פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 30-21

      חלק שלישי במצעד הסדרות של וואלה! תרבות לשנת 2018. הפעם: עיבודים אהובים לקלאסיקות ספרותיות, סדרות תיעודיות בלתי נשכחות, דרמות מרגשות בצלן של טרגדיה, אחת מהסדרות הכיפיות של השנה, וגם הסדרה הכי טובה שאף אחד לא רואה

      מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 30-21
      נטפליקס

      30. המתופפת הקטנה

      שם מקורי: The Little Drummer Girl
      רשת: BBC (שודרה בישראל ב-HOT)

      "טרור הוא תיאטרון", אומר המחבל סלים (השחקן הישראלי אמיר חורי) בפרק השלישי של "המתופפת הקטנה". לא זאת בלבד שיש דמיון מסוים במצלול שתי המילים, אלא שהסדרה, ולפניה כמובן הספר של ג'ון לה קארה שעליו היא מבוססת, כורכת באופן מבריק ממש בין התיאטרון לבין ניסיונות הפיגוע וניסיונות הסיכול. הרי מהי מלאכת הביון אם לא מחזה שלם הכולל שחקנים ועובדי במה? כאשר סוכן מוסד מגייס שחקנית לטובת משימה שבה עליה להתחזות לטרוריסטית, הוא אף אומר לה מפורשות שכעת עליה לשחק "בתיאטרון של האמיתי".

      נקודת המוצא הזו הופכת את "המתופפת הקטנה" למסכת מרתקת של השקפות. אנחנו גם ככה נוטים להשתמש במונחים כמו "הנראטיב הפלסטיני", ובצד השני אומרים משהו דומה על ההיסטוריה כפי שהיא נתפסת על ידי הישראלים. דרמת הריגול לוקחת את נקודות המבט השונות והופכת אותן לדרמה מסקרנת על כל שעל, שבאמצעות המורכבות של דמויותיה ושלה עצמה מגלמת את זו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את מורכבותה של אמת שהיא כמו תמונת תלת-ממד, כל אחד רואה בה משהו אחר בהתאם למקום שבו הוא עומד.

      "המתופפת הקטנה" היא אחד מהמוצלחים והמוצדקים בעיבודים לספרי לה קארה. בינות למעללי המתח והריגול היא מקפידה להציף את האנושיות רבת-הפנים של הדמויות - בין היתר בגילומם של מייקל שאנון, אלכסנדר סקארסגארד, מיכאל מושונוב, ומעל כולן זוהרת פלורנס פיו הנפלאה. יחד עם התסריט הפיקחי של מייקל לסלי וקלייר ווילסון, הכוחות שמאחורי המיני-סדרה מעבדים את הקלאסיקה לכדי יצירה ממגנטת שמכבדת את המקור.

      המתופפת הקטנה, מייקל שאנון, אלכסנדר סקארסגארד, פלורנס פיו (יח"צ)
      התיאטרון של האמיתי. "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)

      29. החברה הגאונה

      שם מקורי: My Brilliant Friend
      רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT)

      אחת הסדרות המיוחלות של השנה הגיעה בחודש האחרון והתברר שהיא סובלת מאי אילו בעיות, שהבימוי שלה חסר את התנופה הדרושה ליצירה כה עזה. יש בו נוקשות שמכבידה את הסדרה, עריכה מהוססת, צילום סטטי מדי, קצב לקוי. תכופות אפשר כמעט להרגיש את האוויר יוצא מסצנות שאמורות להיות הדוקות ומרתקות. ואף על פי כן, טבעו התיאורי של הספר אילץ את התסריט לא פעם להמצאות והשלמות של דיאלוגים שדווקא מצליחים לחדד את היופי ולהעשיר אותו. התהוות החברות בין שתי גיבורות הסדרה בילדותן, למשל, קסומה. כשאלנה ולילה נותנות ידיים, כשהן מביטות זו בזו בלי אומר מהחלון משני צדי הרחוב, קוראות זו לזו מלמטה לאורך השנים, משננות ביחד את "נשים קטנות" כשהאחת בחיקה של האחרת על ספסל ציבורי בגינה.

