יום יבוא, כשנסתכל על השנה הזו ממרחק הזמן והזיכרון האנושי החמקמק, נתהה מהו מדד נכון לעוצמת ההשפעה של הקורונה. מדדים כאלה מן הסתם נמצאים בתחומים שונים, אבל בתחום הבידור קשה לחשוב על סיפור גדול יותר שנותר בצל המגפה מזה של דיסני פלוס. מנקודת המבט של דצמבר 2020, הכל נראה מאוד מובן מאליו: כמובן ש"המנדלורי" ("The Mandalorian") הצליחה וכך גם דיסני. לא היה ספק בכך. בפועל, ספקות רבים דווקא עלו, כולל מצד דיסני עצמה. כשבכנס המשקיעים שלה בתחילת החודש הכריזה החברה רשמית על אסטרטגיה שמניעה לראשונה בתולדותיה את כובד משקלה העצום מהקולנוע אל המסך הקטן, מיהרו רבים למשוך כתפיים ולפטור הכל בהשלכות המצב העולמי החדש. אלא שהמניעים האמיתיים של המהפכה הזאת היו שני גיבורים יתומים, שסיפור האהבה ביניהם הפך לשלם גדול הרבה יותר מסך חלקיו.
גם היום, למעלה משנה אחרי השקתו, שירות הסטרימינג של דיסני מתהדר בסדרת מקור משמעותית אחת בלבד. אמנם נכון, מנויי השירות קיבלו במהלך 12 החודשים האחרונים שלל יצירות אנימציה ודוקו מקוריות, אבל בכל הנוגע לתכני דגל מושכי מנויים - דיסני הטילה את יהבה על סדרה אחת בלבד: "המנדלורי". כל זאת כשזמן קצר קודם לכן הודו בכיריה בעצמם - בעקבות הכישלון של "סולו" (ואפילו בזכות ההכנסות הלא מרשימות של "עלייתו של סקייווקר") - שמותג העל שלהם סובל מ"עייפות צופים". רמזים עבים שיצאו מהאולפנים הצביעו על דחייה של הסרטים הבאים בעולם מלחמת הכוכבים, כדי לייצר רעב מחודש. והנה, כשדיסני בחרה להיכנס לזירת הסטרימינג שבשליטתה התמנונית של נטפליקס, היא נשאה עמה רק כדור אחד בקנה, ודווקא את הכדור הספציפי הזה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"המנדלורי" לא כללה דמויות מוכרות (בתחילת דרכה), לא הציגה פרמיס "סקסי" יוצא דופן או שמות מפוצצים מאחורי הקלעים. ובכל זאת, בתום 12 חודשים הגיע דיסני פלוס ליעד המנויים (86 מיליון) שהציב הבית של מיקי מאוס לשנת 2024. כל זאת כשהשירות עדיין לא זמין בחלקים רבים בעולם, ובהם ישראל כמובן. ובעוד ספריית התוכן האדירה ותכני הילדים הפופולריים של האולפנים אחראים ללא מעט מההצלחה, כמו גם ההחלטה המבריקה להקדים בשנה את עלייתו של "המילטון", אין ספק שמצטרפים רבים בחרו להצטרף דווקא בגלל קיומה של "המנדלורי". וכשבוחנים לעומק את העונה הנוכחית (מיד נגיע לכך), מבינים שהמהפכה של דיסני הייתה בקנה עוד הרבה לפני הריחוק החברתי וסגירת בתי הקולנוע. בכנס המשקיעים התגאו ראשי דיסני במודל גמיש שיכול להתאים את עצמו למציאות ולטעם במהירות, ולשנע את התכנים בין פלטפורמות שונות. לכאורה, הייתה כאן צפירת הרגעה לתעשיית הקולנוע הגוועת. אלא שתוכנית העל מציגה שינוי תפיסה גדול הרבה יותר - כזה שהיה מתרחש עם הנגיף ובלעדיו.
