פרק שמונה של "שעת נעילה" הוא הראשון שכמעט כל ההתרחשויות בו מתכנסות לתוך לוקיישן אחד: בבסיס המפקדה בנפח נמצא כוח השריון שחולץ מ-87 ובו מרקו ומלאכי; מני בן דרור ובנו יוני שנמצאים בהליכי שיקום יחסים; ודפנה ואבינועם, שנפגשים לראשונה.
הדמויות היחידות שלא נמצאות איתנו בשלב זה הן ריקי, שנשארה בירושלים; אלוש - היכנשהו על ג'יפ בעומק השטח שבשליטה הסורית; ויואב מזוז, שלא נראה על המסך מזה שני פרקים, והסדרה נותנת לנו להניח שלא נשארו לו הרבה סיכויים להישאר בחיים. סביר שהוא נמצא באותו מקום שבו הושאר, ליד תחנת האוטובוס לא הרחק מהקיבוץ הפיקטיבי גשר-צבי. השאלה היחידה: חי או מת?
בקרוב העלילות שוב יתפצלו לשני אגפים נפרדים לפחות, אבל כעת, רגע לפני היציאה לקרב על עמק הבכא, מגיעים לחדר הפצועים, ו(כמעט) כולם נשברים - מי בגוף ומי בנפש. לא כולם זכו להגיע אפילו לזה: בתחילת הפרק אלוש ומרקו מגלים בין ההרוגים את המט"ק כספי, ולידו דמות נוספת שקשה היה לזהות (האם זה גוטרמן? או שמא בכוונה חייל אקראי ובלתי מזוהה, להמחיש את המוות שבכל מקום).
כמה מילים על כספי, לפני שניפרד ממנו בפעם האחרונה: השריונר הפוסט-טראומטי נראה מתנשם בסוף הפרק הקודם, ונראה היה שהוא יצא בחיים מהבונקר - אלא שמתברר שהוא לא שרד, ולמעשה לא נשאר דבר מהדרג הפיקודי של המחלקה. כך או כך, 48 השעות האחרונות בחייו היו גיהנום - מאז נורה מפקדו-אלילו אבירם הוא החל לאבד את שיקול הדעת, ירה למוות בחיילי צה"ל, איבד את הסמכות בעיני חייליו שלו וכמעט ירה גם באחד מהם, ביקש את נפשו למות כמה וכמה פעמים, נאבק בחייל סורי, ואיבד את השמיעה תוך שהוא שוכב בתוך בונקר חשוך ודחוס. ללא ספק, זה החייל שעובר את המסלול הנפשי הנוראי ביותר בסדרה.
כספי היה מבלבל: הדמות הזאת התנהלה לפעמים באופן מוגזם, לפעמים מתוך רציונל מופרע ולעתים ללא רציונל כלל, מדלגת בין תסכול לבין טירוף הדעת. נדמה שהנחו אותו שני דברים: מחויבותו לקיבוץ ולאבירם בתוך זה, וכפועל יוצא - ההחלטה להילחם עד מוות כדי להיות ראוי להם ולאתוסים שהונחלו לו. מעניין לציין שהוא לא התעמת עם הירי לעבר כוחות צה"ל, לא לקח אחריות ולא קונן על המעשה, שאיש כמעט ואינו מזכיר לאחר מכן. האם זה מה ששבר לכספי את הרצון לחיות?
קשה להיזכר כבר, אבל רק בפרק הראשון כספי דיבר על למה לא יתמסד כשהחיים שלו רק התחילו, בלי לדעת כמה מהר הם ייגמרו. יצר החיים התחלף כל כך מהר ברצון מפורש למות. "אחריך המפקד", הוא אמר לאבירם רגע לפני מותו. כעת הוא הצטרף אליו, ולקיבוצם שלשפת הכנרת נוספה עוד אבידה.
במוקד הפרק נמצא עימות שמתפתח בין מלאכי ומרקו, לאחר שהאחד השתכנע שהשני הוא המלשן (אם אלה אכן פני הדברים, הרי שעופר חיון נאלץ שוב לשחק תפקיד של שטינקר אחרי אלירן חן ב"מנאייכ". יש לקוות שהפעם יזכה לסוף טוב יותר). מלאכי גם כועס על מרקו על ההקרבה העצמית של אלוש, ומאשים אותו בהחלטה של הצלע השלישית לצאת מהבונקר (מלאכי גם חושב שהוא מת).
מלאכי משתכנע שמרקו הוא האיש הרע אחרי שהוא מצלצל לריקי. בשיחת טלפון אמוציונלית הוא אינו מספר את כל האמת על מצבם של חבריו (כפי שגם מרקו עשה בסיפור הטייס, לפני כמה פרקים), ורק מבקש ממנה להיות טובה לאלוש כשיחזור, בלי לפרט. ריקי מזהה שהוא מסתיר ממנה משהו, ומגלה לו דבר נוסף: שוטרים חיפשו אותו, מגישים נגדו כתב אישום, ואילו מרקו שארגן את ההפגנה שהתחילה את כל הפרשה לא חשוד בדבר. המחשבה שחברו מכר אותו היא זו ששוברת את מלאכי יותר מכול.
מי שמוצאת אותו מיד בסוף השיחה זו דפנה, שאומרת שהוא "חתול עם תשע נשמות" וש"מכולם דווקא הוא ייצא בלי שריטה" - מה שרומז על אחד משניים: או שהוא דווקא כן ימות, או שכל שאר הצוות שאיתו. הסצנה רוויה בכי סוער והתפרקות, ובמובן הזה נוגעת ללב (כולם בוכים לפני הקרב בעמק הבכא), הגם שהדיאלוג כולל משפטים כמו "אנשים זה דבר מטומטם".