      הנאמנות של הסדרה לספרה של אלנה פרנטה וליסודותיו, עצם ההמחזה, בסופו של דבר מושיעה אותה. יש משהו נפלא בלראות את העולם הזה קורם עור וגידים, את הדמויות מתגשמות בגופן של אנשים קטנים ואז יותר גדולים. עבודת הליהוק מדהימה רוב הזמן - הילדים נראים כמו תיאורם בספר, והנערים דומים לבני דמותם הילדים. ובעיקר, "החברה הגאונה" יונקת בקביעות מהאנרגיה של המקור. מהכוח הרוחש הנובע מהמסתורין שאופף כמעט כל בחירה בחייה של לילה, מהאהבה והקנאה שלה ושל אלנה, שזורות זו בזו עד שלא ניתן להפריד ביניהן. האון הזה לבדו מספיק כדי להפוך את העיבוד הטלוויזיוני למשהו שעולה בהרבה על סך חולשותיו.

      החברה הגאונה (יח"צ , HOT)
      יונקת מהאנרגיה של המקור. "החברה הגאונה" (צילום: יח"צ)

      28. פלינט, מישיגן

      שם מקורי: Flint Town
      רשת: נטפליקס

      קשה לחשוב על עיר שמייצגת יותר דעיכה אמריקאית מאשר פלינט שבמישיגן. זה שנים שהיא נחשבת לאחת הערים העניות, האלימות ומוכות הפשע בארה"ב. תושבים עזבו והותירו בתי רפאים, ואלה שנותרו מאחור הם האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב, רובם שחורי עור. ואם כל זה לא מספיק, בעקבות מחדל של העירייה זוהמו המים בעיר בעופרת רעילה שהפכו אותם ללא ראויים לשתייה. אין פלא אם כן שיוצרי "פלינט, מישיגן" החליטו לתעד את המתרחש בעיר, ולעשות זאת תוך שהם התמקדות בכחולי המדים. בעוד הם נטמעים בסביבתם, נחשפת משטרה עירונית המתמודדת עם בעיות נפיצות בתנאים בלתי אפשריים. שוטריה נאלצים להתמודד עם בעיות תשתית והפחתת משאבים, בעודם מסכנים את חייהם כדי לשרת ולהגן על הקהילה, ובמקביל נאבקים לזכות בתמיכתה.

      "פלינט, מישיגן" עוקבת אחר האנשים המושמצים האלה ומאנישה אותם, לטוב ולרע. כולם משתפים את דעותיהם באגביות ובגילוי לב באופן שלא מצפים לו מאנשים האמורים לשוות ארשת ניטרלית מול המצלמות, עדות להיטמעות של יוצרי הסדרה בחיי היומיום של האנשים האלה. לצד הפטרולים ברחובות המצלמה מצטרפת אליהם גם בבתיהם וברגעים אישיים, שקטים ואינטימיים. לצדם ניכרת הרמת הידיים של התושבים לגבי יכולתה של המשטרה להגן עליהם, ומתוקף כך חוסר אמון והייאוש באשר לעתידה של העיר. יוצרי "פלינט, מישיגן" מביטים בזה מהצד, בלי שיפוט ובלי כחל ושרק. לא חוסכים בכלום, לא מטשטשים דבר - אנו רואים את פרצופיהם של המתים ושל העצורים לכל אורכה. המראות של הסדרה לבדם אומרים הכל. פיוטיים להפליא כשם שהם לעתים מהפכי קרביים, עמוסים בצילומים מרהיבים ובנופים אורבניים ופרבריים המחזירים את האורות הכחולים-אדומים של הניידות. כרוניקה אסתטית של החבל הנקרע והנר הכבה.

      טריילר לסדרה פלינט מישיגן של נטפליקס, Flint Town (יח"צ)
      פיוטית ומהפכת קרביים. "פלינט, מישיגן" (צילום: יח"צ)

      27. שנות האלפיים

      שם מקורי: The 2000's
      במצעד 2017: מקום 23
      רשת: CNN (תשודר בישראל ב-HOT8 ובסלקום TV)

      מעט מוזר לחוות את העשור הראשון של שנות האלפיים כהיסטוריה עם פרספקטיבה, תובנות והשפעות כמו אלו של שנות ה-90, ה-80, ה-70 וה-60 בסדרה ההיסטורית הנפלאה של CNN. הלוא רק לפני רגע היינו שם, חוזים בעולם משתנה בקצב מסחרר, מנסים לתפוס את גודל השעה - והנה חלפו שמונה שנים וכבר ניתן להביט עליה במשקפיים בוחנים. הבחירות ההיסטורית שהעלו את ברק אובמה מאנונימיות מוחלטת לכיסא האיש החזק בעולם, המצוד אחר אוסמה בן לאדן, עלייתן של פייסבוק, גוגל ואפל, משבר כלכלי עולמי ופיגוע אחד ששינה את העולם לנצח - כולם מנותחים כאן באותה דרך מרתקת שאיפיינה את העונות הקודמות, כאשר המסגור ממשיך להציג את האירועים הללו כפי שנראו מכורסת הטלוויזיה שלנו.

