לאורך תשעת החודשים האחרונים הגיחו מדי פעם יצירות טלוויזיוניות מלאות בנחמה, כאלה שנפלו בול על הצורך של האנושות הספונה בביתה בעל כורחה. פרק הקורונה המושלם של "מסע אגדי" הונדס בדיוק לשם כך. "טד לאסו" נוצרה עוד לפני המגפה אבל עשתה מסז' נחוץ לנשמה, לא בגלל התייחסות עקיפה או מרומזת למה שעובר עלינו, אלא מפני שהציגה חיבור אנושי וטוב לב בשלב שהיינו כה זקוקים לו.
העונה הרביעית והחדשה של "פה גדול", שעולה היום (שישי) בנטפליקס, היא אולי המייצגת הענקית ביותר של ז'אנר הנחמה ב-2020, על אף שגם היא נכתבה הרבה לפני המגפה: עוד באוקטובר שעבר, במקביל לצאת העונה השלישית, בישר אנדרו גולדברג, אחד מיוצריה, כי העונה הרביעית כבר נכתבה והוקלטה. למרות זאת, במין דיוק קוסמי, הפרקים החדשים מדמים את הבור העמוק וההר הגבוה. במהלכם לוקחת אותנו "פה גדול" יד ביד אל כמה מקומות אפלים, אבל אחרי כן גם מושכת אותנו בחזרה אל האור, מחוזקים יותר ואולי אפילו עם כלי או שניים שיעזרו להתמודדות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עידנים חלפו מאז ששודרה העונה השלישית ב-2019, כך שקרוב לוודאי שרוב הצופים לא יזכרו בכלל שהיא נגמרה בריב גדול בין שני גיבורי הסדרה, ניק (ניק קרול) ואנדרו (ג'ון מלייני). הסיבה לכך הייתה נשיקה בין ניק למיסי (ג'ני סלייט), אהובתו לשעבר של אנדרו. השניים שיחקו ביחד במחזה על פי הסרט "חשיפה" - במקור בכיכובם של דמי מור ומייקל דאגלס - וכשהתאמנו ביחד על השורות שלהם בסצנת נשיקה, הפליגו בה בזמן שאנדרו פועל הבמה מביט בהם מהצד בלי שידעו. ויכוח גדול פרץ בין החברים הטובים, ואנדרו בחר לא לצאת הפעם למחנה הקיץ, מותיר את ניק לבדו על האוטובוס. בתוך כך, אמה של ג'סי (ג'סי קליין) החליטה לעבור איתה מהפרברים אל העיר הגדולה אחרי הגירושים, מנתקת אותה מכל חבריה. כל זה, אגב, זוכה לתקציר מחזמרי נפלא שפותח את העונה.
אלה נקודות פתיחה שמערערות את הגיבורים, ו"פה גדול" ממצה אותן היטב תוך שהיא משתכללת יותר מאי פעם. אנחנו יודעים שהיא מעולה בבחינת הדמויות שלה מבפנים, עם כל הפרשות הגוף הנלוות לכך. המאמן סטיב, למשל, שכבר מיצה את עצמו ותפקידו הידלדל כבר בעונה הקודמת, מופיע אפילו פחות הפעם, וכשהוא כבר נמצא זה לטובת עלילה מלאה בלב. שני הסמנים הקיצוניים בחבורת הילדים, לולה מקרב הבנות וג'יי מקרב הבנים, חוברים זה לזה במין "אה, כמובן". הפעם, בניגוד לסדרות אנימציה אחרות, הילדים גדלים ועולים לכיתה ח', מה שמאפשר לה לבחון היבטים חדשים בהתבגרות שלהם (וגם לרדת אגב כך על בארט סימפסון).
"פה גדול" גם נותנת אקסטרה דגש לבחינת-מטא, ואף היא מלמדת את הגיבורים שיעורים חשובים: ניק ואנדרו מגלים כי לצמד תלמידות שמוצאות חן בעיניהם (בגילומן של נשות הסדרה "PEN15", מאיה ארסקין ואנה קונקל) יש רצונות משל עצמן ואפילו תכנית משל עצמן. בתוך כך מוסיפה הסדרה יצורה חדשה אל הגלריה הענפה שלה: יתושת החרדה (בדיבובה של הקומיקאית מריה במפורד). במחנה הקיץ, שהפרקים הראשונים בעונה מוקדשים לה, ניכר עד כמה המאזנים בחייהם של הילדים השתבשו, ובדיעבד גם מתחוור שההתרחשויות בחופשת הקיץ הן מיקרוקוסמוס ליתר העונה.
