לא יודעים אם שמתם לב אבל שנת 2020 לא הייתה משהו. העולם בחוץ השתגע, ואם קיווינו לנחמה מסוימת מכיוונה של חברתנו הוותיקה, הטלוויזיה, נחלנו אכזבות בזו אחר זו. קומדיה חדשה של נטפליקס שמשדכת בין אנשי "המשרד" סטיב קארל וגרג דניאלס? סתמית. דרמת מתח קומית של פיבי וולר-ברידג', יוצרת אחת הסדרות הגדולות של העשור הקודם, ב-HBO? שממון. יוצר "Veep" הגאונית חובר ליו לורי לטובת קומדיה בחלל? בסדר כזה.
ולא רק סדרות חדשות. גם ותיקות יותר אכזבו, כפי שמפורט ברשימה שלהלן, וגם מחוץ לה יש כאלה שפשוט לא היו לכאן או לכאן (אהלן "פארגו"). אז כמו תמיד, לפני מצעד המרכזי של הסדרות שבכל זאת הצליחו לשפר את השנה, הנה אלה שהסבו לנו מפחי נפש. לא הסדרות הגרועות, אלא כאלה שהיו לנו כלפיהן ציפיות וחיבה התחלתית, והן השיבו אותנו ריקם.
לא מסכימים איתנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בסקר הגדול בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר.
אוטופיה
שם מקורי: Utopia
רשת: אמזון פריים וידאו
אוהבי סדרת הקאלט הבריטית "אוטופיה", אחת הטובות בעשור הקודם, שבוטלה בטרם עת אחרי שתי עונות קצרות בלבד, חיכו מאז 2014 לאיזו גאולה שקשורה אליה. אם לא עונה שלישית אז אולי עיבוד אמריקני שיהיה מוצלח וימשיך את הסיפור. אבל החידוש של גיליאן פלין (מחברת הספרים "נעלמת" ו"חפצים חדים") התברר כמדריך לאיך לקחת יצירת מופת ולהעביר אותה בבית החרושת לסדרות שכמותן ראינו אלף.
"אוטופיה" שיצרה מסעפת ומרחיבה את גוף העלילה המקורית בלי שזה יתרום לה דבר. למעשה, זה גורע ממנה. יש יותר שהות לרעים לנסח בקול ובפרוטרוט את מזימותיהם, במקום להעביר אותם בצורה אורגנית וסבירה יותר. הכל מנוקד בדיאלוגים חבוטים ולא טבעיים, וכמוהם הדמויות דלות ורפות. אולי מה שמדלל יותר מכול את "אוטופיה" האמריקנית הוא הפיכתם של הנבלים לארגון דמוי כת. את מעשיהם הם מלווים במנטרה מעצבנת שכולם כל הזמן אומרים זה לזה: "מה עשית היום כדי להרוויח את מקומך בעולם הצפוף הזה?". אולי זה נועד להכניס קצת לב כקונטרה לאלימות המסחררת שהם נוקטים בה ושהסדרה מלאה בה. בפועל התוצאה היא שמאלץ מאולץ, המתבטא גם ברגעים נוספים ונסיונות עקרים להיות מגניבים - להיטי אייטיז וסבנטיז מושמעים כמעט במלואם על רקע סצנות דינמיות, כמה מקורי. כל זה נראה כנטע זר בסיפור כה מעשי וקר רוח.
אמזון די מיהרה לבטל את הסדרה, כך שגם הפעם לא נדע איך מסתיים הסיפור. לפחות המודעות לסדרה המקורית עלתה מעט בזכות החידוש - היא שווה את הזמן למרות הגדיעה המוקדמת.
אפל
שם מקורי: Dark
רשת: נטפליקס
סיום העונה השנייה של דרמת המסע-בזמן הגרמנית כבר סימן את החשש מסיבוך שלא לצורך. ואלוהים אדירים, לא שיערנו עד כמה. במקום לנצל את שמונת הפרקים האחרונים כדי לקשור את הקצוות - או במקרה שלה להתיר אותם - "אפל" רק פתחה עוד ועוד ועוד קווי עלילה והציגה דמויות חדשות ומיותרות. אם בעבר היה נדמה שהיוצרים יודעים מה הם עושים, הפעם העלילה החדשה שפתחו דחקה אותם לפינה שנגזר עליהם לחפף בה כדי למצוא את הדרך החוצה. זה ניכר הן בפרטים הטכניים - הגילוי שבסופו של דבר הוביל אל הפתרון נשען על אפס נימוקים, דמויות שמתו ובכל זאת חיות כי שקר כלשהו על לולאת זמן; והן בהתנהגות של חלק מהדמויות - בראשן שני הגיבורים, שלמעט מקרים ספורים ושוליים הקפידו לקבל כתורה מסיני את כל מה שאחרים אמרו להם. כלי שרת פסיביים ומשמימים, בדרך כלל עם דמעות בעיניהם.