      המומחים והפרשנים של "שנות האלפיים" משמשים כמתווכים בין תיעוד העבר לבין השלכות ההווה, והעריכה המצוינת מצליחה לצייר באמצעותם קווים מרתקים, כמו למשל זה המחבר בין התהליכים שהובילו לעליית אובמה לבין אלו שיחוללו את אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הבחירות בארה"ב בשנת 2016. ובעוד הפרקים על הטרור, הפוליטיקה והכלכלה הם בעלי משקל היסטורי חשוב לעין ערוך, אלו שוב הפרקים המוקדשים למוזיקה ולטלוויזיה (באחד מהעשורים החשובים בתולדותיה) שמענגים במיוחד, מאפשרים להתרווח בכורסה ולהתמוגג מנוסטלגיה מבורכת.

      הסדרה שנות האלפיים, הסופרנוס (יח"צ)
      אחד העשורים החשובים בתולדות הטלוויזיה. "שנות האלפיים" (צילום: יח"צ)

      GLOW .26

      במצעד 2017: מקום 36
      רשת: נטפליקס

      יש משהו שמרגיש מאוחד יותר בעונה השנייה וברצף העלילתי של "GLOW", וזה לא במקרה. אם העונה הראשונה ניסתה לבנות משהו מאפס, בשנייה הוא כבר בנוי ומתפקד בשיא המרץ. הרגעים הפנימיים בזירה שמוסתרים מעיני הצופים במופע, בהם הבנות מתלחששות זו עם זו ומתכננות יחד את צעדיהן הבאים בקרב, הם הכי יפים ומרגשים לצפייה. הם מוכיחים שניצחון והפסד הם מונחים כלל לא רלוונטיים עבורן כל עוד כולן עובדות יחד, בצוות, למען מטרה אחת. אם נצא שנייה החוצה מהתסריט ונביט עליו מבחוץ, זה ייצוג די מרשים של חברות נשית שלא מנוצל לצרכי קידום סבוני של העלילה, רגעי "או נו שי דידנט" או פיתוי נקודת המבט הגברית, ובאמת נדיר למצוא את זה בטלוויזיה.

      האופי הקליל אך הנוגע ללב של הסדרה ממשיך להיות מוטל על כתפי שני הכוכבים הראשיים שלה, אליסון ברי ומארק מרון. ברי היא כוח קומי ודרמטי כאחד, כמו חתולה שנוחתת על הרגליים בכל סצנה שהיא משתתפת בה ומצליחה למלא אותה בכנות וברגש. למרון יש את האיכות ההפוכה והקלות הבלתי מתאמצת של פסיביות, אדישות ועצבים, והשילוב בין השניים פשוט עובד (לפעמים יותר מדי טוב ובכיוונים לא בהכרח רצויים). אז כן, "GLOW" היא סדרת כיף מושלמת, אתנחתא רצויה ומתבקשת מרובוטים, דיסטופיות וכוחות על. תענוג שיש גם כאלה.

      Glow עונה 2 (יח"צ , נטפליקס)
      סדרת כיף מושלמת. "GLOW" (צילום: יח"צ)

      25. להפוך אדם לרוצח

      שם מקורי: Making a Murderer
      במצעד 2016: מקום 9
      רשת: נטפליקס

      אם האימפקט האדיר של "להפוך אדם לרוצח" לא מאפשר למציאות להתעלם ממנה, עבור הסדרה זה נכון שבעתיים - העונה השנייה כבר לא הייתה יכולה להתקיים בוואקום כמו בפעם הראשונה. בפני היוצרות, לורה ריקיארדי ומוירה דמוס, עמד האתגר העצום של יצירת עונה חדשה הכוללת סיפור שכמעט כל התפתחות בו נדונה בחדשות הארציות ואף העולמיות. הדרך שנקטו בה היא תמהיל של שלושה מרכיבים עיקריים, שהצליחו להפוך את העונה הזו למרתקת ומגובשת לא פחות מקודמתה.

