ברשימת האסונות ההומניטריים הגדולים של העשור האחרון, מלחמת האזרחים בסוריה תופסת מקום של כבוד. מאבק חמוש בין שלל כוחות - מקומיים או זרים, תחת אידיאולוגיה לאומית או דתית קיצונית, וכמובן ממשל אחד חסר רחמים - הותיר ארץ חרבה שייקח לה עוד שנים ארוכות להשתקם.
למרות שנים ארוכות של קרבות, הפצצות והוצאות להורג, העולם כמעט איבד עניין במתרחש במדינה המסוכסכת - ורק תיעוד חריג בעוצמתו וקשה לצפייה הצליח להוציא מדי פעם מאדישותו את המערב, יהיו אלה תמונותיהם של ילדים בהריסות, או הוצאות להורג לא-אנושיות שבוצעו על ידי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). ואמנם, עדויות לזוועות לא חסרות: מבחינה ויזואלית, זאת ככל הנראה המלחמה המתועדת ביותר בהיסטוריה.
אף שנעשו גם כמה ניסיונות עלילתיים לייצג את המלחמה, ספק אם היה ביניהם פרויקט שאפתני כמו "שטח הפקר" - הסדרה העלילתית חדשה מבית הולו, שהעלילה שלה מתפרסת לפחות על פני שלוש ארצות ומספר לא מבוטל של שפות וגיבורים, ומנסה ללכוד את חוויית המלחמה הארורה הזאת לתוך מיני-סדרה בת שמונה פרקים בלבד, שזמינים כעת ב-HOT.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לב הסיפור האודיסאי הזה הוא פשוט: מהנדס צרפתי צעיר משתכנע שהוא מזהה את אחותו, שנהרגה בפיגוע בקהיר לאחר כמה שנים של נתק, בחדשות מהמזרח התיכון. לכאורה, היא מופיעה לרגע קט בסרטון שמציג לוחמות כורדיות ממיליציית YPJ. בשרשרת צעדים שאין איך לאפיין אותה מלבד טמטום חסר תקנה, הוא מחליט לטוס לטורקיה כדי לפגוש אדם שצולם עם הדמות, בוחר לחצות את הגבול לסוריה עם אדם מפוקפק, ומסתבך בין שלל הכוחות הלוחמים.
תוך כדי שהוא חובר למיליציית הנשים ונאלץ להשתתף אפילו בלחימה, בצד השני של המתרס אנחנו מתוודעים למה שקורה בתוך בסיס של דאעש, כפי שהוא נראה דרך עיניהם של שלושה צעירים בריטיים מוסלמים שעזבו את בתיהם והצטרפו לארגון. דרך שתי הקבוצות המתעבות זו את זו נפרסים כמה צירים: נשים מול גברים (באנגלית הסדרה נקראת "No Man's Land", אם המסר לא היה ברור דיו), אנרכיזם מול ההיררכיה החוק הדתי הקנאי, וכמובן טובים מול רעים.
יש כמובן, איך לא, גם זווית ישראלית לפרויקט, ואפילו מכובדת מאוד: את הסדרה יצר הרכב מרובע הכולל את הכותבים עמית כהן ורון לשם ("שעת נעילה") והמפיקים מריה כהן ("כפולים") ואיתן מנשורי ("בשבילה גיבורים עפים"). גם הבמאי הוא מכוחותנו - עודד רסקין ("להיות איתה"). עם זאת, לשם שינוי, הפוקוס הוא ממש לא עלינו.
צפייה בפרקים הראשונים של "שטח הפקר" מובילה לחוויה מעורבת: הסיפור מותח, הקרבות מטלטלים, הצילום ועיצוב הלוקיישנים נהדרים, ובקלות אפשר לצלול כאן לבינג' מתקבל על הדעת - אבל הדמויות לא עבות, וגם לא הסיפור הכללי, שלא ממש מתעלה מעבר לגבולות הסביר. הקאסט בראשותו של פליקס מואטי בתפקיד הראשי מספק עבודה לא רעה אבל גם לא הרבה יותר מזה. העלילה מתפרשת כביכול לכל מיני נושאים וסוגיות אבל לא ממש מעמיקה באף אחד מהם, גם לא מבחינת הפסיכולוגיה של הגיבורים (כולם יורים ובוכים).