במרפאה, יוני שוכב ומבקש בקושי מים. אלא שאחרי נאום חוצב להבות של אל"מ אוהד קנולר, הוא מחליט לפתע לקום כמו גדול ולהצטרף לטנקיסטים שחוזרים להילחם - חבריו החדשים - חרף מחאתו של אביו. זה לא אמר את המילה האחרונה: בעוד השלושה מתארגנים, מני מופיע בסרבל ומכריז שיש לו הכשרה כמט"ק - והוא מצטרף אליהם. כעת הוא ויוני, סוף סוף, מתעמתים. הבן מאשים את האב שהוא בסך הכול רוצה להיות הגיבור בסיפור שהוא כותב בראשו על האירועים. זה משפט יפה אך חלול - ומה אם כן? מה זה משנה בדיוק? והרי האב, רק בזכות אותה נטייה, בדיוק הצליח להגיע אל הבונקר המבודד ולחלץ אותו.
על כל פנים הם משלימים, וכך יוצאת לדרכה הרביעייה המוזרה והמתוחה, כמעט כאתנחתא קומית, עם שני זוגות בלתי מתפקדים: מני ויוני, מלאכי ומרקו. תוך כדי הנסיעה האחרונים מתפוצצים זה על זה, עד שהטנק הבודד נעצר לקול אנחותיו של מני, הרואה לפניו עשרות טנקים סורים. האם הרביעייה הזאת תצא מכאן בחיים?
זאת ההזדמנות להזכיר שוב את היחס הביקורתי מאוד ש"שעת נעילה" מעניקה לעמדות הרדיקליות שהיא כביכול מכילה. הפציפיזם של מני מגומד ומבוטל עד שהוא מגויס למלחמה ממש ("סבתא הייתה גאה לראות שהבן הפציפיסט שלה מפקד טנק", הוא צוחק, בלי להתמודד בעצמו עם הסתירה); מרקו, הפנתר הכי קיצוני בחבורה, מואשם (בינתיים הוא עוד לא עונה להאשמות) לא רק בחוסר סולידריות, אלא בשיתוף פעולה ממש עם המשטרה נגד חבריו למאבק. בשני המקרים האידיאולוגיה הרדיקלית מתוארת ככיסוי חיצוני, פוזה צינית וחסרת אחריות, מן הפה ולחוץ - ולא כאופציה ליישום אמיתי. לעומת זאת, הקונפורמיסטים התמימים יוני ואלוש מוצגים כאידיאליסטים האמיתיים. בסופו של דבר, אם כן, מדובר בסדרה שמרנית מאוד.
באגף החלש ביותר של העלילה, אבינועם מתעורר סוף סוף ומוצא ליד מיטתו את דפנה, בלי לגמרי להבין מי יושבת לצידו. במהלך הסצנה המגושמת-נורא הזאת מטיח אבינועם בקצינה שהיא בוכה במקום לעשות משהו, ורק אז היא מסבירה לו. בשלב זה, אחרי שהבהיר כמה חמור המצב, אבינועם החליט משום מה שזה הרגע לשלוף את הטבעת ולספר לה במבט נבוך שהחייל הנעדר התכוון להציע לה נישואים ושולף טבעת. טאקט מדהים. אחר כך, כשמכריזים על היציאה לקרב, הוא מבקש להצטרף ללחימה וכך להגיע ליואב.
אחרי שגילתה על מצבו של אהובה וניחמה את מלאכי, דפנה נאלצת לנחם גם את מפקדה (תום אבני), ובין השניים מתקיים דיאלוג מבולבל. בהמשך נחשפת ההסכמה שהם מגיעים אליה: אבינועם אכן יעלה על נגמ"ש, ומסתבר שגם דפנה תסתנן אליו מבלי שהמפקד הבכיר יותר ישים לב לכך (הוא עסוק בלתדרך כוח שינסה לכבוש את מוצב החרמון, אך ייכשל ויספוג אבידות כבדות). הם יוצאים לדרך, במטרה להגיע אל יואב, ומתמרנים בחוסר אחריות את שאר היושבים בנגמ"ש אל אזור הסכנה, מבלי שאלה יהיו מודעים לכך.
אנחנו לקראת נעילה: בשבוע הבא ישודר הפרק הכפול הסוגר של הסדרה, ובו שתי החזיתות צפויות להגיע לשיא - אבינועם ודפנה ינסו להגיע את יואב, ואילו הרביעייה הסודית תשתתף בשחזור קרב עמק הבכא. בסיום הקרב, סליחה מראש על הספוילר לאירוע בן 47 שנים, צה"ל יצליח לבלום את המתקפה הסורית, ויתחיל בהדיפת הצבא הזר אל מעבר לרמת הגולן. בעוד המלחמה בדרום תימשך עוד ימים רבים, בצפון האיום הדרמטי יחלוף בקרוב. אם "שעת נעילה" מתכננת עונה שנייה, כבר סביר יותר שהיא תתרחש בסיני. אופציה צפונית שקיימת בכל זאת עשויות לכלול את הניסיונות לכבוש מחדש את מוצב החרמון, ואת סיפורו של אלוש בשבי.
לפני סיום, חייבים לומר מילה טובה על המעטפת. הרגעים המטלטלים של "שעת נעילה" הם אלה הנוגעים במציאות, ואתמול שוב היו אלה התמונות האמיתיות שבסוף הפרק שהקנו לו את האפקט הדרמטי הדרוש, לצד הפסקול היפה שיצר אופיר לייבוביץ'. גם נעימת הפתיחה, לצד הקולאז' שמלווה אותה, ראויים לכל המחמאות.