בשתי העונות הראשונות המעבר בין הזמנים אמנם היה מתעתע, אולם תמיד היה לנו מישהו לעבור את זה איתו. עקבנו בצמוד אחר הדמויות בזמן שהן עצמן עברו מזמן אחד לאחר, היינו שותפים לבלבול שלהן ואז להתנסויותיהן. כן, היינו בתקופות שונות בעולם הזה, אך זה היה ההווה של הדמויות המסוימות האלה, כך שהיה לנו עוגן. בעונה השלישית זה נזרק מהחלון. אנחנו מתפצלים לשברירי סיפורים שהסדרה פשוט מדלגת ביניהם בלי הרף, ונדמה שכל תכליתה הוא לפתל את הסיפור בתוך עצמו ככל הניתן כדי שההתרה תהיה קתרטית. והיא אכן קתרטית, על הפינאלה אין תלונות. אבל הדרך אליה מתישה, עקלקלה ומחוררת (וכמו להוסיף חטא על פשע - עם פרקים ארוכים מאי פעם).
הרחק
שם מקורי: Away
רשת: נטפליקס
דרמת המסע אל המאדים, בכיכובם של הילרי סוונק ומארק איווניר, כושלת כבר בנקודת הפתיחה האיומה שלה. שוזרת בחוסר חן שלל קלישאות ומשפטים כתובים מדי עם פטריוטיות מלוקקת ומבנה עייף, ששוב נשען על כלי הפלאשבקים השחוק כדי להכיר לנו את הנפשות הפועלות. אלא שאיתו או בלעדיו, עיצוב הדמויות עצל מלכתחילה - הרוסי מניאק, הסינית מרוחקת ורק האמריקאית הגיבורה ויפת נפש מוכנה להקריב את עצמה למען כולם. בסוונק יש משהו שתמיד נראה מרוחק ובלתי נגיש, ומזל גדול שהיא מצליחה לפצות על זה באמצעות משחק נהדר וטבעי. יכולותיו של ג'וש צ'ארלס, המשחק את בן זוגה שנשאר מאחור, הן כבר עובדה ידועה בשטח, אבל שאר השחקנים לא באמת מצליחים לפרוץ את השבלונות שהוקצו להם. איווניר עדיין תקוע בדמות הרוסי האגרסיבי שיש ללמוד לחבב בכוח, וחבל.
המשך העונה - שתהיה היחידה כי נטפליקס ביטלה אותה - מגלה חוסר אחידות כמעט סכיזופרני. אם להכליל בגסות, החלקים שמתרחשים בתוך קירות החללית הם המעניינים יותר, אלא ש"הרחק" מתעקשת מעצם הגדרתה להביט אחורה ולעסוק גם במה שקורה על כדור הארץ. בהשוואה לאקשן החללי, ההתרחשויות בכדור הארץ נותרות מפוהקות וסתמיות, ובסופו של דבר הם מאפיינות את הסדרה כולה.
ווסטוורלד
שם מקורי: Westworld
רשת: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
זו הפעם השנייה ברציפות של "ווסטוורלד" ברשימה המפוקפקת הזו, אחרי שעונתה הראשונה הנפלאה כבשה את המקום הרביעי במצעד סדרות 2016. המבאס הוא שהעונה השלישית, ששודרה באביב השנה, עשתה רושם מצוין בתחילתה. היא הייתה טובה, מעניינת ואחידה ברמתה. אך זה השתנה בבת אחת. בסדרה שהגדולה שלה היא ניואנסים ופרטים קטנים, העוון הגדול של העונה היה הבומבסטיות. ואם בעונה הראשונה היה משהו מאוד מדויק באופן שבו "ווסטוורלד" לכדה את הקיום האנושי, הפעם היא פספסה בענק כשהוציאה את ההמונים להשתולל ברחוב בגלל פלישה לפרטיות שלהם. תסתכלו מחוץ לחלון, זה הדבר האחרון שמעניין את תושבי העולם המערבי, והיה כזה עוד לפני ההפגנות בבלפור או "חיי שחורים חשובים".
