פלוגת הדחויים, נקמת נערת היערות ומשחקים פוליטיים: סקירת סדרות חדשות

המיני-סדרה של נטפליקס משתמשת באנימציה כדי לתאר את גבורת מלחמת העולם השנייה, אריה סטארק ממשיכה להפגין את מיומנויות הלחימה שלה, ויו לורי שוב יוצק את קסמו האישי הרב בדמות נאלחת. זה מה שחשבנו על "המשחרר: מבצע אוולאנש", "Two Weeks to Live" ו-"Roadkill"

עידו ישעיהו ונדב מנוחין
טריילר של המיני-סדרה "המשחרר: מבצע אוולאנש" (נטפליקס)

המשחרר: מבצע אוולאנש (The Liberator)

פלוגת חיילים אמריקנים מרקעים שונים נשלחת להילחם פרק זמן ממושך בכוחות הצבא הנאצי כדי להכריע את מלחמת העולם השנייה, ובדרך הלוחמים מגלים את עצמם, מתבגרים, מתאחדים סביב מטרה משותפת ונחשפים לזוועות של אמצע שנות ה-40. גם אם זה נשמע לכם כמו "אחים לנשק" - זאת בעצם "המשחרר" (The Liberator), מיני-סדרה בת ארבעה פרקים של נטפליקס, שדבר אחד עיקרי מייחד אותה מיצירות טלוויזיה וקולנוע דומות: היא עשויה בטכנולוגיית הנפשה מיוחדת, כמעט ריאליסטית אבל מספיק כדי לשמור ממנה מרחק.

העלילה מבוססת על ספר, המגולל בעצמו את סיפורו האמיתי של כוח חי"ר בפיקודו של פליקס ספארקס, שלחם בקרבות עזים לאורך 500 יום, והיה בין הכוחות הראשונים שנכנסו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. כיאה לשיח הליברלי החדש שמנחה את התכנים בנטפליקס, "המשחרר" מתפארת בייצוג הולם: הכוח הלוחם הורכב מלוחמים לבנים מדרום ארצות הברית, אמריקנים ממוצא מקסיקנים ואמריקנים ילידים, שבאזרחות "לא היו יכולים לשתות יחד באותו באר". ספארקס, הגבר הלבן שכמובן הוא זה שמספר את הסיפור, מצליח לאחד את חבורת הלוחמים שאפילו הצבא כמעט ויתר עליהם, ומאפשר להם להפוך ללוחמים מכובדים. עד לסוף הדרך, מעטים מהם ישרדו.

למרות הנושא הכבד שלה, ועלילת המלחמה הפשטנית והדי-גנרית שלה (אף שכאמור, היא מתבססת על קורותיה של יחידה אמיתית), יש ל"המשחרר" איכויות של מותחן טוב ומתגמל, כמעט פיל-גוד סטורי, על מפקדים מעוררי השראה משכמם ומעלה, וחיילים שנכונים להקריב את עצמם למען מטרה נעלה יותר, ובדרך נתקלים באויב שאינו פחות מיומן מהם, ואף אינו בוחל באמצעים. כך, היא מהנה ומספקת בז'אנר שלה - גם אם קשה לראות בה סדרה עמוקה מדי.

עוד בוואלה! NEWS

ההתנקשות, הפורץ והטרגדיה שוברת הלב של דיאנה: הסיפורים האמיתיים מאחורי "הכתר"

לכתבה המלאה
מתמקדים בבחור הלבן, כמובן. "המשחרר: מבצע אוולאנש" (צילום: נטפליקס)

לשיטת ההנפשה - טריוסקופ, אם תהיתם, היא שיטה המשלבת אנימציה ממוחשבת עם לייב-אקשן - יש תפקיד מרכזי בכך. היא גורמת למלחמת העולם השנייה להיראות כמעט כמו משחק מחשב, וגם, כמובן, לחסוך בתקציב על אפקטים. מלחמה היא כמובן דבר איום ונורא, והייצוג שלה, שהולך ומסלים בדור שמכור לריגושים, הוא דבר מסוכן. למול הנטייה להציף את הזוועות הקשות ביותר לצפייה, לאנימציה המשוכללת יש עדיין ממד נגיש, שמאפשר לגעת בפצעים - אבל במקביל גם להתרחק מהם, שלא ייראו אמיתיים מדי. זה מוצא אלגנטי שנוגע בכאב ומטשטש אותו בו בזמן.