      המרכיב הראשון היא הדרמה המשפחתית: שיחות טלפון מלאות בשתיקות ומשיכות זמן, השתהות ממושכת על פניהם הכואבות של הוריו הקשישים של סטיבן ואמו של ברנדן שמספרות לנו על המתחולל בתוכם. המרכיב השני הוא הדרמה המשפטית רבת התהפוכות שכוללת שלל תפניות בערכאות שונות, כאשר במוקד ניצבים עורכי הדין טובי הלב וחדורי האידיאלים של ברנדן, מנסים להילחם הן במדינה והן במערכת המשפטית, הכבולה בחוקים איומים שקושרים את ידי השופטים. אולם המרכיב הדומיננטי מכולם הוא ללא ספק עורכת דינו החדשה של אייברי, קתרין זלנר. בזכות הידע הפורנזי והאמצעים העומדים לרשותה, היא הופכת לגיבורה הבלתי מעורערת של העונה, בין היתר כי העמדה שלה כמישהי שמגיעה מבחוץ, הופכת אותה לפרשנית במקביל להיותה חלק מהתהליך. היא מספקת שלל אמירות רחבות, מרתקות וקולעות על מה שנדרש במשפטים מעין אלה.

      השילוב בין הניסיון להתחקות אחר מה שקרה אז, באוקטובר 2005, לבין המתרחש בהווה עם משפחת אייברי ועורכי דינם, ממשיך לספק טלוויזיה מרתקת, גם כשעל פניו "להפוך אדם לרוצח" חסרה את אפקט הוואו של העונה הראשונה. אבל חשוב מכך, כל המרכיבים הללו של העונה מפנים אצבע מאשימה כלפי מערכת שמחניקה את שוועתם של הלכודים בה, משרטטים צעד אחר צעד את גורלם המייאש של נאשמים אחרי שהורשעו ושל בני משפחותיהם, גם כשייתכן מאוד שהם חפים מפשע. בשעה שבתי המשפט בארצות הברית מציבים בפניהם חומות כמעט בלתי עבירות, החשיבות של סדרה כמו "להפוך אדם לרוצח" רק נעשית יותר קריטית.

      להפוך אדם לרוצח - עונה 2, סטיבן אייברי והוריו (יח"צ , נטפליקס)
      שוועת הלכודים. "להפוך אדם לרוצח" (צילום: יח"צ)

      24. מטורף

      שם מקורי: Maniac
      רשת: נטפליקס

      כמה מהרגעים והפרקים הכי זכורים בטלוויזיה האמריקאית הם כאלה של חלומות והזיות. עבור היוצרים מדובר בכר פורה לברוא בו יקום שלם ושונה בתכלית, הומה מפרטים קטנים שכיף למצוא ולפענח, עמוס הרפתקאות וגיחות אל ז'אנרים שונים שחורגים לחלוטין מהמתכונת הרגילה של התוכנית ומהעולם האמיתי. הכל כדי לחקור את הפסיכולוגיה של הדמויות, להגשים על הקנבס את המסע שהן עוברות בדעתן. זו, על רגל אחת, מהותה של "מטורף".

      ניסוי החלום שבמרכזה הוא הלב של "מטורף", תהליך פסיכולוגי שאמור לעמת את הנבדקים עם הרגעים העצובים של חייהם, עם הכאב שחוו, ולזכך את מה שדרוש זיכוך. כך כמעט כל פרק הוא הרפתקה מבדרת חדשה, כששני הגיבורים, אוון ואנני, מוצאים את עצמם בשלל זהויות שונות לאורך הסדרה. אי אפשר שלא להתפעל ממה שבורא כאן הבמאי קארי פוקונגה: בתוך שלל עולמות פנומנליים משלל ז'אנרים, הוא מצליח אט אט ובחישוב ליצור סדר בעלילה סבוכה ולפעמים קופצנית, הדורשת יד בוטחת שתאחוז בידיהם של הצופים לאורך המסע הזה. לפעמים זה נעשה בעדינות מחניקת גרון, פעמים אחרות באלימות גרוטסקית, רוב הזמן עם ממד קומי מאזן ותמיד מעניין ומלבב. וכמו שפוקונגה אוהב, גם יש סצנת אקשן ארוכה ונהדרת בטייק אחד בלבד.

