את בית התפוצות החליף מוזיאון חדש וענק, ובו הסיפור שלנו כפי שמעולם לא סופר

מוזיאון העם היהודי בתל אביב הושק הבוקר (רביעי) מחדש, בתום שיפוץ נרחב וארוך שכלל עשר שנות תכנון וארבע שנות בנייה. המוסד, שנודע כבית התפוצות, מותג מחדש תחת השם "אנו" ושינה את פניו, ולמעשה הוא מהווה מוזיאון חדש לגמרי - שכולל תערוכה חדשה, ארוכה ומושקעת המתפרסת על פני שלוש קומות. יותר מאשר החלטה שיווקית, שינוי השם הוא הצהרה: "אנו" בבחינת "כולנו", והשאיפה היא שהבניין הענק - השוכן בשטחה של אוניברסיטת תל אביב - ימשוך אליו יהודים מכל העולם, ושכל יהודי ימצא בו את עצמו.

הפרידה מהשם האיקוני, אומרים במוזיאון, לא התקבלה בלב קל, וצומצמה מתוך רשימה ראשונית של כ-70 שמות אחרים. בית התפוצות נפתח לציבור ב-1978, כשמעל מרחף הצורך בשימור הזיכרון של קהילות יהודיות שחרבו עשורים בודדים לפני כן. יותר מ-40 שנה לאחר מכן - השיח היהודי דורש מילים אחרות. "המילה תפוצות לא מבטאת את השיח העכשווי, היא המילה שמרחיקה", אומר סמנכ"ל השיווק של המוזיאון, אמיר מלץ. "חיפשנו שם שיבטא את הערכים החדשים של הבית, אינקלוסיביות ופלורליזם, וכך הגענו לשם אנו".

"אנחנו רוצים שאנשים יגיעו הנה וימצאו את עצמם. שכל מי שמגיע יגיד - הסיפור הזה הוא גם שלי", אומרת האוצרת הראשית של המוזיאון, ד"ר אורית שחם-גובר. ואולם, אינקלוסיביות היא לא בהכרח בחירה מובנת מאליה, גם בחברות פחות שסועות. כדי ליצור נרטיב משותף יש לספק מקום מכובד לשלל קבוצות, קולות, מגדרים - שהנרטיב הישן הותיר להם לכל היותר מקום בשולי הסיפור, אם בכלל. המוזיאון החדש מתמודד באומץ עם הסוגיות האלה, וחורט על דגלו הכלה של שלל הקבוצות שמרכיבות את הסיפור היהודי: חסידים לצד מתנגדים, אשכנזים לצד מזרחים לצד מוצאים מכל שאר הסוגים, חילונים לצד דתיים מכל הזרמים, נשים לצד גברים וכן הלאה. הרציונל ברור, כמו השיר ההוא מ"קזבלן": כולנו יהודים, וכל כך נחמדים. מדובר לא רק במבט מפויס על העבר היהודי, אלא גם קריאה ערכית ואופטימית ביחס להווה והעתיד של הקולקטיב הזה.

התפנית המשמעותית השנייה היא שינוי הנרטיב של ההיסטוריה היהודית: לא עוד "מפוגרום לפוגרום" ובוודאי לא הגרסה הציונית שנמתחת "מהתנ"ך לפלמ"ח" - אלא סיפור הצלחה, השפעה ושגשוג בינלאומי, רב-מוקדים ורב גוונים. ד"ר שחם-גובר מתארת ויתור על נרטיב הקורבן, או במילותיה שלה, "באיזון שבין החיים ומוות - בחרנו בחיים". יותר מ-70 שנה אחרי השואה, כשאיום אנטישמי קיומי אינו מרחף עוד מעל העם היהודי, אפשר לספר סיפור אחר.

אל הסיפור הזה יוכל הציבור להגיע מרחוב קלאוזנר. מהכניסה לקמפוס, הריק למדי באופן יחסי בשל מגפת הקורונה, דקה קצרה של הליכה לצד אתר בנייה בהתהוות של מרכז ננו-טכנולוגיה חדש, תוביל אל המבנה החדש-ישן. תערוכת הקבע כוללת שלוש קומות, שכל אחת מהן מתמקדת ברובד אחר של העניין.