במקביל כל כך הרבה שאלות נותרו באוויר. מובן שלא הכל חייב להיענות מיד, זה בסדר לדחות דברים לעונה הבאה, אבל העניין הוא שרוב מה שקיבלנו נדמה דל ולא ממצה. המניעים של הדמויות לא הוסברו דיין או לא היו מספיק משכנעים. הנסיונות לתעתע בנו בנוגע לתוכנית של דולורס ובנוגע לעברו של כיילב מיצו את עצמם בשלב מסוים. לא רק מפני שהריקוד הזה חוזר על עצמו כבר כמה פרקים, אלא כי ההתנהלות של השניים הייתה ברורה מההתחלה. בכללותה העונה הזו המתה מרעשי רקע שנועדו להסב את תשומת לבנו מהשבריריות של הסיפור, מהחורים בו, אך מאחר שהרעש הזה בעצמו נולד בחטא, הוא בעצם מלבה אותו. מקרין על האגביות בבחירות עלילתיות תמוהות, מופרכות ושרירותיות.
חינוך מיני
שם מקורי: Sex Education
רשת: נטפליקס
כמו הורמונים בבני נוער, המינון בעונה השנייה של "חינוך מיני" השתבש לחלוטין. הקסם עומעם על ידי פצעי בגרות וקול מתחלף. התסריט הומה ממשפטים שאמורים להיות שנונים או פיקחיים אך הם כל כך לא, כמו "חלומות הם לא אמיתיים, בגלל זה קוראים להם 'חלומות'" או "ירידים הם הסחת דעת מהמוות הבלתי נמנע". הכתיבה הרפה והעצלה הזו מעידה על העונה כולה. "חינוך מיני" מבכרת הפעם פיתולי עלילה, מלודרמות והגזמות על פני רעננות ואמינות.
כשם שאיימה לעשות כבר מהרגע הראשון, המלאכותיות השתלטה על "חינוך מיני" בעונתה השנייה. פה ושם עוד ניתן לזהות משהו מהתום הראשוני של קומדיית התבגרות. המרכיבים הכי מוצלחים בה, אלה שעברו בה כחוט השני, היו העלילות המעודנות והמאופקות יותר. שני הבולטים שבהם הם קורותיו של אדם (קונור סווינדלס), שבסוף העונה הקודמת נשלח לפנימיה צבאית על ידי אביו המתעמר, מנהל בית הספר; ובעיקר סיפורה של איימי (איימי לו ווד) הנאלצת להתמודד עם חוויה נוראית שעוברת עליה, מה שמתואר ברגישות הבולטת בחריגותה ביחס לשאר הדברים. אבל אלה רחוקים מלהעיד על הכלל. אוסף מיטב להיטי התיכון הפך לגרסאות קריוקי צורמות.
לברוח
שם מקורי: Run
רשת: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
פיבי וולר-ברידג', יוצרת "פליבג" המופתית, חוברת אל HBO לטובת דרמת מתח קומית חדשה? הו כן, תנו לנו את זה ומהר. אבל לא. לא ב-2020. "לברוח", שוולר-ברידג' הפיקה וחברתה ויקי ג'ונס יצרה, התבררה כיצירה משעממת. במשך פרקים שלמים מסתובבים שני גיבוריה ברכבת ומדברים ומתחבטים זה עם זה, והוא מעליב אותה והיא נעלבת, ובעלה מתקשר והיא מנסחת הודעת סמס ואז מוחקת, והם נמשכים ומהססים ומתישים, צעד קדימה, שניים אחורה וחוזר חלילה.
