הסדרות החדשות הכי טובות שלא שודרו בישראל ב-2020

כוכבת "המפץ הגדול" קנתה את ליבנו בסדרה החדשה שלה, אית'ן הוק צריך לזכות בכל הפרסים על תפקידו כמתנגד עבדות תמהוני, קלאסיקת הניינטיז המטופשת שזכתה לעיבוד מחודש וכיפי, ועוד סדרות שחייבות להגיע לארץ הקודש

25/12/2020
טריילר לסדרה "הדיילת" בכיכובה של קיילי קווקו (HBO מקס)

על אף שכל כך הרבה סדרות מגיעות לישראל, ובכל זאת רבות עדיין נפקדות מהמסך העברי, בכללן מדוברות מאוד. זו לא תמיד אשמת הגופים הישראלים או העולמיים שזמינים בישראל. במקרה של תכני דיסני פלוס, למשל, בראשם "המנדלורי" - החברה פשוט לא מוכרת את התכנים שלה. על פי השמועות שירות הסטרימינג שלה צפוי להגיע לישראל בשלהי 2021, ורק אז יגיעו גם הסדרות והסרטים שהיא שומרת אצלה, שכמובן יכללו עוד כמה דברים מסקרנים עד שזה יקרה.

גם שירותי סטרימינג חדשים אחרים לא בהכרח מוכרים את כל התכנים שלהם, מתוך תכנון להגיע בסופו של דבר גם אל הטריטוריה הקטנה שלנו במזרח התיכון. "סיפור אהבה" של HBO מקס אמנם הגיעה אל yes בישראל (בזכות העובדה שהיא מופצת על ידי אולפני ליונסגייט), אבל לעומתה "Raised by Wolves" המדוברת לא נחתה בשום מקום, וכמוה גם "הדיילת" המלבבת בכיכובה של קיילי קווקו. גם "הצלצול הגואל" החדשה של פיקוק, מבית NBC-יוניברסל, לא עשתה את דרכה אלינו על אף שמדובר בקלאסיקה גדולה גם בקרב הקהל הישראלי, ולמרות השבחים שהיא זוכה לה.

אי לכך, גם השנה ישנו ריכוז מאוד מכובד של סדרות חדשות ומעולות שהיינו שמחים שיגיעו גם אל המסך העברי, עם תרגום והכול. חלק מהן יופיעו גם במצעד הסדרות המרכזי של 2020, שנתחיל למנות ביום ראשון הקרוב, פשוט כי הן גדולות וחשובות מכדי שאפשר יהיה להשאיר אותן בחוץ עד שיגיעו. אחרות מככבות ברשימה הזו שמוקדשת להן.


מה היו סדרות השנה שלכם? הצביעו לאלה שהכי אהבתם ב-2020 בקבוצת הטלוויזיה שלנו, שידור חופר

עוד בוואלה!

שמרו על ריחוק: מפחי הנפש הגדולים של 2020 בטלוויזיה

לכתבה המלאה
תנו לו את כל הפרסים. אית'ן הוק, "ציפור אלוהים שבשמיים"(צילום: שואוטיים)

Awkwafina Is Nora From Queens

גוף שידור: קומדי סנטרל

ניסיונות של סלבריטאים לשחזר את עברם על המסך הקטן יכולים להיות מוצלחים יותר או פחות, וכנראה אין נוסחה אחידה שיכולה להפוך התבגרות בעייתית לצפייה כיפית מלבד זו: זה פשוט צריך להיות מצחיק. הקומיקאית אקוופינה ("עשיר בהפתעה") יצרה סדרה המבוססת בחופשיות על חייה, וגם מככבת כגרסה של עצמה. נורה לין, צעירה אמריקאית ממוצא אסייתי, עדיין מנסה למצוא את דרכה בעולם וגרה עם המשפחה בפלאשינג, קווינס, למרות שהיא נושקת לגיל 30.

