"קוברה קאי" הייתה הצלחה עוד לפני שהגיעה לנטפליקס. מהרגע שעלתה ב-2018 בלעדית ביוטיוב, הפכה ליצירה הכי מדוברת שלה - שלא לומר היחידה (וחבל, "Impulse" עדיין מאוד מומלצת). אבל במהלך 2020 יצאה יוטיוב מעסקי הפקות המקור המתוסרטות, על אף שכבר הזמינה עונה שלישית שכמעט הייתה מוכנה לשיגור. סוני, המפיקה את הסדרה, חיפשה גוף שידור אחר שירכוש אותה. משימה לא קשה במיוחד - עוד לפני שנרכשה על ידי יוטיוב והפכה שם ללהיט, "קוברה קאי" כבר הייתה שם חם שהוביל למלחמת מחירים.
אפשר להבין למה. כשכל כך הרבה סדרות שוזפות את המסכים מדי שנה, רובן בלי ליצור שום הד, "קוברה קאי" - המגוללת סיפור המשך לקלאסיקת האייטיז "קראטה קיד" בכיכובם של הגיבורים המקוריים - כמעט משווקת את עצמה. בהתאם, אם ביוטיוב היא הצליחה, בנטפליקס - שכבר הזמינה עונה רביעית - "קוברה קאי" כבר הופכת לתופעה. על אף שרבים כבר צפו בה לפני כן, ועל אף ששתי העונות הראשונות עדיין זמינות בחינם ביוטיוב, מאז שעלו בנטפליקס באוגוסט האחרון מככבת "קוברה קאי" ברשימת עשר הסדרות הכי נצפות מקרב כל התכנים בכל שירותי הסטרימינג בארצות הברית.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לטובת מי שעדיין לא הצטרף לחגיגה, "קוברה קאי" עוקבת אחר קורותיהם העכשוויים של דניאל לרוסו (ראלף מצ'יו) וג'וני לורנס (וויליאם זבקה). היריבות רבת השנים בין השניים נפתחת מחדש כאשר בתו בת העשרה של דניאל, סאם (מרי מאוזר), מעורבת בתאונה שבה נפגעת מכוניתו האהובה של ג'וני. כאשר לדניאל נודע שג'וני פתח מחדש את דוג'ו הקראטה הנודע לשמצה קוברה קאי, בו הוא מאמן נערים ונערות באותה גישה חסרת רחמים כמו פעם, הוא מגיב בפתיחת דוג'ו משלו בשיטת הסנסיי המנוח שלו, מר מיאגי.
כשם ש"קראטה קיד" היה סרט נעורים, כך גם "קוברה קאי" לא מתמקדת רק בצמד גברים בגיל העמידה. במקביל לשני היריבים היא עוקבת גם אחר כמה מהנערים שמצטרפים לדוג'ו שלהם, מבעירה את אותה איבה ותיקה גם בין חברים שמוצאים את עצמם מצדי המתרס. גם הפעם ישנו משולש אהבים, במרכזו ניצבת סאם, שעל ליבה מתחרים מיגל (שולו מרידואנה) מקוברה קאי ורובי (טאנר ביוקנן) - בנו המנוכר של ג'וני, ההופך לבן בית אצל משפחת לרוסו.
זו תסבוכת מעולמות אופרות הסבון, ו"קוברה קאי" מחבקת את הפיתולים האלה בשתי ידיים כבר מתחילתה, אלא שהיא עושה את זה עם כל כך הרבה חן ולב כך שקשה לכעוס עליה. חשוב לא פחות: היא מאזנת רגעים גמלוניים ובוטים מדי באמצעות משחקי שחור ולבן חכמים. הסרט המקורי הציג לנו את דניאל כגיבור וג'וני כנבל, אבל "קוברה קאי" אימצה כל העת את הטענה שזה עניין של השקפה. ג'וני הוא גיבור הסדרה לא פחות מאשר דניאל, מה שיוצר עבורה שטח אפור רחב ידיים לשחק בו, והיא עושה זאת בניואנסים מעוררי מחשבה.
וכמובן, היתרון הגדול של הסדרה טמון ברובד שמתחת לפני הדברים, הנוסטלגיה התמידית שמשליכה על הכול אלומות של ערגה. לא רק של הגיבורים, אלא גם שלנו כשהיינו צעירים וצחי פנים כמוהם. בניגוד לכל כך הרבה תחיות טלוויזיוניות וקולנועיות, "קוברה קאי" משתמשת בצורה מבריקה בארסנל העומד לרשותה. היא מנקדת את ההווה בפלאשבקים שפשוט נגזרים מן הסרטים המקוריים. רק אחד מהם הוא נכס צאן ברזל, אך גם שני אלה שעקבו אחריו, אף שהצליחו פחות וזכו לביקורות מעקמות אף, מרפדים בגעגועים את ההתרחשויות בהווה.