דוגמה טובה לכך היא אקורד הסיום של "המשחרר", המתאר את שחרור דכאו, מחנה ריכוז זוועתי, עם כל הדימויים המכאיבים המוכרים: משרפות, אסירים רזים, גדרות תיל. אלה תמונות קשות גם באנימציה, וממילא מתארות מציאות נוראה מדי. אולם, משהו באפקט ההנפשה, כך נדמה לי, ניגש אליהן בצניעות של מי שיודע שגם מצלמה לא תוכל לייצג אותן כיאות, לא מסתיר את הזוועה, אבל גם לא מתקרב אליה באופן חסר רגישות. כך או כך, מדובר בשניות בודדות: הסדרה מקדישה נפח גדול הרבה יותר דווקא למעשי הנקמה בחיילים הגרמנים ששהו במחנה, בהם לקחו חלק במציאות גם חייליו של ספארקס. לצופה הישראלי, שגם כך מתעניין בתכנים העוסקים במלחמה ההיא, זה עשוי להיות הפרק המעניין מבין הארבעה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה! NEWS

גם כשאינה מושלמת - "הכתר" היא עדיין אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה

לכתבה המלאה

Two Weeks to Live

צופי "משחקי הכס" עוד מלקקים את הפצעים אחרי העונה האחרונה, אבל כוכביה כבר המשיכו הלאה. מייזי וויליאמס, למשל, שגילמה את אריה סטארק, למדה אי אילו מיומנויות בסדרת הפנטזיה הענקית, כאלה שאיפשרו לה לעמוד כנגד אחת הדמויות המפחידות ביותר בסדרה. חבל לבזבז אותן, לא? בהחלט. לכן הסדרה הבאה שלה היא דרמת הפשע הקומית הזו של רשת סקיי הבריטית, שגם בה היא יכולה להפגין את יכולותיה.

בסדרה, שעוד לא ידוע אם נרכשה לשידור בישראל, וויליאמס מככבת בתפקיד קים, צעירה שאמה האקסצנטרית (שיאן קליפורד, היא קלייר מ"פליבג") גידלה אותה לבדה בבקתה מבודדת ביער ובעזרת טכניקות הישרדות מוזרות, תוך שהיא משקרת לה על מה שקורה בעולם האמיתי כדי למנוע ממנה לצאת אליו. עכשיו כשהיא בוגרת קים בכל זאת יוצאת אליו כדי לנקום בפושע שרצח את אביה. בדרכה היא פוגשת בצעיר נבוך ובאחיו, ושלושתם מסתבכים עם גנגסטרים רצחניים ושוטרים שדולקים אחריהם.

עוד בוואלה! NEWS

"גברת אמריקה": סוף סוף הגיעה לישראל אחת הסדרות הטובות של השנה

לכתבה המלאה
סתמית ברמות הכי בסיסיות. מייזי וויליאמס (משמאל) ושיאן קליפורד, "שבועיים לחיות" (צילום: יח"צ)

אלה מרכיבים כל כך מבטיחים - ואף ממוקדים, שישה פרקים כמיטב המסורת הבריטית - המעוררים חשק לעוד "להרוג את איב" (כשהיא במיטבה) או אולי אפילו "סוף הפאקינג עולם" הנפלאה. אלא שמאכזב לגלות עד כמה "שבועיים לחיות" חסרת ייחוד. יש בה כמה בדיחות חביבות, אחלה סצנות קרב וסיפור לא רע, אבל היא סתמית ברמות הכי בסיסיות.

למשל רגעי הדג-מחוץ-למים של מישהי שחייתה בבידוד ומגיעה לעולם האמיתי, בדרך כלל משהו שהקסם בו רק מחכה לקרות (ע"ע "וונדר וומן", "האנה" ויצירות רבות אחרות), פשוט לא מצליח להתעלות על הבנאליות. זה מוזר שבעתיים בהתחשב בכך שוויליאמס חיננית מטבעה, ואילו כאן, בדמות שאמורה להיות כובשת גם על הנייר וגם למפרע עם שחקנית כמוה, היא סתם בסדר. גם הבחור שקים פוגשת, ניקי (מאוואן ריזוואן), שאמור להקסים אותה ואותנו עם הכנות והקושי החברתי שלו, נאלץ להתמודד עם יותר מדי שורות מאולצות שכמו נוצרו במחולל-טקסטים חסר-נשמה לבחור הנבוך על שם יו גרנט.