אקוופינה מתגלה (שוב) ככישרון אדיר, עם טיימינג קומי נהדר ויכולת להחליף הילוכים מרובים תוך שברירי שנייה ובלי מאמץ בכלל. אבל מה שכן מפתיע הוא סגנון ההומור שלה כתסריטאית ויוצרת, שמתיישב במדויק על התפר שבין צעירה מילניאלית וחסרת חשק לכלום לבין מישהי שרוצה, ובעיקר מוכרחה, להתבגר ולעשות משהו מעצמה. נורה (שמה האמיתי של אקוופינה) היא ככל הנראה גרסה שלה לפני שהתפרסמה, או במציאות אלטרנטיבית שבה כלל לא התפרסמה, ובהחלט ניכר שאקוופינה כתבה את הסדרה מדם לבה. היא גם השכילה להבין ש"הטוויסט האסייתי" כבר לא ממש מחזיק בעידן של "חמוץ מתוק" ו"עשיר בהפתעה", והעובדה שהמסך מלא באסייתים לא אומרת שאפשר להתרשל בבניית העלילות. להפך, אפשר לרתום את זה כדי להקצין עוד יותר את הסיטואציות ולהשחיז את סכיני הבדיחות. לוקח לסדרה קצת זמן להתניע ולעבור את שלב ה"יש כוונות טובות ואז הכל מסתבך", אולם ככל שהעונה מתקדמת הספציפיות הנונסנסית שלה הופכת להיות חדה יותר, מופרעת יותר ומענגת הרבה יותר.

Devs

גוף שידור: FX בהולו

מי שמכיר את יצירותיו הקודמות של אלכס גרלנד, בין היתר במאי "אקס מכינה" ו"העולם שאחרי: הכחדה", כבר יודע למה לצפות מ-"Devs": דרמת מדע בדיוני מאופקת, מעוצבת, מחושבת, מעוררת מחשבה וכתובה היטב. עלילתה עוקבת אחר מהנדסת מחשבים צעירה המתחילה לחשוד במניעים של מחלקת הפיתוח המסתורית בחברת ההיי-טק שבה היא עובדת. במסגרת הזו מרכיב גרלנד שרשרת של מסתורין, אבל לא משאיר אותנו תלויים באוויר לאורך זמן. נקודה אחר נקודה הוא מפיג אותו, אך גם מקים אחר תחתיו - חושף חידות חדשות או נדבך מתעלומה גדולה יותר. בתוך כך, השקט והדריכות המתמדת של "Devs" הופכים את הסצנות הדרמטיות שלה למדהימות ולופתות.

את כל זה מרפד גרלנד בתהיות פילוסופיות שהן פיוטיות כשם שהן מעניינות, בפרט בסוגיית הדטרמיניזם. זה פן מעניין במיוחד לנוכח הסמלים הנוצריים המפורשים והמתעתעים שהסדרה מנוקדת בהם, מלבים את הפולמוס עתיר היומין בין בחירה חופשית לבין גורל שנחרץ מראש. כמו בכל יצירת מד"ב מוצלחת באמת, הטכנולוגיה המתקדמת ש-"Devs" מציגה במרכזה מעניינת בעיקר כי היא מתעלת בה רגש אנושי בסיסי ומוכר, במקרה הזה יגון, שממיס את הכפור הנובע ממנה ומהתפרצויות של אימה ואכזריות. כל זה הופך את "Devs" למרתקת, לפעמים אפילו ממגנטת, יצירה שמסקרן לראות איך היא פוסעת לא פחות מאשר לאן היא פוסעת.

עוד בוואלה!

"ברידג'רטון": היה שווה לחכות לסדרה המענגת של נטפליקס

לכתבה המלאה

The Flight Attendant

גוף שידור: HBO Max

"הדיילת" מבוססת על ספר טיסה מאת כריס בוג'אליאן ("ארמונות בחול") ומקנה תחושה בדיוק כזו. לא רק מפני שזהו ממש תחום העיסוק של הגיבורה שלה, אלא כי מדובר ביצירה קולחת ומהנה שאפשר לצלול לתוכה ולשכוח את הזמן המשתרך. דרמת מסתורין קומית העוקבת אחר קאסי, דיילת חובבת כיף וחסרת אחריות - AKA שתיינית - המתעוררת בחדרה במלון במהלך עצירת ביניים בבנגקוק, ולצדה גופת הגבר שבילתה עמו בליל אמש.