האמת הפשוטה היא ש"המנדלורי" זיקקה עבור דיסני את היתרונות הידועים והמוכרים של פורמט טלוויזיוני: רוחב יריעה, אפשרות להעמיק ולגולל סיפורים מורכבים, ובאזז (הודות לשידור השבועי) שמלווה את הסדרה באופן עקבי ולא רק בפיק כמו בקולנוע. לצד זאת התגייסה גם טכנולוגיה מתקדמת. "המנדלורי" צולמה באולפן חדיש ומתקדם בשם Stagecraft, שמייצר סביבה וירטואלית שעוטפת את השחקנים מכל עבר. מלבד הערך המקצועי (השחקנים לא היו צריכים להגיב מסך ירוק ולדמיין את המתרחש, אלא ממש חזו במה שהם מגיבים לו על גבי מסכי ענק סביבם), היא סיפקה פתרון פשוט ואלגנטי: אין צורך בהטסת ההפקה ללוקיישנים מרוחקים ויקרים, ניתן לצמצם משמעותית את הצפיפות על הסט (ולעמוד בכללים הנוקשים של עידן הקורונה) ומנגד אין כל פשרה בערכי ההפקה. היכולות האלה שכנעו את דיסני שתכנים שיועדו לקולנוע (סרטי הספין אוף של בובה פאט, לנדו קלריסיאן ואובי וואן קנובי) יעבדו ביעילות גבוהה הרבה יותר כפרויקטים טלוויזיוניים.
לכן, עוד הרבה לפני איכויותיה כסדרה, "המנדלורי" היא סמל של תקופה, של שינוי במאזן הכוחות התרבותי. גם אחרי שהעולם יחזור אל מציאות של התכנסויות גדולות, נדמה שיהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור. לדיסני יש כמובן אינטרס מסחרי משמעותי בכך, שכן היא נמצאת עמוק במלחמת הסטרימינג הגדולה, אבל בשלב הנוכחי היא אפילו לא צריכה לשכנע את עצמה בנחיצות הדברים. צופים בכל רחבי העולם, בעידן של אפשרויות צפייה חסרות תקדים וכשאין לאן לצאת מהבית, בחרו לחבק יצירת מקור על גיבור עטוי קסדה ומכונת הממים הבלתי נדלית שלצדו. אם לקחת דף מהספר של סדרת להיט אחרת משנת 2020, זה היה רגע של שח-מט.
מכאן ואילך ספוילרים לעונה השנייה של "המנדלורי"
לצד ההנאה הרבה שהציגה עם קורותיהם של מנדו והילד (להלן גרוגו) בעונה הראשונה, אחת הטענות העיקריות נגד "המנדלורי" הייתה שמבנה "הרפתקת השבוע" שלה אמנם כיפי, אבל מוגבל וצפוי למדי. כל פרק הציע אתגר מעגלי שמתחיל ונפתר בתוך כ-40 דקות שבועיות, ולרוב לא כלל השלכות לקשת עלילתית רחבה. בפרספקטיבה של שתי עונות, ההרפתקאות הספורדיות הללו נראות הרבה יותר הגיוניות. המטרה הייתה לרכז את עיקר זמן המסך של העונה הראשונה במיצוק וחיזוק הקשר בין מנדו לבן חסותו יוצא הדופן, כדי שישמש כבסיס לעתיד לבוא. כבר אז הגדירה הסדרה מהו הפוקוס ומה נמצא בשוליים.
למעשה, מסע הדילוגים של השניים נמשך בדרך כזו או אחרת גם במחצית הראשונה של העונה הנוכחית. אלא שכבר שם מתחילים להופיע אבני הבניין שישמשו לצמיחתה והתפתחותה בחלקה השני. "המרשל", פרק פתיחת העונה, הניח את הרובה (טוב נו, השריון) שיירה בפרק השישי, כשבובה פאט (טמורה מוריסון) יעשה את הקאמבק המצופה כל כך שלו - 37 שנים אחרי שנראה לאחרונה בקולנוע (או חמש שנים אחרי אירועי "שובו של הג'די"). "היורשת", הפרק השלישי של העונה, כבר הלך רחוק יותר, ושתל זרעים שיתפתחו רק בעונה השלישית, עם ההתוודעות לבו-קטאן (קייטי סקהוף) ושאיפתה לשוב לכס שליטת מנדלור. הבנייה המתודית הזאת שהולכת ומתגלה תוך כדי העונה, הופכת את התגמול שמגיע בחציה השני למספק אפילו יותר. זה לא שצופים ומעריצים לא היו צוהלים למראה לוק סקיווקר הצעיר גם ללא הכנה מוקדמת - אבל העובדה שניתן היה לראות את הדבר הזה בא (גם אם בספקנות שהסדרה אכן תלך רחוק כל כך), היא בונוס נהדר.
הקפדנות הזו בפרטים ניכרת כמובן ב"ההצלה", הפרק האחרון והמצוין של העונה, אבל נדמה שהיא מגיעה לשיאה דווקא בפרק החמישי - "הג'דיי". את העובדה ש"המנדלורי" היא מערבון לכל דבר הבנו היטב כבר בעונה הראשונה, עם נופי המדבר, הגיבור הממעט בדיבור שפועל לבדו, המחוות ליצירות עבר (בעיקר סיפורים של עיירות קטנות שניתלות בזר שיציל אותן) והנעימה הממכרת. אלא ש"הג'דיי" קושר את החיבור הזה ליסודות העמוקים ביותר של "מלחמת הכוכבים" - סרטי הסמוראים שהעניקו לג'ורג' לוקאס את ההשראה ליצירה שלו, ובעיקר עבודתו של אקירה קורוסאווה. זהו פרק שבמובנים רבים מגשים את הציפיות הגדולות ש"מלחמת הכוכבים" מנסה להגשים מאז סיומה של הטרילוגיה המקורית - להיטמע עמוק בתוך עולם הדימויים והמחוות שלה, מבלי לחשוש שתהיה מרוחקת מדי עבור קהלים חדשים.
למן תחילתו, "הג'דיי" הוא מופת של החיבור בין החמקמקות הסמוראית, חרבות האור המפציעות מתוך החשכה וקרב שמתרחש לפי הקודים של אומנויות הקרב המסורתיות. כאילו כדי להשלים את הדוקטורט בז'אנר, בעוד אסוקה טאנו (רוזריו דוסון) מנהלת את הקרב על שביל צר מחוץ למבנה דמוי פגודה, מנדו מוצא את עצמו בעיצומו של מפגש מרפרטואר מערבוני הספגטי: דו-קרב במרכז עיירה, חיתוכים מהירים בין היד על תושבת האקדח, תקריבים על עיניים בוחנות וסיום מספק. זוהי לא רק עדות לכבוד העצום שחולקים היוצר, ג'ון פאברו, ובמאי הפרק, דייב פילוני, לסיפור שלהם ולמקורותיו - אלא הוכחה שהם יודעים לעשות זאת תוך כדי הצגתה של דמות מובילה. פעם אחר פעם בעונה הזו עולות לרגל דמויות מהפנתיאון - אסוקה, בובה פאט, בו-קטאן, לוק - זוכות לכבוד וההדר שמגיעים להן, אבל תמיד נמצאות בשולי האירועים. זהו הסיפור של מנדו וגרוגו - ו"המנדלורי" מבהירה זאת בכל פעם מחדש.