אכן, הכתיבה ב"שבועיים לחיות" פשוט לא מספיק חדה. על אף שיש פה ושם בדיחות חביבות ורגעים נחמדים, הרוב בסדרה מבוסס על מוסכמות תסריטאיות שרחוקות מלהיות מתוחכמות. בראשן כלים נלוזים של סודות שנחשפים בפני הצופים אבל לא בפני הדמויות, ואז עלינו להמתין עד לרגע הגילוי הבלתי נמנע, או תעתועים שבמסגרתם נדמה שעוד רגע הגיבורים נתפסים אבל אז בעצם אנו מגלים שמדובר בשתי סצנות שונות השזורות זו בזו. אלה מייצגים יאים לחוסר המעוף של "שבועיים לחיות", סדרה שלוקחת רעיון מבטיח ובוראת ממנו סיפור לא מאוד מעניין ולא כיפי במיוחד.

עוד בוואלה! NEWS

כבר ראיתם סדרות כמו "גמביט המלכה", אבל זה לא אומר שהיא לא שווה צפייה

לכתבה המלאה

Roadkill

מיני-סדרת המתח החדשה של ה-BBC היא מין דוגמה הפוכה ל"שבועיים לחיות". גם היא מעוטרת בשם גדול, יו לורי, וגם היא לא הדבר הכי מקורי שנראה על המסך הקטן. אף על פי כן, לורי מספיק סוחף כדי לרתום אותנו, והסדרה עצמה מספיק בשרנית כדי שארבע השעות שלה יעברו ביעף, גם אם לא בטוח כמה מתוכן נזכור לאחר מכן.

לורי מגלם את פיטר לורנס, פוליטיקאי אהוד ורב עוצמה שבנה את עצמו במו ידיו, הממונה על ידי ראשת הממשלה (הלן מקרורי, סרטי "הארי פוטר") לתפקיד רם נוסף. עד מהרה הוא מגלה שאסירה בכלא נשים טוענת כי היא יודעת על סוד מעברו שיכול לסכל את כל עתידו, ובמקביל עיתונאית מנסה להשיג עליו מידע מפליל. מלבד לורי ומקרורי מככבות מילי בריידי ("הממלכה האחרונה"), ססקיה ריבס ("לות'ר") וסידסה באבט קנודסן ("בורגן", "ווסטוורלד"). יצר את הסדרה דיוויד הייר ("ארבעה ימים"), וגם במקרה שלה לא ידוע אם נרכשה לשידור בישראל.

עוד בוואלה! NEWS

"היית צריכה לדעת" היא עוד חוליה בנזק שגרמה "שקרים קטנים גדולים" לטלוויזיה

לכתבה המלאה

"Roadkill" פשוט עושה היטב את מה שהיא עושה. הסיפור מעניין ומשכנע על אף שכבר ראינו כמוהו, איפוק ואנדרסטיימנט מונעים מהסדרה להפוך לאופרת סבון פוליטית, אף שבקלות הייתה יכולה להפוך לכזו. הליהוק של לורי מושלם - האיש מומחה בגילום אנטיפתים שהשרמנטיות שלהם ממיסה הגנות. כך גם במקרה הזה: פיטר לורנס מוצג בפנינו כדמות לא מוסרית אפילו במונחים פוליטיים, אבל כזה שנטייתו לומר את אשר על לבו בלי כחל ושרק עוזרת לו לכבוש את לב הבוחרים ולהקנות לו הון פוליטי. הדמויות האחרות שחגות סביבו לא עמוקות במיוחד אבל מנומקות דיין כדי שנאמין לעולם שהסדרה משרטטת. ליתר דיוק, קל להאמין שאלה הם פני הדברים, פחות או יותר, גם בדאונינג 10 האמיתי. עולם שבו למציאות עכורה ולפרטים קטנים ולא נעימים אין באמת השלכות, במידה שתצליח לסובב אותם כך שיקרינו עליך באופן חיובי, אנושי, מחובר לעם.

שוב, לא מדובר בסיפור רענן במיוחד, "בית הקלפים" עשתה דברים דומים ממש לא מזמן (ובעצמה מבוססת על סדרה בריטית). ועם זאת, מלבד המעלות של ליהוק מדויק, משחק מצוין וכתיבה קולחת - האקטואליות התמידית של מעשייה כמו ש-"Roadkill" מגוללת, מושחת על הסדרה רלוונטיות שמסייעת לה לבהוק קצת יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully