרק החמישי של "שעת נעילה", שסוגר את חציה הראשון, הוא הבנתם של גיבורי הסדרה שהם נותרו לבדם. כך הלוחמים שנותרו על ההר, כך מני (ליאור אשכנזי) החושש מהנורא מכול, וכך הזוג המוזר יואב (אביב אלוש) ואבינועם (שחר טבוך), הניצולים הבודדים ככל הידוע ממוצב החרמון, שאיבדו את שאר הכוח שאיתם בקרב מדמם בפרק הקודם (במציאות הצליחו עשרה חיילים להימלט מהמוצב ולחבור אל כוחות צה"ל).
ליואב - שבפרק הקודם נראה כי נפצע בקרב, ואילו בפרק הנוכחי אין לדבר נוכחות כלשהי - ולאבינועם יש עדיין חשבונות מהפרק הקודם סביב הריגתו של חייל סורי בלתי חמוש. הוויכוח ביניהם לא נבנה על יסוד מוסר או אנושיות - אלא על טקטיקה צבאית בשדה הקרב. במהרה הם עוברים לדבר על דברים אחרים - באופן מטאפורי, אבינועם סוחט את הדם מהחולצה כדי לסגור את הפרק הזה - והשניים מתקרבים.
אבינועם מספר שברח אל הספרים ושרק בצבא הרגיש לראשונה שהוא יכול להשתמש בכישרון שלו. הוא מגלה גם את האוריג'ין סטורי של הקיפוד צנובר: מתנה מנערה שהתאהב בה בחשאי. גם למזוז סיפור משלו: על הקצינה דפנה ועל החשש שלו להציע לה נישואים לאור ההבדלים ביניהם - מזרחי מסורתי מול קיבוצניקית אשכנזית וחילונית. יואב משחק בטבעת שאיתה תכנן להציע לדפנה נישואין, ומספר על התפקיד המיסטי שמילאה בלידתו - מה שמרמז על האפשרות ששלב אחר בגלגל החיים מתקרב (ייצוגים של הורים ב"שעת נעילה", לפי עדות: מזרחים - אמהות עומדות מול הסירים, סבתות עושות כשפים עם טבעות; אשכנזים - ניצולי שואה עריריים, ובוהמיינים שמאלנים שעושים אורגיות. יחי הסטריאוטיפ).
שיחת הנפש שבין השניים המתקרבים היא דרמטית וכנה, מאפשרת להם לתת אחד לשני מחוות ברגע המתוח הזה. יואב אומר לאבינועם שהוא "בסדר" ודואג לו ולצנובר, וגם סולח לו על שפספס את ההסעה בגללו (אבינועם גם סוף סוף מקבל את ההכרה, שמפקדו ביחידת ההאזנה לא הספיק להעניק לו, על שצדק לאורך כל הדרך); אבינועם, מצידו, אומר ליואב שדפנה היא בת מזל שזכתה בו. הם מכירים זה ביכולותיו של זה, ומחליטים "לקפוץ למים" אחרי המלחמה. השיחה בין השניים נוגעת ללב, כי היא רומזת לנו על כל התכניות של כל החיילים הצעירים שלא זכו להגשים אותן.
לשיחה הזאת נוסף הקשר דרמטי במיוחד: השניים - שמשום מה לא מתכופפים או מסתתרים למרות שהם יודעים שיש מארבי אויב בשטח פתוח לגמרי - מבחינים שהם בשדה מוקשים. זו סצינה מותחת, אך הם מצליחים לעבור אותה בשלום, רק כדי לגלות שהמלחמה אף פעם לא באמת נגמרת: אחרי שיואב מוסר לאבינועם רימון אמיתי - לא רימון-יד, חלילה - הוא עולה על מוקש ומאבד רגל, לפחות. אבינועם זועק לעזרה, ובשלב זה איננו יודעים אם יואב חי או מת, ואיך השניים יוכלו להיחלץ משם.
האם יואב מת, ואבינועם נותר הניצול היחיד מהמוצב? אני מאמין שלא. הערכה בלתי מבוססת: חוות הסוסים בקיבוץ של דפנה, שמוזכרת בשיחה בין השניים בשדה המוקשים - תהפוך לחווה טיפולית במערכה המסכמת, שבאמצעותה ישתקם אהוב ליבה, אם ישרוד.
בינתיים בנפח: המפקדה עדיין בכאוס, ולדפנה עצמה עדיין, גם אחרי חמישה פרקים, אין כמעט טקסט ועלילה. מחוץ לחמ"ל, המסע המשותף של מני ומלאכי (מאור שוויצר), והחברות הנאה שנרקמה ביניהם לאורכו, עומדים לקראת סיום. מני המדוכדך ממשיך בחשבון הנפש על נטישת בנו. לפני שני פרקים יוני (לי בירן) היה ילד בן 19 שפתאום דפק לו על הדלת "ואני אפילו לא מכיר אותו", ועכשיו הוא חושף שבעצם הילד ניסה ליצור קשר כל הזמן, וזה האבא שלא ניסה להכיר.
(מני מזכיר סיפור ילדים בשם "השחפית והדג" על זוג מוזר, שהיה אהוב על בנו במיוחד. אני סקרן לגבי האנקדוטה הזאת: האם זו רמיזה למערכת היחסים של מני עם אמו של יוני? עם יוני עצמו? האם זה בכלל סיפור ילדים שקיים - לא מצאתי לו כל תיעוד בעברית תחת הכותרת הזאת - או שמא סיפור ילדים גנרי, סמל לקשר בין אב לילד קטן?).
מני מזהה אצל מלאכי לב מתחת לערימות הפוזה, ומבטיח לפגוש אותו אחרי המלחמה (האם שניהם ישרדו אותה?). הוא רומז לו ולנו, בפעם הרביעית לפחות בסדרה עד כה, שמי שהלשין עליו היה חבר קרוב. עד כה הסדרה רמזה לנו שמדובר באלוש (אימרי ביטון, השחקן הטוב בסדרה עד כה ללא צל של ספק), שמשום מה לא הופיע לאותה הפגנה. מלאכי מתחיל לחשוב כך, ויימנע מאלוש כשיפגוש אותו. השניים, שכזכור מהווים שני קודקודים במין משולש רומנטי עם אחותו של מרקו, ללא ספק יתעמתו. יש להניח שאחד מהם לא יחזור חי מהמלחמה, ושלל רמזים - ההאשמה בהלשנה, הבקשה של נערתו ממלאכי שישמור עליו, האומץ והדבקות במשימה - מצביעים על כך שזה יהיה אלוש.
על ההר מת במהירות מפגיעה פנימית הטייס שכמעט ונשבה בסוף הפרק הקודם. הוא מספיק לומר אמת מכאיבה לחיילים שהצילו (?) אותו: אתם לבדכם. כספי (עומר פרלמן) מתערער עוד קצת. מרקו (עופר חיון) מדווח למפקדה על איסוף הטייס, אך מחליט לא לומר את כל האמת מתוך הבנה עגומה של הבדלי המעמדות: אם יבואו בשביל טייס חי - אולי יצילו גם אותו. התכנית עובדת טוב מהמתוכנן, כשמלאכי חובר לחבריו משכבר. ברגע מיוחד, הרגיש ביותר עבור הדמות הזאת עד כה, הוא מבין מה קרה לאבירם המת (עידו ברטל) ולכספי החי - וניגש לחבק את האחרון. אולי רק עכשיו מבין מלאכי עד הסוף את משמעויות המצב החדש.
המחלצים אומרים שיקחו איתם רק פצועים וטנקיסטים. אלוש מבין שמשמעות הדבר היא גזר דין מוות על הצנחנים, ובהם על חברו החדש יוני בן דרור (שאלה צדדית: האם הוא יתעמת עם כספי על הירי בצוותו? האם האפיזודה הזאת עברה לחלוטין?). הוא מחליט להישאר, תוך נאום לא-נטול-פאתוס על הצורך בסולידריות, תוך חידוד ההבדל בינו לבין מרקו, שבז במוצהר להיגיון הצבאי - כפי שהוא מוצג בסדרה - במסגרתו רק טייס מהווה הצדקה לשלוח חילוץ לכוח מנוטרל ומנותק. בשני המקרים, אלו החיילים שמבינים כי הם קובעים את גורלם בעצמם, נגד ההיגיון הארגוני.
התמה הזאת מכוננת את "שעת נעילה" כחלק השלישי בטרילוגיית התאגיד של 2020, אחרי "טהרן" ו"מנאייכ": בשלוש הסדרות נציגים של ארגוני ביטחון נאלצים להסתמך על האינטואיציות שלהם במשימה שהם אינם מוכנים לוותר עליה, כשריקבון זה או אחר בתוך הארגון (ב"שעת נעילה" זה חוסר התפקוד של הדרגים מעל) מאיים למוטט את ערכיו ומשימותיו. בסוף שתי הסדרות ההן (ספוילר), הגיבורים מפסידים. ההיסטוריה לא מבטיחה ללוחמי "שעת נעילה" סוף אופטימי.
על ההר מסתיים הוויכוח בניצחון של אלוש. אפילו מרקו ומלאכי נכנעים, ומסכימים להישאר לקרב אבוד על המצדה. בכך, למעשה, מקבלים השלושה דווקא את העמדה של כספי - המפקד ההלום והמושמץ, שהוביל קו דומה בפרקים הקודמים וגרם למרמור וביקורת מצד פקודיו. כעת אלוש הולך ומחליף את כספי כדמות הדומיננטית על ההר - אבל מורשת כספי היא זאת שניצחה.