אף שהסדרה קלילה בהתאם לז'אנר, מפליא להיווכח עד כמה היא מיטיבה לנגן על כל הטונים השונים שבמרכזה, מזגזגת לה בין מתח, יגון וקומדיה, וגם מתבררת אט אט כמורכבת ואפלה בהרבה מכפי שניתן היה לצפות מסדרת כיף. קיילי קווקו, חברת "המפץ הגדול", מככבת לראשונה בסדרה שעומדת כולה על כתפיה, ועושה זאת בהצלחה מסחררת. כל מעלותיה של הסדרה מתגלמים בשחקנית הראשית. לא זאת בלבד שהיא נטולת מאמץ כשהיא קופצת בין רגעים דרמטיים לקומיים, אלא מציגה את המיזוג הזה גם בדמות שהיא מגלמת - גיבורה שנותרת כובשת ומקסימה גם כשהיא די נוראית. מי ידע שהיא כזו כוכבת.

מי ידע שהיא כזאת כוכבת? קיילי קווקו, "הדיילת"(צילום: HBO מקס)

Gangs of London

גוף שידור: סקיי/סינמקס

הבמאי הוולשי גארת' אוונס הימם את העולם עם סרט האקשן האינדונזי "הפשיטה", והשנה הגיע לטלוויזיה בסדרה ששמה מסביר היטב את תוכנה. במרכזה סיפור מסועף אבל לא מתוחכם, ששכבה אחר שכבה חושף אינטריגות וידיים נעלמות המושכות בחוטים במלחמות הכנופיות השונות בלונדון. "Gangs of London" אמנם לא משכנעת בנסיונותיה לסחוט מהחספוס והאפלה האנושית אמירות הגותיות על תאוות בצע ונאמנות, אך האקשן, כשהוא מגיע ספורדית לאורך תשעת פרקיה, שווה הכל.

הפיוט שאוונס וחבורתו מתיימרים להחיל על עלילה שבבסיסה היא עוד סיפור פשטני חסר רחמים של מלחמה על כס המלכות אחרי מותו של השליט, מתנקז לסצנות אלימות מאין כמוהן, שופעות יצירתיות מעוררת השתאות בסוגי מכות, מיתות, ביתור איברים ונתזי דם עפים. הצילום לאורך "כנופיות לונדון" עתיר שוטים יפים שאת חלקם אפשר למסגר ולתלות כמו שהם, וברגעי האקשן מחבר אותנו אל המקום והזמן באסתטיקה מקסימלית, שוטים ארוכים, דופק מואץ ועצבים נמרטים.

אף שבסיכומו של דבר רגעיה המדשדשים של "כנופיות לונדון" עולים על המשלהבים, ואף שדווקא חלקה השני פחות מרתק במקום להוביל לשיאים, בכללותה היא מלודרמת פשע מעניינת שבהחלט שווה את הזמן, מנוקדת בכמה מהרגעים הגדולים בטלוויזיה השנה.

עוד בוואלה!

עליית טיק טוק, שובה של המסורת ונקמת הראפר: סיכום 2020 במוזיקה הבינלאומית

לכתבה המלאה

The Good Lord Bird

גוף שידור: שואוטיים

אית'ן הוק יצר את המיני-סדרה (לצד הסופר מארק ריצ'רד) ומככב בה בתפקיד הראשי העסיסי בתפקיד ג'ון בראון, אדם אמיתי, אקסצנטרי מאין כמוהו, נביא זעם במלוא המובן של שתי המילים, שהיה עוד בחייו המנהיג האגדי של התנועה למען ביטול העבדות בשנים שלפני מלחמת האזרחים. בסדרה הוא אוסף נער עבד שהוא טועה לחשוב כי הוא ילדה, ובעיקר מבעד לעיניו אנו רואים את השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הובילו למלחמת האזרחים האמריקנית.

זהו סיפור נהדר גם בשלד הכי בסיסי שלו, אבל "ציפור אלוהים שבשמיים" - כפי שנקרא הספר בתרגום העברי בהוצאת מטר - הופכת אותו לעונג צרוף ומבריק, שמשדך בין פיוט וחימה לבין צחוקים רועמים. כי מה שניכר מאוד מהר בסדרה הוא שעל אף הנושא המאוד רציני שלה, המספק לאורכה כמה וכמה רגעים ותפניות טראגיים ושוברי לב, מדובר באחת הסדרות הכי מצחיקות ששזפו את המסך השנה.