זה כולל, כדאי לדעת, גם שיאים חדשים של מבוכה הגעלות. "פה גדול" מעולם לא נרתעה מלהיות דוחה ככל שהדמיון הפרוע שלה יוכל לאפשר לה, וברוך השם, הוא איפשר. הפעם היא מעלה ל-11 את מדד החרא, וזה מבחיל כמתבקש, אבל כרגיל גם מצחיק בטירוף. בנוסף, הילדים חווים שפע של רגעים קרינג'יים פומביים - ניק במחנה וג'סי גם שם וגם בבית הספר החדש שלה, המאוכלס בנערות עשירות ומוצלחות. אבל אלה הן חלק מהתהומות שעליהם לצלוח כדי לגדול, והתגמול מרגש ומענג.
כמו תמיד, מלאכת הדיבוב בסדרה פנומנלית. בעונה החדשה מתארחים או מצטרפים סת רוגן, ג'ון אוליבר, לינה וויית', סטרלינג ק' בראון, פול ג'יאמטי, זאק גאליפנאקיס וכאמור במפורד, ארסקין וקונקל. אבל עם כל הכבוד לכל אלה, הקאסט הקבוע הוא המדהים באמת. מאיה רודולף אך זה זכתה באמי בצדק על תפקידיה כאן, בראשן קוני מפלצת ההורמונים. ניק קרול, שגם נמנה כמובן על יוצרי הסדרה ומגלם את בן דמותו, אחראי גם על מוריס מפלץ ההורמונים, לולה, המאמן סטיב ורבים אחרים. וגם פרד ארמיסן, ג'ייסון מנצוקס, ג'ורדן פיל, ג'סי קליין - ומעל כולם זורח ג'ון מלייני, המגלם את אנדרו. האופן האגבי והמדוד שבו הוא מספק כמה מהשורות השערורייתיות ביותר של הסדרה, אחראי פעם אחר פעם לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר של "פה גדול" מאז תחילתה ועד היום.
אפרופו דיבוב, וכיאה לסדרת התבגרות, "פה גדול" מוכיחה שגם היא עצמה יודעת להתבגר. בחודש אוגוסט השנה הודיעה ג'ני סלייט שהיא פורשת מדיבוב דמותה של מיסי, כי מן הראוי ששחקניות שחורות ידבבו דמויות שחורות. סלייט עדיין מופיעה ברוב פרקי העונה מלבד באחרון, אז מחליפה אותה איו אדבירי, שגם כותבת לסדרה (ליתר דיוק, קולה של מיסי מתחלף בסוף הפרק שלפני כן). היפה הוא שהפרקים המובילים לכך מסבירים את השינוי, וקל לראות בדיעבד את חשבון הנפש שהוביל אליו: לכל אורך העונה מיסי הופכת בזהותה הגזעית.
מפגש עם דודניותיה מצד אביה, הצד השחור של המשפחה, גורם לה לראשונה לבחון את תרבותה ואת עצמה ביחס אליה. "פשוט קשה לי עם הזהות הגזעית שלי כרגע", היא אומרת לאחר מכן. "אמא שלי לבנה, אבא שלי שחור, הקול שלי הוא שחקנית לבנה בת 37 - זה פשוט הרבה יותר מדי". מאוחר יותר בעונה היא חוברת לדבון, השחור היחיד בשכבה מלבדה, שמלמד אותה קצת יותר על המשמעות של להיות שחור - זה מסע נוגע ללב שנעשה עוד יותר כזה בהתחשב בשינוי מאחורי הקלעים. היא אינה היחידה שעוברת תהליך הגדרה עצמית מן היסוד: מת'יו (אנדרו ראנלס) שוקל לצאת מהארון בפני הוריו הדתיים ומביא לכמה מהרגעים הכי לא מובנים מאליהם, כמו גם מרגשים, של העונה.
זה מה שתמיד יפה כל כך בסדרה הזו. קיצונית ככל שתהיה, היסטרית ככל שתהיה, הנשמה העצומה הפועמת ניכרת תמיד מתחת לשכבת הג'יפה. האינטליגנציה הרגשית המכילה שלה וטוב הלב הבסיסי - כל אלה הופכים את "פה גדול" למה שהיא. אלה הדברים שאחראים להצלחה שהביאה את נטפליקס להזמין מראש את עונות ארבע, חמש ושש, כמו גם ההומור המהיר והדחוס שלה, שהופך גם צפיות חוזרות למתגמלות. פשוט לא רציתי שהעונה תיגמר, וכשהיא נגמרה רציתי שוב (אז זה מה שעשיתי).
ודבר שהיה נכון בה וחלק מקסמה כבר מהרגע הראשון: יש בה משהו נצחי. גם אם הכל מסביב משתנה, גם אם היקום בוחן אותנו, גיל ההתבגרות נשאר כשהיה, עם אותן זימות, חרדות, אהבות ותובנות. בשנה הפכפכה ומלאת חששות כמו 2020, "פה גדול" היא מענה מושלם.