ואז, אחרי מספר פרקים, נדמה ש"לברוח" קולטת פתאום שהיא קצת מנומנמת, שהסיפור שהיא מספרת לא מקורי במיוחד או מלהיב, ועל כן היא משנה כיוון לגמרי. הפטפטת השחוקה מפנה את מקומה לפעולה של ממש והמנוסה הופכת למרדף אמיתי. אלא שגם בשלב הזה, גם כשהיא לכאורה מעניינת וסוחפת יותר, "לברוח" סובלת מאותה כתיבה לעוסה. נשענת הרבה יותר מדי על צירופי מקרים ועל דקות ארוכות שבמהלכן אנחנו יודעים דבר מה חשוב והדמויות עדיין לא. חלק לא קטן מחווית הצפייה בה כרוך בהמתנה מייגעת עד שפרט או סוד יתגלו, וכל אימת שזה קורה ניכר עד כמה הכל בה מוכר, חבוט ונטול הפתעות. בהתחשב בתנועה המתמדת של "לברוח" ושל גיבוריה, האירוניה הגדולה ביותר היא עד כמה היא דורכת במקום.
נרקוס מקסיקו
שם מקורי: Narcos Mexico
רשת: נטפליקס
סדרת טלוויזיה, במיוחד בשנים האחרונות, לא יכולה להרשות לעצמה להיות משעממת. ההיצע הענק והזמן המוגבל הופך את האצבע על השלט לקלילה במיוחד, אבל הנחת היסוד הזו כנראה לא הגיעה עד ליוצרי "נרקוס: מקסיקו", שניפקו את אחת מעונות הטלוויזיה המפוהקות, המשמימות והמיותרות בעולם. החשש עלה כבר בסוף העונה הקודמת והבינונית כשלעצמה, כשהיה ברור שהרצח של קיקי קמרנה לא סוגר אף עלילה אלא רק פותח אחרות, אבל לגרירת רגליים כזו לא היה שום צידוק עלילתי. אלה היו עשרה פרקים של שעמום מוחלט ומריחה שאינה יודעת גבול, שלא רק גורמים לעין לנדוד ולבדוק אימיילים ועדכוני סטטוס במהלך הצפייה - זה ברמה של לצרוח על פרקים שיסתיימו כבר ולייחל למותם האיטי של כל העוסקים במלאכה.
אבל היו, אלוהים יודע שהיו, לא מעט בעיות אחרות בעונה הזו, ובראשן דייגו לונה, שבפרצוף פחוס ועם כריזמה של שטיח הצליח להקיז כל טיפת עניין שעוד נותרה בדמותו של פליקס גאיארדו, ולהפוך אותה לנמלה כחושה ואומללה שמתרוצצת בין לוקיישנים בלי שום כובד משקל. ראש קרטל הסמים הכי גדול במקסיקו, כך דרשו מאיתנו להאמין. דמויות שינו התנהגות כמו פורפרה וקיבלו החלטות מטומטמות מתוך מניעים ילדותיים, מבצעים "מתוחכמים" שנבנו על מידע מודיעיני מפוקפק קרסו בצורות צפויות, ומזימות מושחתות שהוסברו לצופים שוב ושוב אבל בסוף הצליחו לבלבל מרוב דביליות. פשוט בזבוז זמן מוחלט ובלתי נסלח.
ציידים
שם מקורי: Hunters
רשת: אמזון פריים וידאו
אל פצ'ינו צד נאצים בארצות הברית של שנות ה-70 - זה כל מה שהיינו צריכים לדעת כדי להתייצב מול "ציידים", רק כדי לגלות סדרה שהיא שעטנז ביזארי, כמו מספר יצירות נפרדות שהותכו בצורה לא טבעית - סרטי קומיקס, שואה וטרנטינו. הברוטליות בפלאשבקים לשואה מזעזעת אך עדיין מאופקת ומכובדת כנדרש. לעומת זאת האלימות של הסבנטיז מפורשת ומדממת, משופעת ברפליקות מתחכמות ומזכירה את סרטי האקספלויטיישן שפרחו בעשור הזה.
אבל במקום שהזיכרון והאימה ישמשו מנוע לעלילה, הם הופכים להסחות דעת. במקום שיטענו את הסיפור בכובד-ראש, הם גורמים לשעשועים של הסדרה להיראות לא פעם סרי טעם. "ציידים" שוב ושוב מרקדת בין הזוועות לבין מסע נקמה קאמפי. רגע אחד היא יכולה להראות לנו סצנת בלהות מאושוויץ או בוכנוואלד, ואז מיד אחריה מין תשדיר שירות מבודח בנוגע לנאצים או סצנת הזיה של שירים וריקודים בטיילת לצלילי "Staying Alive". מחוות על גבי מחוות לתרבות הפופ של התקופה, כמו איזה טייק מקאברי על "מופע שנות השבעים". הניסיון של "ציידים" לשלב בקביעות בין השואה לבין היתר לא מאפשר לסדרה להתביית על נימה אחת, ובכך מנטרל אצלה את האפשרות להיות משהו מעבר לסך ההשפעות שלה. פיזור שרק מדגיש עד כמה היא לא משתווה ליצירות של כתפיהן היא עומדת.