הוק פשוט מדהים בתפקיד בראון, צריך כבר עכשיו לחרות את שמו על פרס האמי לשחקן הטוב ביותר במיני-סדרה. הזעם הקדוש וצדקת האמונה נוטפים ממנו, עד שאפשר כמעט לראות את השובל שהוא מותיר אחריו. הוא משית את האישיות התמהונית של בראון על הסדרה כולה, שחלקים ניכרים ממנה הם קומדיה לשמה. בכך לא זאת בלבד ש"ציפור אלוהים שבשמיים" מגוללת מעשייה מוכרת באופן חדש, אלא גם מקנה גאולה מסוימת לעבדים, שתיאורם פה צובע אותם בצבעים אנושיים מאוד ספציפיים שלא נתקלים בהם כל יום.

The Great

גוף שידור: הולו

נדמה שמעל כל מעלותיה האחרות, הדבר המענג ביותר בסאטירה הקומית הכיפית על קורותיה של יקטרינה הגדולה (בגילומה של אל פאנינג) הוא השכנוע המוחלט של כל אחת מדמויותיה בצדקת תפיסת עולמה. זהו המקור לאינספור קונפליקטים, שנינויות, מבוכות וסיטואציות הזויות שמתרחשים כמעט ללא הרף, אבל גם לביקורת החברתית החכמה שנושבת ממנה. ככל שהיא מתקדמת, מתקלפים גיבוריה מעוד ועוד שכבות של מסכות ואקסיומות שעטו על עצמם, ומגלים מתחת לדמויות הגרוטסקיות והנלעגות לעתים, מורכבויות מפתיעות ומסקרנות. כך, למשל, פיוטר ההדוניסט והאינפנטיל (ניקולס הולט), הוא תוצר של פינוק וצינה אדירים שהורעפו עליו מצד הוריו, והם אלו שהפכו אותו ואת האימפריה האדירה שעליה הוא חולש לזהים בדמותם: פאר והדר שמסתירים מתחתם ריק, כיעור וניתוק קיצוניים.

בתוך השעטנז הצבעוני, ההיסטורי והתרבותי של "הגדולה", הגורם המאזן והמלבב תמיד היא יקטרינה/קתרין. פאנינג מגלמת אותה בכמויות כה גדולות של קסם וכישרון, עד שהיא מגשימה את הצהרתה המתנשאת של בת דמותה בתחילת הסדרה: "כולם מחבבים אותי". זוהי מעלה משמעותית המצילה את הסדרה ברגעים שבהם היא מרגישה מתפקעת מדי משנינויות וסיפורי משנה, ומשמשת ככלי עבור הסדרה לפתח גם את דמויותיה האחרות. התגמול לכל אלה מגיע בפרקים האחרונים שקושרים יחד את המסע שעשו גיבורי הסדרה ומעוררים רצון עז להטיח כוס משקה ברצפה ולזעוק: "הידד!".

עוד בוואלה!

אור מבעד לסדקים: 10 האלבומים הטובים של 2020

לכתבה המלאה

Harley Quinn

גוף שידור: DC Universe/HBO Max

גם כשהגיבורים הקולנועיים של DC התרסקו בקקופוניה של אפקטים ותסריטים חלשים, חטיבת האנימציה של הקומיקס המשיכה לשמור על סטנדרטים גבוהים. בשנה שעברה השיק שירות הסטרימינג החדש של DC סדרת אנימציה חדשה בכיכובה של הסיידקיקית האולטימטיבית של הג'וקר. בעוד הגרסה הקולנועית ("ציפורי הטרף") לא הייתה משהו להיזכר בו בערגה, עלילותיה המצוירות של הארלי קווין בניסיונה לחצוב לעצמה דרך מובחנת מזו של הסופר-נבל/מאהב/מתעלל שלה - היו מהנות ושנונות.

גם ל"הארלי קווין" נדרש קצת זמן להיכנס לקצב. העונה הראשונה, שעלתה בשלהי 2019, בנתה בסבלנות את היסודות שעליהן תוכל קווין (שוב קיילי קווקו) לבנות את "המותג" החדש שלה כנבלית מעוררת יראה. ובעוד גם האקספוזיציה הייתה עמוסה בתובנות נפלאות על עומס הגיבורים והרשעים האדיר שמתקבץ בתוך גותהאם, בדיחות שנונות על חשבונם ועל החשיבות העצמית שנושבת מהם - זו העונה השנייה שהופכת את "הארלי קווין" לממתק של ממש. לצד בדיחות במהירות מסחררת ואלימות (מצוירת) גרפית, היא מעמיקה את נפח הדמויות שלה משמעותית. אמנם כל זה נעשה עם חופן הגון של ציניות, אך מתחת לאלו מסתתרת שכבה רגישה וחכמה של סיפורי רקע, תפיסות עולם מעוותות, טראומות ילדות ומסכות שמסתירות לב גדול מתחתן.

