טלוויזיה היא קצת כמו טופו: ברובד הפשוט והבסיסי ביותר שלה היא ריבוע נייטרלי של חומר. המשמעות שלה עבורנו היא מה שאנחנו מכניסים לתוכה. כך היא בעת ובעונה אחת חוויה קולקטיבית מאוד וגם אישית מאין כמוה. הסדרה שהתיישבנו מולה עם קרובינו ואהובינו בשעה הקבועה בשבוע, זו שהתכנסנו מיד לאחריה כדי לדבר עם החברים מהפורום או מקבוצת הפייסבוק או בבית הספר. ומנגד, זו גם הסדרה שלימדה אותנו משהו על עצמנו, זו שגרמה לנו להזדהות עם מישהו שסוף סוף מבין מה עובר עלינו, או שהובילה אותנו לעשות משהו שמעולם לא העזנו לעשות לפניה.
החיבור הזה של האישי והאוניברסלי רק התגבר בשנה האחרונה. בעוד העולם סביבנו מתהדק ונסגר, הטלוויזיה הפכה יותר מאי פעם למפלט. כולנו ברחנו אליה יחד, אבל גם מאוד לבד - מוצאים בה בנפרד את התרופה שתשקיט את החרדות ואי הוודאות. יש משהו כמעט קדוש בחוויה הזאת, טקס שהוא בין אדם לחבריו וגם בין אדם למרקעו. "וונדה-ויז'ן" לא נולדה כתשובה לריק הגדול הזה, היא הושלמה זה מכבר ותוכננה לעלות אחרי "הפלקון וחייל החורף", אלא שאז הגיעה הקורונה ועיכוביה. וסדרה שהתרפקה על טלוויזיה והנחמה שבה, יצאה להכות בברזל בדיוק כשהוא לוהט.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה לא מקרי שסדרה שאוהבת כל כך טלוויזיה הפכה למדוברת ביותר בעולם בחודשיים האחרונים. דיסני אמנם נכנסה באיחור ניכר למדיום, אבל הגיעה אליו מוכנה היטב. שתי סדרות המקור הראשונות שלה, "וונדה-ויז'ן" ו"המנדלורי", היו מערכת עונתית במקום סערה מושלמת. אחרי שנטפליקס הרגילה אותנו לבלוע סדרות בלי ללעוס, דיסני פלוס הזכירה את החוויה של ארוחה. היא רתמה את כוחן האדיר של הרשתות החברתיות, של אינספור בלוגים ואתרי תרבות, ונהנתה לראות אותנו מתווכחים, חולמים, מפענחים ומתרגשים לקראת העתיד לבוא. אין בכך המצאה חדשה כמובן, אבל חשיבות גדולה דווקא כן. במערכת היחסים שבינינו לבין המסך הקטן, המסע ומה שמאפיין אותו חשובים לא פחות מההגעה אל קו הסיום.
"וונדה-ויז'ן" הוא סיפור על אובדן וההתמודדות עמו, על בדידות ושברון לב, על ריקנות והניסיון הנואש למלא אותה לפני שתעלה על גדותיה. וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) איבדה לאורך סרטי מארוול את הוריה, את אחיה התאום ובסיום "הנוקמים: מלחמת האינסוף" - שאירועי הסדרה מתרחשים אחריו - גם את אהוב ליבה, ויז'ן (פול בטאני). אך תפקידה השולי בגלריית הכוכבים לא איפשר לנו להעמיק בעוצמת האובדן הזה. ג'אק שייפר, יוצרת הסדרה, קושרת אותו בסיפור הסיטקום. תבנית מעגלית קלה ונוחה לעיכול, שבמחיצתה אתגרים תמיד נפתרים במחי פרק, והכל שב על מקומו בשלום עד שהכתוביות עולות. כך, היא רומזת, "וונדה-ויז'ן" היא לא רק צירוף השמות של שני האוהבים חברי הנוקמים, אלא גם משחק מילים על החזון הבלתי ממומש של וונדה לחיים טובים יותר, חלום אמריקאי שנשבר, וכמובן הלחם של שמה ושל טלוויזיה, שאליה נהגה לברוח מהקשיים עוד בילדותה.
