בקבוק בירה נפל על הרצפה. אסף אמדורסקי הפסיק לנגן וחייך. זה היה רגע מוזיקלי מושלם

אפשר לומר שאני מכור להופעות חיות. אני לא מתבייש בזה, להפך. אני גאה. אין לי בעיה לפרט בפני כל אדם, ובהרחבה, על מאות ההופעות שזכיתי להיות בהן בארץ ובחו"ל. כן, זכיתי. הופעות חיות הן החיים עצמם. יש סיבה שיש את המילה "חי" בתוך בתוך המושג. בדצמבר 2019 טסתי ללאס וגאס וראיתי שם בשבוע אחד את בק, אנדרסון פאאק, קייסי מסגרייב, פליינג לוטוס ואפילו את להקת הנסון. שירת הברבור של אותו מסע לעיר החטאים נגמר בהופעה אדירה של פו פייטרס. עמדתי מקדימה, כמו תמיד. צרחתי בגרון צרוד. לא ידעתי שזאת תהיה ההופעה האחרונה שאני אראה למשך שנה ושלושה חודשים. 458 ימים, למי מאיתנו שסופר. וספרתי.

זו הייתה גמילה שלא רציתי, מהרגל שלא סבלתי ממנו, להפך. ברור שבתוך שלל הזוועות שנפלו על המין האנושי בשנה האחרונה, הפרידה שנכפתה עליי מהתחביב שלי היא הרע במיעוטו. אנשים איבדו חברים וקרובי משפחה למחלה, חלק איבדו את מקום עבודתם או נאלצו לסגור את העסק שלהם. אנשים קרסו כלכלית וחברתית. לעומת דברים כאלה, מה זה כבר לא ללכת שנה ומשהו למופע בידורי?

אלא שזאת טעות לסווג את עולם התרבות והבידור בתור איזה קישוט נהנתני לחיים. נהוג לספר על ווינסטון צ'רצ'יל סיפור בדוי אבל יפה - כשנשאל בזמן מלחמת העולם השניה מדוע הוא לא חותך בתקציב התרבות של בריטניה, הוא השיב: "אם לא תהיה תרבות, אז על מה אנחנו נלחמים?". אמנות היא לא סתם תחביב צדדי, היא אי של שפיות בתוך עולם מטורף. מוזיקה, הומור, אסתטיקה ועוד נסים שאנחנו זוכים לחוות כצופים פסיביים על ידי אנשים מוכשרים עוזרים לנו להתמודד עם החיים. יש תמונות וציורים ששווים הרבה יותר מאלף מילים, ישנם ספרים וסרטים ששינו את העולם, יש שירים שהצילו לאנשים את החיים.

הפתיחה המצופה אך מאוחרת של עולם התרבות נעשתה בצורה זהירה, איטית וכמעט מחתרתית. נראה שהזמרת או הבדרן על הבמה לא באמת משנים לישראלים שבאמת התגעגעו לחוויה הזאת. בין אם זה שלום חנוך מול כמה מאות אנשים על רקע בלומפילד השומם, או ליאור שליין מצחיק את האולם הקטן ממילא של צוותא, שהשאירו בו כיסאות ריקים כדי להזכיר לנו באיזו תקופה משונה אנחנו חיים.

אמש הייתה ההופעה הראשונה שראיתי מאז שדייב גרוהל ביצע בעור התוף שלי מעשים מגונים, והיא הייתה ההפך הגמור מכך. אסף אמדורסקי. רק גיטרה. רק פסנתר. רק קול. שקט, מחייך, צנוע. בלתי שגרתי בתוך הזאפה האינטימית שלו. טוב נו, פה ושם מכונת תופים רועשת, אבל בערב כזה גם הרולנד 606 מתמזג לתוך האיזונים והבלמים של המוזיקה הקטנה מול הרגש הגדול שעומד מאחוריה.