המודעות העצמית הבריאה של הסדרה ושל הגיבורה שלה משלימה סיבוב שלם בחשיבות ובמשמעות של הסיידקיקית של קווין, פויזן אייבי (לייק בל), לאופן שבו הראשונה רואה את עצמה ומקומה בעולם. הרגישות שבה נבנית מערכת היחסים בין השתיים, היא הרקע המושלם לכיף הפרוע ופרצי הנוסטלגיה שפורצים מתוך הסדרה.

In My Skin

גוף שידור: BBC

"בעור שלי" מצטרפת לגלריה של דרמות קומיות בריטיות שמשלבות בין קושי לבין הומור ולב באופן שממקסם את כל הצדדים. הפעם סדרת התבגרות עוקבת אחר הנערה בת'ן בת ה-16, בעודה מתמודדת עם החרדות וחוסר הביטחון של גיל הנעורים, לצד העובדה שהחיים בביתה שונים בתכלית מכפי שהיא מציגה לחבריה - אביה שיכור חסר אחריות ואמה סובלת מהפרעה דו-קוטבית.

השקרים מקיפים את הגיבורה, הם הקירות, התקרה והרצפה שלה, וכולם רעועים ומטים לנפול, ולצופה לא נשאר אלא לחכות בפחד שזה יקרה. אבל "בעור שלי" היא הרבה יותר מעלילה בנאלית על שקרים שסופם להתגלות. חשיבות האלמנט הזה טמונה בהשפעה המסיבית שיש לו על הגיבורה. אם מבחינתנו זה עוכר שלווה, עבור בת'ן זהו מצב קיומי שבו נפשה תמיד מוצפת בסחלה. היא מלהטטת לא רק בשקרים אלא גם בין הכמיהה לנורמליות לבין הסעד התמידי לאמה, לפעמים גם לחבריה, מחזיקה את עולמם של יותר מדי אנשים.

על אף השלווה העכורה, לאורך חמשת פרקי העונה הראשונה שלה מספקת "בעור שלי" שפע של נקודות אור. היא חכמה, מצחיקה ומענגת, ובעיקר יודעת שהרגעים הכי יפים הם אלה שבהם בוקעת פתאום תקווה מתוך החספוס.

Normal People

גוף שידור: BBC/הולו

כבר מנקודת הפתיחה של "אנשים נורמלים" יש בה משהו יוצא דופן. לכאורה סדרת נעורים אבל כזו שלא מתנהגת ככזו, אלא כדרמה מאופקת, חפה מקיטש. הדרמה מבוססת על הספר המהולל "אנשים נורמלים" של הסופרת האירית סאלי רוני (שיצא בישראל בהוצאת מודן), ועוקבת אחר הזוג מריאן (דייזי אדגר-ג'ונס, "רגליים קרות") וקונל (פול מסקל) בתיכון ואז בקולג'. ברכות רוקמת הסדרה את התהוות החיבור והתעתוע בין השניים, כמו גם בעזרת סצנות עדינות ומאוד מרגשות שמשקפות את כובד המשקל של תחושות הקרבה: ההתרגשות משיחת טלפון, המראה של מישהי שהלב הומה אליה מופיעה פתאום בדלת באולם בבית הספר, התסיסה כשאת לא רוצה שהוא יעזוב את החדר, או אפילו השקט היפהפה בשיחת וידאו שבה אחד הולך לישון והשני נשאר מחובר כדי פשוט להרגיע בעצם נוכחותו.