ריק ומורטי
שם מקורי: Rick and Morty
רשת: אדולט סווים
חיכינו שנתיים. בסוף 2019 קיבלנו חצי עונה לא עקבית בלשון המעטה, ואחרי חמישה פרקים נאלצנו לחכות עוד חצי שנה כדי לקבל עוד חמישה פרקים ברמה לא אחידה. זאת דרך דיפלומטית להגיד: מתוך עשרת פרקי העונה הרביעית של "ריק ומורטי", לפחות חצי היו כמעט בלתי ניתנים לצפייה. לאורך רוב חלקיה עלתה התחושה שלא רק שיוצרי הסדרה לא מצליחים לעמוד ברף הציפיות שהעמידו לעצמם, אלא פשוט נמאס להם.
מגע הזהב של דן הרמון וג'סטין רוילנד לא הלך לאיבוד, כשהם רוצים הם מצליחים עדיין להפיק פרקים מצחיקים ומרובי שכבות כמו בימים הטובים, אלא שפה בדיוק קבור הכלב המדבר - הם כנראה לא רוצים. למעט קטע המונטאז' הנפלא שהרגיש כאילו נלקח מתוך סרט של פיקסאר, בו מורטי מקבל כפתור SAVE למציאות, ויכול לחזור אחורה בזמן לרגע האחרון אותו הוא שמר, קשה להיזכר ברגעי "ריק ומורטי" קלאסיים בעונה הזאת. שלושה מתוך חמשת פרקי חצי העונה האחרונה הרגישו כמו תרגיל בלהעביר למעריצים את התחושה של כמה זה קשה לכתוב פרק של "ריק ומורטי". קשה להיזכר במצב דומה באף סדרה פופולרית בעבר, יוצרים שממש נתנו לדמויות שלהם להביע את השנאה שלהם לפרנצ'ייז על המסך. זה כאילו מצחיק, כאילו מטא, כאילו פורץ דרך וגאוני - אבל בפועל קשה לצפייה. ריק ומורטי שונאים את "ריק ומורטי", למה שאנחנו נאהב אותם?
(עמית סלונים)
שומר אחי
שם מקורי: I Know This Much Is True
רשת: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
אוקיי, מארק רפאלו מדהים בתפקיד הראשי, לא בכדי הוא זכה באמי על תפקידו כאן, אבל אפילו הוא לא מצליח לעמעם את התחושה שבלב לבה "שומר אחי" היא מלודרמה בסיסית, אפילו משמימה, שלא לגמרי יודעת איך לספר את הסיפור מלבד להעביר אותנו מטראומה אחת לאחרת. כך גם האמנותיות שלה, הנראית כמו ניסיון חיפוי שלא צולח, מזכירה כי מדובר בעיבוד שלא תמיד מצליח לתרגם את המקור הספרותי לכדי ויזואליה - מה גם שהגיבור מספר את הסיפור בעגמומיות המתבקשת אצל יצור מוכה גורל שכמותו. בנוסף, הסדרה שופעת סצנות ודיאלוגים ארוכים ואווריריים מדי, יש לה חיבה מעצבנת לתקריבים קיצוניים, וגם הצילום המגורען בפילם נראה כמו מניירה מתישה.
הן רבדיה של "שומר אחי" והן הארטיסטיות שלה אינם די כדי להפוך אותה ליותר מאשר גרסה מאופקת לסרט טורקי, כזו שיוצאת קירחת מכאן ומכאן. מצד אחד, בשלב מסוים קשה לא לגלגל עיניים לנוכח עוד ועוד תלאות שניחתות על הגיבור. מצד שני, "שומר אחי" לא מתרפקת מספיק על הסבל כדי שלפחות ניתן יהיה להזדכך באמצעות בכי. כסדרה שתובעת לא מעט מנפשם של צופיה, במיוחד בשנה כמו זו, התגמול שהיא מספקת כל כך מינורי עד שקשה להצדיק צפייה בשש ומשהו השעות שלה.