הצמד הזה, פילוני את פאברו, הוא הדבר הטוב ביותר שהייתה יכולה סדרת מלחמת כוכבים לקבל. הראשון מביא עמו מאגר אדיר של דמויות ועלילות מסדרות האנימציה המצוינות פרי יצירתו, בעוד האחר מוסיף לקלחת סטייל וסגנון מלוטשים ותועפות של רגש. זהו הלב של "המנדלורי", הסיבה שהיא הרבה יותר מעוד סדרה ביקום המסועף הזה. קרבות מרהיבים וסיפורים כתובים היטב ניתן למצוא בלא מעט יצירות בקאנון של "מלחמת הכוכבים" (וכמובן גם מחוצה לו), אבל "המנדלורי" יודעת לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה והפאתוס (בקטע טוב כמובן) כמו שרק מעריצים אמיתיים יודעים. כמעט כל פרק כולל לפחות רגע אחד כזה, שכולו נועד ללבבות המתפקעים של צופים בכל מקום. בין אם זה גרוגו שמאושר לשמוע את שמו הנשכח, הסרת המסכה של מנדו בסצנת הסיום, סצנת ההצגה של אסוקה, האיחוד של בובה עם שריונו האהוב, וכן הלאה והלאה. ולא פחות חשוב מכך, היא מעניקה לכל אחד מהם את רגע הוואו פקטור שלו, כולל סצנת גירל-פאוור מרובת משתתפות, שעובדת בלי להיראות קלישאתית ומאולצת.
ולא פחות מהידיעה מה כן לעשות, "המנדלורי" מצטיינת עד כה גם בהימנעותה משלל טעויות שנעשו ביצירות אחרות. אף שהיא לוחצת לעתים קצת יותר מדי בקלות על כפתור הדאוס אקס מכינה, היא לא מרגישה זולה. טוויסטים לשם טוויסטים שאפיינו את "עלייתו של סקייווקר" או דמויות נלעגות שנוצרו רק כדי להיות חומר לסלפסטיק, כמעט לא קיימים כאן. העניין הזה הוא קריטי כי כפי שלמדו לא מעט יוצרים על בשרם (ד"ש לריאן ג'ונסון), מלחמת הכוכבים היא סיפור על איזון בין חושך לאור, בדיוק כשם שהיא איזון בין חדשנות ומסורת. "המנדלורי" מהלכת עד כה על החבל הדק הזה בהצלחה מרובה, גם כשהיא מציגה דמויות חדשות וגם כשהיא מעניקה לקיימות את הרגע שלהן באור הזרקורים.
והנה דווקא לנוכח כל אלה, "המנדלורי" מגיעה אל סוף הסיבוב השני שלה עם שאלות פתוחות הרבה יותר מאלו שאיתן סיימה את עונת הבכורה. זהו כמובן עניין מכוון שנובע מהצמיחה וההתפתחות של הסדרה, ומכך שהיא נכון להיום המקור שממנו יתפצלו שלוש סדרות חדשות ("הספר של בובה פאט", "אסוקה" ו"שומרי הרפובליקה החדשה"). ובכל זאת, כשהיא מוצאת את גיבוריה בשני קצוות מנוגדים - גרוגו במקדש האימונים של לוק ומנדו במאבק לשחרור מנדלור - ופרודים לראשונה מאז פרק הבכורה, נדמה שהאתגר הפך גדול הרבה יותר. בעיקר אמורים הדברים לגבי גרוגו, והכיוון שאליו תיקח אותו התפתחותה של הסדרה. בסופו של יום, זהו הפוטנציאל שפועם בלב "המנדלורי": הרצון לראות את היורש של יודה מגשים את עצמו.
אם עד כה היא נשאה על גבה רק את גורלו של שירות סטרימינג שלם, עכשיו "המנדלורי" היא הקטליזטור של יקום דמויות ענף, סיפורי משנה שחלקם עדיין לא התגלו, וציפייה טבעית להעלאה של הרף. מלאי החמידות של גרוגו - על נהמותיו וגרגוריו - לא יספיק לאורך זמן. וכך גם ההתחבטות של מנדו מול אמונותיו בעבר. הגיבורים של "מלחמת הכוכבים" תמיד נדרשו להתבגר מהר, לרשע אין מנוח וכך גם למעריצים. זוהי הדרך.