העוז הגדול הזה מגויס גם לטובת הסצנות האינטימיות - יש רבות כאלה לאורך הסדרה והן מפורטות, רגישות וחשופות בצורה שמפשיטה גם את יתר השכבות של מריאן וקונל. ככל שמתקדמים הפרקים ומתגלה הפסיכולוגיה הסבוכה - לפעמים גם קודרת - של השניים, כך הקשר ביניהם נעשה נהיר, רב עוצמה, כמעט מיתי. גיבוריה במידה רבה מתווים את אופיה של "אנשים נורמלים" כולה. שני צעירים תועים שמנסים להבין את החיבור ביניהם עוד לפני שלגמרי הבינו מי הם עצמם, מה מקומם בעולם המיידי שלהם ובעולם בכללותו. מזכירים כל הזמן שמה שניכר לעין הוא קצה הקרחון, הן בהם והן בכלל. בהתאם, חוויית הצפייה ב"אנשים נורמלים" נעה בין קסם רב לנפש עכורה, תמיד ביופי גדול.

Quiz

גוף שידור: ITV

הבמאי סטיבן פרירס מנצח על סיפורה של שערוריה אנגלית למדי במיני-סדרה בת שלושה פרקים שכתב ג'יימס גרהם ("Brexit: The Uncivil War") על פי מחזה שלו באותו שם, וחוזרת אל סיפור ניסיון ההונאה ב"מי רוצה להיות מיליונר", כאשר צ'ארלס ודיאנה אינגרם הואשמו כי רימו את דרכם אל הפרס הגדול. את בני הזוג הסוררים מגלמים מתיו מקפיידן ("יורשים") ושאן קליפורד ("פליבג"), ולצדם מייקל שין ("הטובות לקרב", "בשורות טובות") המגלם את המנחה כריס טראנט.

כמו שניתן לצפות, "Quiz" מהנה ומעניינת, נהנית ממשחק מצוין ובימוי סוחף ונוצץ. התסריט של גרהם בונה את הסיפור כמעשה נוכלות עם כל המרכיבים של הז'אנר, כולל השנינות המתבקשת והאווירה הקלילה - בכל זאת, אף אחד לא מת כאן, בסך הכל מדובר במבצע עוקץ. אבל בה בעת גרהם מערים גם עלינו הצופים, כמו קוסם שגורם לנו להתרכז בידו האחת כדי לשטות בנו באמצעות האחרת. בכך "Quiz" מעוררת מחשבה לא רק בנוגע למקרה האמיתי שהיווה לה השראה, אלא גם לכוחו של הספקטקל הטלוויזיוני, זה שהפך את "מיליונר" להצלחת ענק, וכנגזרת ממנו גם כוחו של השואו בבית המשפט המשמש כמסגרת לעלילת הסדרה. עד כמה קל להציג משהו או מישהו בצורה מסוימת ולהתעלם לחלוטין מיתר המורכבויות שלו. ובעיקר, בין השורות ומעליהן, בפיקחות רבה מזכירים גרהם ו-"Quiz" עד כמה רצוי לקחת בערבון מוגבל את המשפט "מבוסס על מקרה אמיתי".

Saved by the Bell

גוף שידור: פיקוק

בואו נודה על האמת, "הצלצול הגואל" המקורית היא סדרה בינונית שלא התיישנה היטב, בלשון המעטה. האופציה היחידה באתחולה מחדש כדי להתאים אותה לימינו היא לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה של אוהבי הסדרה המקורית, ובה בעת להכיר בכל מגרעותיה. הדרך הנבונה שבה "הצלצול הגואל 2020" עושה זאת היא באמצעות החדרת גורמים מהעולם האמיתי אל היקום הפנטסטי של תיכון בייסייד: אכלוסו בתלמידים מתיכון ציבורי שנסגר עקב קיצוצים אכזריים של מושל קליפורניה הנוכחי, זאק מוריס (מארק-פול גוסלר שחוזר לתפקיד אורח במספר פרקים). כמתבקש, התלמידים האלה הם בעיקר שחורים והיספנים שהמפגש עם בייסייד מעורר אצלם השתאות, ולראשונה בחייהם גם מקנה להם הזדמנויות שמעולם לא היו להם לפני כן.

מבעד לעיניהם עוקצת "הצלצול הגואל" את כל המופרכויות של העולם הזה, כלומר של הסדרה המקורית. ברגעיה הטובים המהדורה החדשה של "הצלצול הגואל" כיפית לצפייה בה גם כשאינה אחידה ברמתה, מבריקה ומלאת השראה באופן שהיא אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה. ומאחר שככל שהיא מתקדמת מגיעים גם כמה פרקים מושלמים באמת, יש יסוד סביר להניח שההמשך שלה כבר יכול להפוך לפנינה אמיתית.