האולם בהרצליה היה סולד אאוט. הישראלים, נרגשים לחזור לשגרה, שיחקו יפה את המשחק, הציגו את תעודות התו הירוק לסדרנים. מארחות נחמדות הובילו כל קבוצה למקום שלה. כשהחשיכה כבשה את האולם, וכולנו החלפנו את המסכות בבקבוקי בירה, זה כבר באמת התחיל להיות מרגש. סביר להניח שכל הנוכחים יזכרו את הרגע הזה תמיד, הרגע שבו המוזיקה חזרה אחרי שנה של שקט.

אמדורסקי עלה לבמה חמוש בגיטרה אקוסטית, חיוך מונה ליזה וארסנל שירים מכובד, שנראה שעובדו ממש בשביל התקופה. לקח כמה רגעים להתרגל ללבד הזה. בלי הלהקה מסביב. בלי תלבושות. תחפושות. וידאו ארט. רק יוצר ויצירה. כשהוא הגיע ל"רוך וקושי", השיר השלישי במופע, משהו השתחרר גם אצל אמדורסקי וגם אצל הקהל. "מה שלא תחשוב, רוח חדשה תנשוב", כתב אמדורסקי לפני 22 שנה אבל המילים מרגישות כל כך אקטואליות. מופשט מכל הכלים, אמדורסקי נותן לנו להתרגל לרגע, ולהתאהב מחדש, ביופי שבפשטות.

בהרבה מובנים, אסף אמדורסקי הוא לו ריד הישראלי. הפריצה בלהקה שבדיעבד אי אפשר שלא לקרוא לה "סופר-גרופ". השירים שהתבררו כביוגרפיים בדיעבד. הרפרנסים לסמים. הזגזוג התדיר בין ז'אנרים, וההתמקצעות בכל אחד מהם. הסקרנות למוזיקה אלקטרונית. ההשראה ממשוררים. ההשראה לאחרים. וכן, גם הפער בין הקסם שמתרחש באולפן למה שקורה בסוף על הבמה. במובן הזה, נראה שהמצב שכפה על אמדורסקי מופעים קטנים ואינטימיים עשה לו רק טוב. הוא נראה משוחרר מתמיד, והרגש הגדול שמלווה את המוזיקה שלו עבר בצורה מושלמת לקהל. הוא לא היה צריך גימיקים או אורחים מיוחדים. בכלל, מזמן לא זכיתי לראות אמן שכל כך נהנה מעצם הנוכחות של קהל. כשאישה נחמדה בשורה השלישית הפילה בטעות את בקבוק הבירה שלה, שהתגלגל ברעש מתכתי אל שיפולי הזאפה, אמדורסקי הפסיק לנגן והגיב בשמחה: "כמה התגעגעתי לרעש הזה של בקבוקי בירה שנופלים על הרצפה!". זה היה רגע מוזיקלי מושלם.

אמדורסקי מספר לקהל שהוא ניצל את "תקופת החל"ת" של הקורונה כדי להקליט שלושה אלבומים חדשים. "ירח מלא", האלבום הבא שלו, נכתב בשבוע אחד בסיני והוקלט בשבוע אחד בפלורנטין. "הוא הוקלט, מוקסס ותקליטי הוויניל כבר הגיעו לארץ. הוא ייצא כשאני אחליט", הוא מספר לקהל לפני שהוא מתפנה לבצע את שיר הנושא, שמלא בהשפעות מתי כספיות, במובן הכי טוב שיש. אמדורסקי מתבלבל במילים, בכל זאת שיר חדש, אך מצליח לדלג מעל הסיטואציה בחן ששובר עוד קצת מהמחסומים שכמעט לא קיימים כבר בשלב זה. "אסף, התגעגענו אליך!", צועק מישהו מהקהל, והזמר מגיב מכל הלב: "זה כל כך הדדי!".