העונה השלישית, שעלתה ביום שישי בנטפליקס, היא דוגמה מושלמת לכך. היא ממשיכה קו בעייתי מאוד שהחל בעונה השנייה (או סוף הראשונה, אם רוצים להתקטנן): שובו של ג'ון קריס (מרטין קוב). הסנסיי האכזר של ג'וני מסרטי המקור היה דמות חד-ממדית, ובניגוד לדמויות האחרות ב"קוברה קאי", שזוכות לאפיונים מפורטים יותר מאשר בעבר, קריס נשאר קריקטורה איומה. זה כך על אף שהעונה השלישית לראשונה מעמיקה בדמותו, לוקחת אותנו אל מקורותיו כנער ואז כחייל במלחמת וייטנאם, מראה לנו היכן האישיות שלו נשברה ומה הוביל לכך. למרות זאת, אין בכך מאום כדי לשנות את האופן שבו הוא משורטט בהווה: רשע נטול גוונים שכמו נשלף מסרט ילדים מצויר.
הצרה הגדולה היא שקריס מקרין גם על דמויות אחרות. תחת חסותו המתלמדים בקוברה קאי הופכים למיני-מפלצות ששום דבר לא מצליח לתרץ אותן - בדיוק ההפך מכפי שהסדרה הפליאה לעשות כאשר הפכה את ג'וני לדמות ממשית ועגולה. אז כן, ההיסטוריה מלאה בסיפורי "הנחשול" למיניהם שהדגימו עד כמה קל להפוך בני אדם לחיות-טרף, וקריס ללא ספק פועל באופנים האלה - מנהיג מקום שבו רק החזק והאכזר שורד. אולם "קוברה קאי" לא בונה את זה בהדרגה סבירה שתאפשר לנו לקבל אותה. משיחות המכחול כל כך גסות, עד שגם כאשר מישהו מהנערים משנה כיוון או מכה על חטא, ההתפתחות שלו לא מצליחה לגאול את ההתנהלות המופרכת שקדמה לה. להפך, היא רק מדגישה את הבעיה אצל האחרים שדבקים בבריונותם.
"קוברה קאי" נאחזת בקו הזה בצורה מתסכלת ממש, ברמה שמניבה פתרונות עלילתיים עצלים בשירותו. למשל דמות שמאבדת את הכרתה בדיוק למספר הדקות הנדרש כדי לא להיות עדה למשהו שיכול לשנות את דעתה, או דמות שמגיעה בדיוק בזמן הנכון אל המקום הנכון כדי לראות משהו שמתפרש כמו בגידה בה, או חבורת נערים שמגיעים להרוס מסיבה שאין להם דרך לדעת על קיומה. שפע גדול מדי של מוסכמות תסריטאיות מהירודות והשחוקות שניתן להעלות על הדעת, ולא עם איזו קריצה שתגרום להן להיראות כמו שימוש מבודח ומודע לעצמו.
כאן בדיוק נכנס היתרון העצום של הרחש הנוסטלגי. נדמה שיותר מאי פעם "קוברה קאי" מתרפקת על עברה, במקרה הזה הסרט השני בסדרת "קראטה קיד", במסגרתו יצאו דניאל ומר מיאגי אל כפר הולדתו של הסנסיי באוקינאווה, יפן. קו העלילה החדש כורך ביחד עבר, הווה ועתיד. דניאל נזכר בקורותיו כעלם צעיר, מקבל מידע נוסף ומרגש שלא היה ידוע לו לפני כן, ובנוסף זוכה לפתרונות אפשריים הן לבעיותיו באותו רגע והן לאלה שעוד צפויות להתרגש עליו. כמה מסגירות המעגל כאן פשטניות וחפוזות, אבל בה בעת גם טעונות בתבונה ובסנטימנטליות מושכת לב - בכללן ליהוקים מפתיעים - שממיסות את ההתנגדויות.
זה הדין גם עם האופן שבו העונה מגיעה לשיאה. ברגעיה הטובים, הנפלאים, היא רותמת את ההיסטוריה העומדת לרשותה לטובת בחינה עצמית וחשבון נפש, ואלה הופכים אותה למה שהיא: סיפור חדש ומענג הנעזר באמצעים ישנים, או שמא להפך - סיפור נושן ואהוב המשתמש באמצעים חדשים. הנוסטלגיה שבבסיסה מקנה לה את אותם מאפיינים המאפשרים למגרעותיה להידחק אל השוליים. כפי שמיטיבה להגדיר אחת הדמויות אחרי ערב של העלאת זכרונות: "הזמנים הטובים עולים בהרבה על הרעים, וככה תמיד אזכור את זה".