אלא שכאן נמצאת גם חולשתה הראשונה והמשמעותית של הסדרה. "וונדה-ויז'ן" שקועה לחלוטין בתוך העולם הסיטקומי שלה במשך שלושת הפרקים הראשונים, ובחלקים נכבדים מהפרקים שמגיעים לאחריהם. בשלב מסוים הרעיון שמבקשת הסדרה להעביר כבר מובן וברור, אבל היא ממשיכה להתעקש ולהפגין בפנינו כמה היא מבינה, שולטת בניואנסים, מחווה לטרופס וגם מלגלגת עליהם. במילים אחרות, הנוסטלגיה של "וונדה-ויז'ן" מרגישה תעשייתית במקום אינטימית, היא כמותית ואף מעט צינית, כאילו לא תנוח עד שלא תסיים להסביר לנו את אבולוציית הז'אנר. זו רעה חולה שהתפתחה מהקולנוע, שם מארוול הפכה שם נרדף למודעות עצמית, קריצות לז'אנרים ורפרורים על רפרורים שכביכול נעשים עבור המעריצים - אבל בעצם מאפשרים לה לעוף על עצמה ועל השליטה שלה בתרבות הפופ. ההבדל הוא ששם יש זמן מסך מוגבל, ואילו כאן ההגזמה בולטת הרבה יותר לעין.
כש"דברים מוזרים", סדרה שסוד קסמה טמון לגמרי בנוסטלגיה, ניסתה ללכוד את העבר - היא עשתה זאת באמצעות רעיון שמייצג את שנות ה-80. אלו לא קלטות הווידאו או התספורות המשונות, אפילו לא פחיות נדירות של קוקה קולה - זוהי הרפתקה סוחפת ובלתי צפויה עם החברים הכי טובים. אל תוך האמת הקולקטיבית הזו, נכנסו בטבעיות הרפרנסים, הקריצות והמפלצות. כש"וונדה-ויז'ן" מקדישה כל כך הרבה זמן לחלקה הסיטקומי, היא גוזלת אותו מהסיפור המורכב והמרתק שמתחבא מתחתיה, וכאן זה כמובן לא נגמר (ספוילרים מכאן והלאה). "וונדה-ויז'ן" מבוססת בחלקה על הקומיקס "House of M" ומשחקת ללא הרף עם אזכורים ודמויות מתוכו, קורצת לסרטים קודמים ביקום המורחב, משחקת על ציפיות מעריצים הקשורות לאיחוד הכוחות עם חברי אקס-מן וכך הלאה.
לזכותה של "וונדה-ויז'ן" ייאמר שהמאפיינים האלה ניכרו גם ב"המנדלורי" - אף שבעוצמה פחותה באופן משמעותי. בשני המקרים מדובר בפלטפורמות שאמורות להזניק מתוכן או לקדם עלילות גדולות הרבה יותר, ובשניהם הסדרה מגיעה עם כמות שיעורי בית כמעט בלתי סבירה של הקשרים ליצירות אחרות. התוצאה היא מן מרדף בלתי פוסק במחילות הארנב. במקרה של סדרת "מלחמת הכוכבים" אלה היו שמות ומושגים כמו אסוקה טאנו, ת'רון, החרב האפלה, ואילו כאן מדובר במפיסטו, דורמאמו, ספרי אופל וכו'. אלו לא סתם תיאורית מעריצים שהולבשו על הסדרה, "וונדה-ויז'ן" עוסקת ללא הרף במשחק על כל אלה, בין אם בדיאלוגים ("עשו להם גיהנום, שרצי שטן", אומר פייטרו לתאומים בפרק ליל כל הקדושים, החזרה של חברי העיירה כולם אחרי דוטי ב"למען הילדים" בפרק השני), או בליהוקים (ההכללה של "פייטרו הלא נכון" בסדרה) .
התוצאה של כל אלה, היא דחייה מיותרת לחלוטין של עלילת וונדה, שלשמה התכנסנו בסופו של דבר. אליזבת אולסן סיימה רק לאחרונה תפקיד דומה של צעירה אבלה בסדרה הרגישה והיפה של פייסבוק, "Sorry for Your Loss". כש"וונדה-ויז'ן" סוף סוף מאפשרת לה להפגין את יכולותיה בפרק השמיני - היא עולה לפתע לדרגה של יצירה יוצאת דופן באמת. דרך עיניה של וונדה שמביטה על עברה, נוצר הקשר לטלוויזיה וליגון, המרדף לאסקפיזם והרצון בנחמה באופן טבעי. לצדם עומד כמובן מחיר היגון של קורבנותיה, תושבי העיר המקוריים, שנאלצו בעל כורחם להפוך לניצבים בהצגה האוטופית של חייה. יש בחומרי הבסיס האלה עוצמה כל כך גדולה, עד שמתסכל להבין איזה שימוש מועט נעשה בהם בסופו של דבר. התגרויות כמו "זו הייתה אגאתה לאורך כל הדרך" (אף שהיא לא הייתה, שכן היקום של ווסטויו אכן נוצר על ידי וונדה, ואגאתה הייתה רק אורחת לא קרואה בו), רק מדגישות כמה "וונדה-ויז'ן" בזבזה עד שהגיעה סוף סוף לעניין.
גם הפרק התשיעי והאחרון סובל מהשלכת הבחירה הזו, כשמטבע הדברים הוא נדרש לקשור המון קצוות בפרק זמן קצר. התוצאה היא פתרונות קלים מדי לבעיות גדולות: דארסי שמגיעה בדיוק ברגע הנכון לחסום את היוורד, מוניקה שמתגברת בקלות על פייטרו המזויף, הילדים שמקבלים כמובן מאליו את העובדה שהם נדרשים להילחם לפתח בפולשים חמושים ועוד. מעבר לכך, גם לאחר תשעה פרקים תמימים, לא באמת ברור לנו מהי המשמעות המלאה של היות וונדה "מכשפת השני" ומה היקף כוחותיה המלא.
התשובה הקלה לכל אלה היא ש"וונדה-ויז'ן" היא בסופו של דבר עוד שלב בשרשרת האינסופית של יקום מארוול המורחב, וככזאת היא מחויבת להמשיך את מה שבא לפניה ולבנות את שיגיע אחריה. אלא שסדרת טלוויזיה לא חייבת להיות כזו, בוודאי שלא סדרה שמתיימרת להיות יוצאת דופן בנוף היצירה של מארוול. סדרה שאחד מגיבוריה מתפייט באופן נפלא על "יגון הוא בעצם אהבה שמתמידה", ראויה ליותר מכך, גם אם הייתה נדרשת לקיצור אותה משמעותי ולוויתור על חלק מהרפרורים, ההקשרים ומשחקי הראש עם המעריצים. הרי בסופו של דבר, הטלוויזיה ההיא שהסדרה עטופה בגעגועים כה רבים אליה, הייתה בדיוק כזו: יצירה שעומדת בפני עצמה.
"דבר מה הוא לא יפהפה רק מפני שהוא מחזיק מעמד", אומר ויז'ן לוונדה בפרק אחר, ומעיד בכך הרבה על הסדרה בכיכובו. "וונדה-ויז'ן" הייתה יכולה לקבל את כל ההתרפקות הזו על העבר, החלומות השבורים והנחמה שבמסך הקטן, אילו הייתה טורחת להיזכר במטרה שלשמה כולנו התכנסנו: סיפור על התמודדות עם אובדן. הניסיון לירות לכל כך הרבה חזיתות במקביל הופך אותה לפחות מרשימה ומקורית מכפי שהיא רואה את עצמה. לא משנה כמה בדיחות דארסי חמודות, מכוניות ליצן וסצנות פוסט קרדיטים היא מכילה.