כמו בקריירה שלו, אמדורסקי לא נותן לקהל להתרגל לצליל אחד. הכישרון הענק שלו מתעתע, לוקח לאוזן זמן להיזכר שלפני הכל מדובר בגיטריסט מבריק, כזה שיכול להרשים בלי ריפים ובלי פאוור-קורדס. רגע לפני שזה הופך למובן מאליו, אמדורסקי שם את הגיטרה בצד ומתיישב על הפסנתר. הוא מספר על אלבום שירי משוררים שהוא מעוניין להקליט, ומציג את "שום דבר", שיר שהקליט למילים של נתן זך, שהלך לעולמו לפני שהספיק לשמוע את הגרסה המולחנת. השיר היפה של זך לוקח אותנו לתוך מחרוזת אלקטרונית, שנמשכת כמעט בלי הפסקה להסדרת נשימה (או תשואות) אל תוך "כוכב", "שדות צהובים", "15 דקות" ו"חלום כהה". זה הטור דה פורס של המופע מבחינה מוזיקלית, אבל הוא גם מוצא את אמדורסקי כל כך משולהב ומרוכז במשימה של לשיר, לנגן על פסנתר, לדגום את עצמו, לסמפל לתוך המכשור האלקטרוני ואז לברוא את כל היופי הזה ביחד - שהקשר שנבנה בינו לבין הקהל הולך קצת לאיבוד.

אמדורסקי חוזר לגיטרה ואיתה לתחושת הקרבה לקהל. הוא מבצע את "בראשית", "יקירתי" ו"רכבת לצפון" (או בשמו המקורי: "קקי בכנרת") ומספר בנדיבות לפני כל שיר את הסיפור מאחורי כל אחת מהקלאסיקות האלה. את ההדרן הוא פותח עם הסינגל האחרון שלו, "את ואני נוסעים לאט" היפהפה, שבשמיעה ראשונה ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בשיר גנוז של שלום חנוך מתוך "אדם בתוך עצמו".

בשלב הזה מגיע החלק השלישי והאחרון במופע: אמדורסקי שולף את הגיטרה החשמלית ומזכיר לכולנו בדיוק כמה אנחנו זקנים, כשהוא מספר שהאלבום היחיד של "תערובת אסקוט" חוגג השנה 30. הוא מבצע את הלהיט הגדול של הלהקה, "החדר האינטימי שלי", והקהל מצטרף אליו באושר מהול בנוסטלגיה. לרגע קצר אחד זה מרגיש כמו איחוד היסטורי של הלהקה ההיא, והנה, עוד רגע ירמי וג'נגו יעלו על הבמה ויתנו בראש. האשליה המתוקה מתנפצת כשאמדורסקי לא מתאפק, ובאמצע השיר מוסיף בכנות: "איזה שיר דבילי".

המופע נחתם עם "אהבה חדשה", הלהיט שפתח לו את הדרך לקריירת הסולו, ואולי לעד יישאר המזוהה איתו ביותר. אמדורסקי ניצל את הבדידות על הבמה כדי לבצע מעשים אסורים בגיטרה שלו, והאנרגיות בזאפה הגיעו לשיא, בדיוק ברגע הנכון. בסיכומו של דבר, זו כנראה לא הייתה ההופעה הכי טובה של אמדורסקי, אבל זו הייתה לכל הפחות ההופעה הכי טובה שהקהל שלו ראה בשנה האחרונה, והוא סיפק את הסחורה גם במובן המוזיקלי, ובעיקר במובן הרגשי.

אפשר להעריך את עומק יצירתו של אמן לפי השירים שהוא בוחר לא לבצע בהופעה. אמדורסקי בחר שלא לעשות אתמול את "רבים הימים", "התקפת לב", "מגדלים" והתעלם כליל מהאלבום "צד א'" (לטעמי, שיא יצירתו). בנוסף, נעדר מההופעה הזעם שאפיין את אמדורסקי במחאה החברתית נגד רה"מ נתניהו, ונמצא בלא מעט משיריו. לא מן הנמנע שהפתיחה החלקית של עולם התרבות הצליחה להרגיע גם את אחד הפרצופים הכי מוכרים בהפגנות. מצד שני, יכול להיות הולם אם דווקא בתקופה המאתגרת הזאת, בלב משבר כואב, ורגע לפני (עוד) בחירות גורליות, אמדורסקי היה שר על האנשים השקופים שבינינו מהלכים, ודרכנו עוברים.