      אף שהביזאריות בפרקים הראשונים עלולה להתיש את חסרי הסבלנות, החתירה המיידית אל נבכי הטראומה של הדמויות האלה יוצרת כבר בתחילתה שכבה של עניין ועצב, מרתקת אותנו הן אל עברן והן עתידן. וככל שאנני ואואן עצמם חוקרים את נפשם, מתירים סבך אחר סבך, כך "מטורף" כולה נעשית יותר קוהרנטית, קתרטית ומתגמלת.

      טריילר הסדרה "מטורף", "Maniac", אמה סטון, ג'ונה היל (יח"צ , נטפליקס)

      23. פטריוט

      שם מקורי: Patriot
      במצעד 2017: מקום 18
      רשת: אמזון פריים וידאו

      קשה לא לחשוב שאילו היה ל"פטריוט" שם אחר, נניח "הפטריוט העצוב", היא הייתה מצליחה מעט יותר, אבל דרמת הריגול הקומית והאקסצנטרית של אמזון תופסת מקום של כבוד ברשימת הסדרות הכי טובות שמעטים צופים בהן. לנוכח שינוי המגמה באמזון פריים וידאו, שנפטרת מהסדרות הקטנות שלה לטובת יצירות שאמורות להיות בעלות אפיל גדול יותר, קרוב לוודאי ששמונת הפרקים שמרכיבים את העונה השנייה שלה, שעלתה השנה, הם גם האחרונים.

      אם זה אכן המקרה, אפשר רק לברך על שקיבלנו סגירה מסוימת של הסיפור - מעשה בג'ון טאבנר (מייקל דורמן פשוט נפלא), מרגל מדוכא שמנסה לסכל מימון של נשיאות איראנית עוינת, אבל נתקל במהמורה עם כל צעד שהוא עושה. ג'ון מזמן היה פורש אילולא המפעיל שלו היה גם אביו (טרי אוקווין המעולה, "אבודים"), שיסתבך אם בנו ייכשל. כך הגיבור נאלץ להמשיך, נפגע שוב ושוב בדרכו אל המטרה. אם בכוונה (קופץ מגג בניין גבוה כדי לחדור אליו בידיעה שיאבד את ההכרה למספר דקות, נלחם בכלב שמירה שנושך אותו, מטפס על גדרות חשמליים - לכל דבר יש שיטה) ואם מפני שכך החליט הגורל (הוא נורה בידו, לא מצליח לישון בכלל וכמעט לא רואה בעיניים מרוב פגיעות ותשישות).

      גם בעונה השנייה שלה "פטריוט" נורא מצחיקה ונורא תמהונית, כמו תבשיל שרקחו ווס אנדרסון, האחים כהן ו"האמריקאים". היא מתארת עולם שבו סביר לנהל שיחה משני ספסלים הניצבים זה מול זה, לומר בכל משפט את שמו של האדם שאתה מדבר איתו, לירות ולפגוע בילד (אל דאגה, שום דבר חמור) בשעה שהמבוגר שלידו ממשיך לעמוד באדישות, שבו בלשים גרוטסקיים עם זין זעיר-זעיר שמים להם למטרה להביס את הבלשיות כי הן נשים ונחותות מהן, ושלל משובות משונות נוספות. ומתחת לפני השטח המוזר הזה שוכן עצב רב. עוד ועוד אנשים נשאבים למשימה של ג'ון הפעם, בכללם כאלה ששטמו אותו בעבר, ובני משפחה שונים מגיחים בדיוק במקום המתאים כדי להעניק לו תמיכה נפשית ותמיכה בכלל.

      גם בתקופה עם כל כך הרבה סדרות על המסך (ולמרות "Lodge 49" שמזכירה אותה בכל מיני מובנים), "פטריוט" שונה מכל דבר אחר בטלוויזיה, ועם לכתה ייוותר חלל שלא בטוח כי סדרה אחרת תוכל באמת למלא.

      הסדרה פטריוט - עונה 2, מייקל דורמן (יח"צ , אמזון פריים וידאו)
      לאהוב ולאבד. "פטריוט" (צילום: יח"צ)

      Sorry for Your Loss .22

      רשת: Facebook Watch (גם בישראל)