בעצם, ביחס להשקעה הענקית במעטפת - קשה להגיד שמדובר כאן ביצירה גדולה מהחיים. במילים אחרות: בעוד ההפקה מרשימה ביותר, העלילה של "שטח הפקר", השאפתנית לא פחות, פשוט לא עומדת בקצב, ולא הולכת עד הסוף. בפער הזה בדיוק נעוץ התסכול מסדרה שלא לגמרי בטוחה מה היא: מותחן-אקשן מזרח-תיכוני נוסח "פאודה", מטאפורה צבאית על חוסר הטעם שבאלימות, סיפור על גבריות רעילה מול אלטרנטיבה נשית אמיצה או משל פוליטי על החצר האחורית של אירופה. מפרקיה הראשונים נראה שהיא בעיקר שייכת לסוג הראשון, ועוטה את היתר כקישוטים בלבד.
אחד האלמנטים המפוספסים בסדרה הוא שילוב הפרספקטיבות, שלא משכיל להעניק נפח מהותי לנקודת המבט המקומית. "שטח הפקר" רואה את זוועות המלחמה בסוריה בעיקר מנקודת מבטו של המערב - היא מתווכת על ידי גיבורים מערביים משני צדי המתרס שמדברים אחד עם השני בצרפתית ואנגלית בעיקר ועשו את דרכם אל אזור האסון מסיבות אידיאולוגיות שונות, ומדגישה בעיקר את הקורבן שלהם. הטרגדיה של החייל האמריקני שהבין שהסבבים שלו בעיראק לא הועילו לאיש, או של הצעירים הבריטיים שהצטרפו לדאעש - מונכחת הרבה יותר מזו של תושבי המקום שנטבחים רק מפני שהם כופרים.
אמנם, לזכותם של הכותבים ייאמר שהפוקוס האירופוצנטרי הזה לא מתעלם לחלוטין מהאשמה של המערב ביחס לסיטואציה, שמתגלם באדישות ושיוויון הנפש של הצרפתים והבריטים לעומת הסכנות האפשריות לתושבי האזור הנתונים לשרירות ליבם של משטרים אכזריים. ואולם, נראה שאין זו אלא יציאה ידי חובה, שהרי כאמור הסדרה אינה מתעניינת ביותר בקורבנות הבלתי-מעורבים, חסרי השם, כשגם ללוחמים שאינם אירופים אין ממש עומק. זאת לא (רק) סוגייה באתיקה של הסיפור, אלא בעיקר החמצה של מוקדים משמעותיים מאוד שלו, שהיו יכולים להוסיף לו עומק ועניין.
לכך יש לצרף תהיה נוספת על האיזון הבעייתי בין אקשן וזוועה, סוגייה שעומדת בלב כל יצירה שמתעדת מלחמה, ובפרט כזו המכילה תמונות של רצח-עם. "שטח הפקר" מתנהלת כסדרת אקשן, עם שפע יריות והפצצות ומתח בלתי נגמר, וככזו היא נבנית מסצינות שמהממות את הצופה. כשלרצף הזה מצטרפות סצינות קשות ביותר של רצח בבורות ירי, או כריתת ראש (השבח לאל, לא באופן פרונטלי), משהו מרגיש מחוץ להקשר ולא שייך, שלא לומר חסר-טעם. נכון שאי אפשר לתאר את דאעש ללא האסתטיקה הרצחנית של הארגון, אך נדמה שלא הושקעה מספיק מחשבה בשאלה כיצד לייצג זאת בגבולות היומרות של הסדרה.
אם לסכם, נראה שדווקא השאפתנות של הסדרה הזאת הייתה בעוכריה: לו הייתה יומרנית פחות, אולי הייתה יכולה לתפוס יותר משטח ההפקר.