Star Trek: Lower Decks

גוף שידור: CBS All Access (בישראל בהמשך באמזון פריים וידאו)

ההיסטוריה הטלוויזיונית עמוסה בקומדיות אנימציה מד"ביות, החל מ"משפחת ג'פרסון", דרך "פיוצ'רמה" וכלה ב"ריק ומורטי", שממנה מגיע מייק מקמהן, יוצר "Star Trek: Lower Decks". קומדיית האנימציה החדשה מתרחשת ביקום "מסע בין כוכבים" ועוקבת אחר העובדים הזוטרים באחת מספינות החלל הכי שוליות בצי.

"Lower Decks" אמנם לוקה מדי פעם בבדיחות צפויות, אבל בכל זאת מספקת לא מעט צחוקים, ובייחוד אווירה של כיף. כיאה לסדרה מעולמה של "מסע בין כוכבים", היא ניכרת בהומניות שלה. לא כזו שמתבוססת בקיטש, אלא פשוט אוהבת את הדמויות שלה. היא מציגה לנו את הדמויות שלה כקהילת דחויים כובשת וחמודה, מורכבת מארכיטיפים שהסדרה מנסה מיד לאתגר את האפיונים והקבעונות שלהם; בראשם שני הגיבורים - אחת מרדנית ומשולחת רסן ואחר קפדן בואכה אנאלי. השילוב ביניהם מציב בחזיתה של "הסיפון התחתון" מין "הזוג המוזר" חדש, וזה עובד ומצחיק ומתוק גם הפעם.

אגב כך מצליחה הסדרה להלך על הקו הדק שבין השבעת רצונם של אוהדי יקום "מסע בין כוכבים" לבין הזמנתם של צופים חדשים. הרפרנסים אמנם יעברו להם מעל הראש, אולם גם כך קל מאוד ליהנות מ"הסיפון התחתון". למעשה, ככל שהיא מתקדמת מתברר שהיא פשוט עונג אחד גדול.

We Are Who We Are

גוף שידור: סקיי/HBO (בישראל צפויה לעלות ב-HOT)

אחד הכשרונות המופלאים שמבדילים את לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך") משאר במאי העולם הוא היכולת הכמעט מוחלטת לשגר את הצופה אל תוך היצירה שהוא רואה. משהו בצילום, או בעיצוב, או בבימוי, או כנראה בשילוב האותנטי המוקפד של כל אלה, יוצרים מעין מערבולת שואבת חוויות בלתי מוסברת או הגיונית - רובנו לא נמצאים בכפר איטלקי קטן או על חופי אי בודד, אבל זה לגמרי מרגיש כאילו אנחנו שם, נושמים את האוויר, פוסעים ברחובות, נוגסים באטמוספירה. "אנחנו מי שאנחנו" לא רק זורקת אותנו במיומנות לאמצעו של בסיס של הצבא האמריקאי בצפון איטליה, היא גם מצליחה לשעתק אותנו לז'אנר אחר לגמרי.

"אנחנו מי שאנחנו" היא לא סדרה ולא טלוויזיה, אלא יותר כמו קולנוע פסטיבלים עצמאי ומורעף שבחים, והיא לא דומה לשום דבר אחר שראינו השנה. זה לא רק המבע הקולנועי שמפעים, זו היכולת לתת למצלמה לשוטט בחוסר שיפוטיות מוחלטת, ולתת לה לתאר חיים מבולגנים ואמיתיים של בני נוער דפוקים וחופשיים. היא "אופוריה" בלי היומרנות, היא "אלה הם חיי" בלי האמריקאיות. משברים לעוסים של התבגרות, אמונה וזהות מינית ומגדרית מטופלים בה בצורה כל כך מקורית ועדינה, כמעט מרומזת בלחש כסוד למביני עניין, והעלילה הלעיתים איטית ומזדחלת מצופה בריאליזם מהול באמנות שמרתק את העיניים למסך בלי קשר למה שקורה בו. ללא ספק אחד ההישגים הבולטים והיחידים ש-2020 רשאית להתהדר בהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully