לצד הרבה חשבונות נפש אחרים שהביאה איתה השנה החולפת, נדמה שהעיסוק במתח שבין טלוויזיה לקולנוע מעולם לא היה גדול יותר. הוויכוח הזה הולך ומתעצם כבר שנים, ככל שהסטרימינג הולך וצובר תאוצה, ובוודאי כשהקולנוע חווה שבר היסטורי שכל כולו רווח נקי למסך הקטן. טקסט יפהפה של מרטין סקורסזה שפורסם במגזין Harper's החודש, מביא את המתח הזה אל פני השטח. "תוכן", מילה שבעבר שימשה כקצה אחד של סקאלה שבצדה השני נמצאת "צורה" - הפכה, לטענת סקורסזה, להגדרה האוניברסלית של כל תוכן מצולם שהוא. אפוס היסטורי בן ארבע שעות, סדרה בת 10 פרקים, סרטון של חתול בטיק-טוק, פרסומת לסופרבול - כולם חוסים כעת תחת מטרייה בנאלית אחת פרי מוחם של אנשי הייטק. כולם גם מוגשים לנו על ידי אלגוריתם קר, שמונע רק מהצורך לתת לנו עוד ממה שכבר אהבנו קודם לכן. לספונטניות של גילוי משהו שמעולם לא היינו יודעים שנאהב, לא נשאר כבר מקום.
מבלי לגרוע מהיקף הטיעון המרשים והמרתק שנושא סקורסזה בזכות אמנות הקולנוע, גם "גרזן קטן" ("Small Axe"), אנתולוגיית הסרטים של סטיב מקווין (זוכה אוסקר הבימוי על "12 שנים של עבדות") על אודות מהגרים מאיי הודו המערבית בבריטניה, נמצאת על התפר של הוויכוח הסוער הזה. אפשר להמשיך להתווכח על השאלה אם מדובר באירוע טלוויזיוני או קולנועי, אבל העיצוב והמורכבות של הסרטים הם קולנועיים למהדרין. אלא שבשלב זה ההבדלים באיכות העשייה ורמת ההפקה בין קולנוע לטלוויזיה כבר היטשטשו מזמן, בוודאי כשמדובר ביצירה שבין חלקיה השונים עובר קו תמתי ברור. ובכלל, לצפות בחמישה סרטים הפך איכשהו לפחות כיף מלצפות בחמישה פרקים, אפילו אם מדובר רק בסמנטיקה.
כך או כך, מדובר בשעטנז מסקרן בין תפיסות עולם והגדרות מסורתיות. שכן עוד לפני שנוגעים במהות - "גרזן קטן", שבישראל כל חמשת סרטיה זמינים ב-yes החל מהחודש, היא יצירה מילניאלית לעילא: ישירה, לא מאמינה בהגדרות, יצירתית וחדה ובעיקר בטוחה בעצמה ובדברים שהיא רוצה לצעוק לעולם.
שם הסדרה נגזר משיר מחאה בעל אותו שם של בוב מארלי, שכוון במקור כלפי שני מפיקים ג'מייקנים ששלטו באותה תקופה בז'אנר הרגאיי. בשיר מגדיר אותם מארלי כ"עץ גדול" ואותו ואת חבריו שמבקשים להשתחרר מאחיזתם כ"גרזן הקטן". הסדרה של מקווין שואבת המון השראה ממארלי ומהתרבות שסביבו. מהגרי הודו המערבית הם יוצאי המדינות הקאריביות (ג'מייקה, ברבדוס, הונדורס, איי הבהאמה ועוד), שמצאו את עצמם, בדומה למארלי וחבריו בתחילת דרכם, כגרזנים קטנים מול העץ הענק שהוא הממסד הבריטי. ארבעה מחמשת הסרטים בסדרה עוסקים כל אחד מזווית אחרת בהתנגשות הבלתי-נמנעת בין השניים, החמישי - אותו מגדיר מקווין כגרסה שלו למחזמר - הוא מכתב אהבה לרגאיי ולאהבה בכלל. הבדל נוסף בינו לבין ארבעת האחרים הוא שמדובר בסרט היחיד שאינו מבוסס על סיפור אמיתי.
"מנגרוב", הסרט הראשון, הארוך ביותר מבין הסרטים ולטעמי הטוב שבהם, עוסק במסעדת מהגרים בשכונת נוטינג היל הלונדונית בשנות ה-60. המסעדה, ששמה הוא גם שמו של הסרט, שימשה כמוקד מפגש חברתי ותרבותי לקהילת המהגרים מאיי הודו המערבית. אולם בדיוק ההתכנסות הזו, הקולנית והשמחה, הפכה את המקום למוקד תשומת ליבה של המשטרה המקומית. אחרי פשיטות הרסניות חוזרות ונשנות, נעצרו תשעה אקטיביסטים מקומיים - ובהם בעל המסעדה, פרנק קריצ'לו (שון פארקס) - בתום הפגנה סוערת שנערכה ליד המסעדה, והובאו למשפט באישומים כבדים של המרדה והפרות סדר. קשה לברוח מההשוואה בין "מנגרוב" לבין "משפט השבעה משיקגו" של ארון סורקין, אף שכצפוי הגרסה של מקווין מעט יותר מחוספסת ופחות שנונה.
כבן למהגרים, זכרונות הילדות של מקווין עוצבו בסיפורים על התרבות סביב ה"מנגרוב" והמאבקים עליו. כך גם הסרט על המקום מצליח לאזן בהצלחה בין התרפקות על קסמו הייחודי, לדרמה משפטית שעוסקת בגזענות המערכתית שהופנתה כלפיו. היא באה לידי ביטוי כמובן ביחס המשטרתי אל הקהילה (שעוד יחזור גם בסרטים הבאים), אבל בעיקר באטימות המשפטית שבה נתקלים תשעת הנאשמים. תצוגות המשחק המרשימות, בראשותו של אלכס ג'נינגס המעולה ("הכתר") ובשילוב עם התסריט המדויק של מקווין, טוענות את ההתרחשות בדרמה, רגש ונותנות ביטוי חכם ומחכים למושג גזענות ממסדית. בין אם זה הפרקליט הלבן שמורשה רק "לייעץ" לנאשמים או הקלות שבה מאמציהם הלגיטימיים למשפט הוגן נבלמים על ידי בית המשפט - "מנגרוב" הוא סיפור מרתק על צדק והאתגר שבהשגתו.
"אדום, לבן וכחול", מגולל את סיפורו האמיתי של לירוי לוגאן (ג'ון בויגה, סרטי "מלחמת הכוכבים", שזכה בגלובוס הזהב על תפקידו כאן), מדען מבטיח שמחליט לוותר על קריירה באקדמיה לטובת הגשמת חלומו, להתגייס למשטרת לונדון. תהליך ההכשרה של לוגאן מתרחש במקביל למשפט שמנהל אביו מול אותה משטרה, לאחר שהוכה קשות על ידי אנשיה. הסרט עוקב אחר לוגאן בשלבים השונים של הכשרתו ועד יציאתו לשטח, וחושף כיצד כוונותיו וחלומותיו לפעול למען אנשי קהילתו מתוך המערכת שמדכאת אותם, מתרסקים על קרקע המציאות.
כמו ב"מנגרוב", גם "אדום, לבן וכחול" מציג כתב אישום למשטרה הבריטיים על הגזענות השיטתית שהשתרשה בתוך המערכת. בויגה עצמו הוליך בקיץ האחרון את הפגנות Black Lives Matter, ואף התבטא כי הוא מודע ומוכן לכך שייאלץ לשלם על כך מחיר בקריירה שלו. אף שהסרט צולם לפני המאורעות במציאות, מרתק לראות את הקשר שהסרט יוצר ביניהם. בשנים האחרונות זכינו לראות עוד ועוד יצירות של בני מהגרים שחושפים את הגזענות המערכתית בארה"ב. זו של בריטניה מתגלה לא רק כאכזרית וצינית באותה מידה, אלא גם ככזו שהתעטפה בהומניות האירופית. הכוח המופרז, האפליה בטיפול בפשיעה והבוז לבני מיעוטים מתעצמים כשהשוטר השחור נתפס כבוגד על ידי קרוביו וקרוביו, ולענה תאנה בזוי על ידי חבריו הלבנים למדים. כל אלה מייצרים תמונה אוניברסלית של גזענות, דווקא על רקע סיפור אישי ומסעיר כל כך.
בויגה עצמו נפלא בתוך לוגאן, וההופעה שלו היא סמל להופעות המשחק שמאפיינות את "גרזן קטן" כולה: מצד אחד רבות עוצמה ומרשימות, אך מנגד נמנעות ממלודרמה מיותרת בכך שהן שומרות את הרגשות קרוב אל פני השטח. הסערה האמיתית נמצאת כל העת ברובד שבין הצופה לבין המתרחש על המסך.
"אלכס וויטל" מגולל את סיפורו של נער שיהפוך לסופר מצליח ומוערך. העלילה מלווה את וויטל, שנזנח על ידי הוריו ומצא את עצמו מתגלגל בתוך מערכת הרווחה הבריטית ובין משפחות אומנה נוראיות, תוך שהוא מתוודע אט אט לשורשיו ולגזענות הממסדית שעוטפת אותו. לשיא מגיעים הדברים כשוויטל משתתף במהומות בריקסטון - התנגשות אלימה בין שוטרים למפגינים שחורים ב-1981 שהסתיימה במאות פצועים, שריפת ענק והרס רב לרכוש. האירוע מוביל את וויטל לנקודת השפל הגדולה בחייו, שדווקא ממנה יידע לצמוח.
אף שהוא פחות מרשים ומלוטש מהסרטים האחרים בסדרה, גם "אלכס וויטל" כולל תצוגות משחק נהדרות (בעיקר שיי קול, שמגלם את וויטל הבוגר), וגם כאן הרגש וההומניות של מקווין מייצרים רגעים מפעימים ומספקים. כך, למשל, כשוויטל לומד לראשונה על העובדה שהוא אדם שחור ולא "אנגלי מסוריי" כפי שחשב, או הרגע שבו אסיר מבוגר מספק לוויטל את תובנות החיים שיאפשרו לו להגדיר את עצמו ולצאת לזעוק את זעקתו אל העולם. חלקו הנועל של הסרט מצליח לפענח היטב את הגבול הדק שבין זעם מאולץ, לבין מחאה שמבוססת על הבנה אמיתית של עוול תרבותי.
הסרט האחרון כרונולוגית, "חינוך", הוא בעת ובעונה אחת האופטימי וגם שובר הלב הגדול שבין החמישה. הוא מבוסס על חוויותיו האמיתיות של מקווין עצמו, ומגולל את סיפורו של קינגסלי סמית': נער בן 12, שבעקבות כישלון במבחן אינטליגנציה מפלה, נשלח ללימודים בבית ספר לילדים "תת-נורמליים". אם הסרטים הקודמים מעוררים זעם בשל האלימות המופגנת כלפי הגיבורים, כאן עושה זאת הנונשלנטיות של הסללתם למערכת שתגזור עליהם חיי עוני ובורות. "חינוך" גם מציג את הקושי והבושה הגדולים של ילדי בתי הספר הללו מול הוריהם, שאינם מבינים את שהמערכת מעוללת ליקרים להם מכל.
ובכל זאת, מקווין עוטף את "חינוך" בהמון תקווה לעתיד, וזאת מבלי לספיילר יותר מדי את שלביו המתקדמים יותר של הסרט. הוא מדגיש את הפוטנציאל הגדול שטמון במי שהמערכת העדיפה לטאטא אל מחוץ לשורותיה, ואת הערך האדיר של מאבק על עתידם. ללא המאבק הזה, כאמור, גם "גרזן קטן" לא היה מתקיים, שכן היוצר המבריק שלו הוגדר על ידי מערכת החינוך הבריטית כמי שלא ראוי לחינוך שלה.
הסרט החמישי ויוצא הדופן בסדרה, "רוק אוהבים" (הקרוי על שם תת ז'אנר רומנטי בתוך הרגאיי), זכה גם לשבחים הרבים ביותר מקרב המבקרים. הוא מתרחש רובו ככולו במסיבה קטנה וצפופה של בני מהגרים במערב לונדון, ובמרכזו סיפור אהבה שהולך ונרקם בין שניים מבאיה - מרתה (אמארה-ג'יי סיינט אובין) ופרנקלין (מייקל וורד) - שלא הכירו זה את זו לפניה. סוד קסמו של "רוק אוהבים" טמון בהישג האמנותי יוצא הדופן של מקווין וצלם הסרט, שאביר קירצ'נר. המצלמה נעה בתוך חלל צפוף וגדוש, ומצליחה למצוא בו פעם אחר פעם עוד ועוד התרחשויות וסיפורים, בזמן שברקע מתרחשים עשרות נוספים. הכל נעשה בכוריאוגרפיה יוצאת דופן של עשרות אנשים, שממחישה כמעט באופן פיזי את החום, התשוקה וגם את הסכנה שמאפיינים את האירוע כולו.
יחד עם זאת, "רוק אוהבים" הוא גם המאתגר ביותר לצפייה מבין חמשת סרטי הפרויקט, והיחיד שניתן לומר עליו שיש בו מאפיינים אמיתיים של התשה. אף שאורכו הוא שעה ועשר דקות בלבד, הרפטטיביות של התנועה המעגלית ומיעוט העלילה האמיתית שמתרחשת במסגרתו, מעמעמים אט-אט את ההישג האמנותי המרשים. המסר של הגופים שמבקשים לגעת ולחקור זה את זו ולהפך מגיע בשלב מסוים למיצוי, אך הסרט ממשיך להלום בו שוב ושוב. בנוסף, וגם הפעם חלק מהאשמה טמונה בדלות התסריטאית שבו, הדמויות בו נטולות עומק ומשקל אמיתי - ולכן גם כשהן חוות משברים או פחדים או רגעי התעלות, קשה לחוש כלפיהן חיבור דומה לזה שנוצר עם גיבורי הסרטים האחרים.
גם אם ניתן לחלוק על טיבה של חוליה אחת בשרשרת של "גרזן קטן", קשה מאוד להתווכח עם האיכות והאומץ שמאפיינים אותה בכללותה. מדובר ביצירה שמצליחה לבעוט בבטן, מבלי להיות בוטה או אלימה, ומנגד כזו שמצליחה להביא אל פני השטח תרבות, חלומות והרבה מאוד מוזיקה שדוכאו ונאבקו על מקומם במשך עשרות שנים. מצד אחד כמעט מפתה להכניס אותה לרשימה עם יצירות כמו "כשהם רואים אותנו" או "להרוס אותך", אך דווקא הייחודיות שלה, הדיאלקט והסלנג הקאריבי, הגיבורים הנוגעים ללב שלה - הופכים אותה לכזו שעומדת לחלוטין בפני עצמה. יצירה שעושה כבוד לפלטפורמה, כיצד שלא תגדירו אותה, לגיבוריה ולמטען התרבותי שעומד מאחוריהם.