      יש כל כך הרבה מה ומי לאהוב בדרמה המרגשת של פייסבוק, אבל אם מחפשים את הדבר שמבדל אותה מסדרות אחרות שעסקו בהתמודדות עם מוות, הרי שזה אופיו החמקמק של הגעגוע וההשפעה שלו על מי שנותרו מאחור. באחד מרגעיה הנוגעים ביותר ללב של הסדרה, מנסה הגיבורה, לי (אליזבת אולסן), נואשות להיזכר בבדיחה שסיפר לה בעלה המנוח מאט כשרק הכירו, נאבקת מול טבעו של הזיכרון להתפרק עם הזמן לרסיסי רגעים, חוויות ואנשים. בפרק אחר היא בורחת מהכל, לובשת זהות בדויה, פוגשת גבר מסתורי, מנסה להותיר את הטרגדיה מאחור. וכך, במין ריקוד עדין שכזה - צעד לפנים וצעד לאחור - מציירת בפנינו "Sorry for Your Loss" את כל שלבי מודל קובלר-רוס, מבלי להיראות מתיימרת ובעיקר מבלי לטבוע עמוק וכבד מדי בתוך הדיכאון. הזיכרון והטריגרים הבלתי צפויים שמפעילים אותו בסיטואציות יומיומיות, מאפשרים לסדרה להציג רגעי חסד לצד רגעי כאב, כך שהם נטמעים ומשתלבים אלה באלה בהרמוניה.

      בצל אובדנו של מאט, כל אחת מהדמויות בסדרה (כולל המשניות ביותר, כמו האלמנה העליזה שפוגשת לי במפגש התמיכה) מחפשת את מקומה בעולם, ולעתים קרובות מוצאת את עצמה נאבקת על משבצת שהאחרת מבקשת לקחת. כך ג'ולס ואיימי מנסות להלך בין טיפות המבול של לי, בזמן שהן עצמן מרגישות שהמציאות סוגרת עליהן. המאבקים הללו על קרבה ומשמעות בתוך חלקת האלוהים הקטנה שחולקות כל הדמויות, מעשירים את סיפורם של לי ודני ומציגים ביעילות את "מעגלי האבל" שנוצרים סביב אובדן ואת הזכויות והחובות שמצופות מכל מעגל שכזה. הסצנה שבה דני מסביר ללי שהוא "נפגע יותר", משום שאח לא ניתן להחליף בניגוד לבעל, היא דוגמה מערערת ונפלאה לכך. וכאמור, מעל למבנה המורכב הזה ולקפיצות בין עבר להווה, בין זיכרון למציאות - ישנה כתיבה נפלאה ומשחק נהדר ודמויות שממש בא לחבק, אפילו כשהן מעצבנות.

      Sorry for Your Loss, משתתפים בצערך, אליזבת אולסן (יח"צ , פייסבוק ווץ')
      חסד וכאב בהרמוניה. "Sorry for Your Loss" (צילום: יח"צ)

      21. ילדותי

      שם מקורי: Kidding
      רשת: שואוטיים (משודרת בישראל ב-yes)

      ההתחלה מקרטעת, לא כל הדמויות מעניינות, אבל כש"ילדותי" - הדרמה הקומית בכיכובו של ג'ים קארי - עולה על דרך המלך החל מהפרק השלישי, היא מאוד יפה ומאוד נוגעת ללב. הרגעים היפים תופסים יותר ויותר נפח, הקלישאות מקבלות טיפול אמין ומורכב יותר. הקסם של מישל גונדרי, שביים מספר פרקים לאורך העונה והתווה את היצירתיות הוויזואלית שלה, משתלט על רוב הסדרה (לא הוא תזמר את הסצנה המדהימה בשוט אחד שניתן לראות כאן למטה).

      קארי מגלם את ג'ף פיקלס - אליל ילדים טוב לב דמוי מר רוג'רס - באופן רב רבדי ממש, מין משחק עדין בתדמיתו כקומיקאי בעל פרצוף אלסטי לצד היותו אמן עם נפש פיוטית בואכה ביזארית. הוא מעביר כך נהדר את המשונוּת המובנית של ג'ף ואת העצב הכביר שהוא מנסה לשכך, שבתחילה מקנה רושם שמדובר במישהו שלא היינו רוצים לפגוש בעולם האמיתי, אבל אט אט מאנישה אותו. למעשה, "העולם האמיתי" הוא הדבר שהופך את ג'ף למכמיר לב - מפגשיו עם זרים והשפעתו עליהם מהווים את הדבר היפה בסדרה. במילים אחרות, הנואשות שלו להצליח לתקן את עצמו אחרי טרגדיה משפחתית איומה כשם שהוא מתקן אחרים כל חייו, היא מה שבסופו של דבר מפיח בג'ף אנושיות, הופך את הסיפור כולו לאוניברסלי ואת "ילדותי" לסדרה כה מיוחדת ומלאת אהבה.