הקומה העליונה מתעסקת, כמו שאומרת האוצרת הראשית ד"ר אורית שחם-גובר, בסוף של הסיפור: זהות ותרבות יהודית בימינו אנו. בהתאם, היא מדגישה כולה את העקרונות החדשים של המוזיאון: שגשוג מצד אחד ואינקלוסיביות מצד שני. התערוכה נפתחת בצילומי משפחות יהודיות ומונולוגים של יהודים בני זמננו - מכל הסוגים והמינים, לרבות משפחות מעורבות ודמויות להט"ביות, ולא רחוק מהן סקירה של שלל סוגי הזרמים היהודים לסוגיהם. ואולם, לב הקומה מדגיש את ההישגים התרבותיים של העם היהודי בשלל תחומים - ממחול עד קולנוע, מספרות עד תיאטרון, מאמנות ועד מוזיקה (הג'וזה של האחים אל כוויתי, הגיטרה של לאונרד כהן) וגם - אוכל יהודי, כמובן. הדגש הוא על המגוון - ממזרח ומערב, ללא היררכיה, ויש המחשה ששבה וחוזרת שגם אם הסיפור הקאנוני נוטה לשכוח אותן, נשים הן תמיד חלק מהותי ממנו.

הקומה השנייה היא קומת ההיסטוריה היהודית, שמתחילה באברהם אבינו ומסתיימת בקהילות יהודיות מודרניות, חלקן וירטואליות. הרצף כאן הוא כרונולוגי, אך לא יאיים על מי שסבל משיעורי היסטוריה: באמצעות דימויים גדולים, סאונד, משחקים אינטראקטיביים, סרטים מקוריים וגם מוצגים "קלאסיים", יוכלו המבקרים לעשות את כל הדרך מאור כשדים ועד 2021, מבלי להתעייף בקריאה מאומצת (יש גם טקסטים, כמובן, למשקיעים יותר). ככל האפשר, זה נרטיב שמח: לא עוד היסטוריה של רדיפות - אלא יצירה, מרקם חיים מלא והתפתחות, מהודו ועד אמריקה הצפונית.

רק חדר אחד תחום, שקירותיו שחורים, מוקדש לשואה. על קיר אחד "אחותי חיה" של בינם הלר, על קיר אחר "הזהו אדם", באמצע תמונת הילד היהודי שמרים את ידיו וברקע החמישית של מאהלר. זהו חדר צנוע, מינימליסטי ביחס למוזיאון, שלא מתיימר להקיף את כל כובד האירוע, ובכל זאת להדגיש את חומרתו כרגע שחורג מהמסלול הכללי. ועדיין, הוא נפרד מהשאר, מבחינת קונספט ומרחב: תפישת ההיסטוריה היהודית כחגיגה תרבותית היא-היא החוויה המרכזית של הקומה.

הקומה התחתונה עוסקת בכמה מושגי בסיס: השבת, לוח השנה ומעגל החיים היהודי, וכמובן התנ"ך - וביחסי הגומלין שלהם עם תרבות העולם. הקומה הזאת היא הצנועה שבתערוכה, ומובילה אל סופה.

כדי להזמין את הציבור למוזיאון צריך לדבר בשפה מזמינה, ובהתאם הדיסנילנד היהודי הזה כולל שלל אינטראקציות. הדימויים, במכוון, גדולים מאוד וצבעוניים, והמרחב עשיר אך לא עמוס במלל. רוצה לומר: כמבקר, אינך טובע בהיסטוריה היהודית, אלא נהנה מתפריט הטעימות שלה. רוח החגיגה שורה על התערוכה גם באמצעות צלילים שנוכחים באגפים רבים של המוזיאון - מרחב שבדרך כלל כופה דממה על המבקרים אף הפעם מתייחס לרעש כחלק בלתי נפרד ממנו.

אולי יותר מכל, הבחירה המסקרנת ביותר של מעצבי "אנו" היא השימוש האינטנסיבי שלהם באמנים בני זמננו - במאים, מוזיקאים, מאיירים וכו' - כדי לדמיין ולהמחיש דמויות ואירועים היסטוריים. כך, עבודות של המאייר אסף חנוכה, הבמאי אדם סנדרסון, המוזיקאית נטע מועלם, והאמן ניר פלד (פילפלד), למשל, משמשים חלק מהתצוגה ההיסטורית. אבל זו לא רק אילוסטרציה, כי אם בחירה מרגשת: כל מטרת המוזיאון הוא להפוך את הסיפור הזה לבעל משמעות עבור המבקרים בני זמננו, ולגרום להם להרגיש חלק ממנו. על ידי המעשה הזה, הנוכח באופן אינטנסיבי ברחבי התערוכה, המוזיאון מחיה אותה ואת גיבוריה.

הדיסוננס היחיד, כך נדמה, הוא בין חוויית ההתעלות שמציגה התערוכה לבין החיים הכלליים. מוזיאון העם היהודי מציג אותנו במיטבנו, רבי גוונים, מצליחנים, פלורליסטים, ליברליים, ומעל לכל - שותפים שווים. ברחוב, בחוץ, בימי בחירות ובימי שגרה, יהודים ימשיכו לריב זה עם זה על כל דבר ועניין. גם זה, כנראה, חלק מן הסיפור.