30 שנה ל-"Out of Time" של R.E.M, האלבום ששינה הכל

היום לפני 30 שנה הגיח לאוויר העולם האלבום "Out of Time" של R.E.M, הפך את הלהקה לסופרסטארים והשיק את אחת השנים המכוננות בהיסטוריה של הרוק. מה הקשר לפתיח של "חברים" ולמה הוא נחשב לאלבום הכי משמעותי פוליטית בהיסטוריה של ארה"ב. מני אבירם צופה בשקיעה הופכת לנס

  • R.E.M
מני אבירם
הכי פחות פוליטי והכי אישי. מתוך הקליפ ל-"Losing My Religion" של R.E.M (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

בין הסרט על בריטני ספירס לזה על בילי אייליש, מרתק לנסות לבחון את מידת השפעת נוכחותן והיעדרן של הרשתות החברתיות על מסלולי הצלחתן וחייהן של השתיים. האם בריטני הייתה דווקא ניצלת אם למעריציה היו פלטפורמות כמו פייסבוק ואחיותיה כדי לאזן את טירוף הצהובונים והפפראצי? האם הייתה מוצאת שם מקלט בטוח שבו היא שולטת ובורחת מקן הקוקייה שבתוכו נלכדה? והאם אייליש הייתה בכלל הופכת לסנסציה שהיא ללא סיוען של אפל מיוזיק, ספוטיפיי ואינסטגרם, האחרונה הווקי טוקי המודרני שדרכו הטינאייג'רית המשפיעה בעולם מתקשרת ללא מתווכים עם עשרות מיליוני המעריצות שלה?

מהו כוחן של הרשתות, על הרע והטוב שבהן, ביצירת או הכחדת מיתוסים? השאלה הזו, תיאורטית ככל שתהיה, מתבקשת גם כשמתחילים לציין את חגיגות ה-30 לאחת מהשנים הכי טובות בתולדות המוזיקה: 1991.

כיניתי כאן בעבר את קורט קוביין גיבור הרוקנרול האחרון: הטכנולוגיה, הדמוקרטיזציה של המידע וההשטחה של העולם, לצד דברים נפלאים, חיבלו גם בפוטנציאל הולדתן של אגדות חדשות. החיים הפכו למשחק וידאו שכולו הפרעת קשב, וכמעט אין אפשרות לתת את לבך, במלואו, כמו פעם, לכמה מושאי אהבה יחידי סגולה, שלא לומר למישהו אחד. ספוטיפיי כבר העבירה אותך לשיר אחר, הסטורי הבא מתחיל מיד, ואתם פורשים בפרק 3 של הסדרה החדשה שאתם מחבבים כדי להתחיל את הסדרה החדשה-חדשה שאתם חייבים לראות. האם כל האלבומים הבלתי נשכחים שמיד יעלו ויבואו היו בלתי נשכחים באותה המידה אם היו נולדים לתוך שנות האלפיים? ספק גדול. מצד חמישי - בילי אייליש.

1991 הייתה שנה מחוננת ומכוננת גם בעולם ההיפ הופ המתעורר, עם אלבומים אדירים של דה לה סול, A Tribe Called Quest, Naughty By Nature, N.W.A, פבליק אנמי, סייפרס היל וטופאק. בעולם האלקטרוני היו אלה The KLF, 808 סטייט, האורב, אלקטרוניק, אורביטל וכמובן מאסיב אטאק. היו גם אלבומים מצוינים של פרינס ושל מייקל ג'קסון.

עוד בוואלה!

בקבוק בירה נפל על הרצפה. אסף אמדורסקי הפסיק לנגן וחייך. זה היה רגע מוזיקלי מושלם

לכתבה המלאה

אבל היה זה יקום הגיטרות שהפגין עוצמות מארווליות. רשימה חלקית: "Loveless" של מיי בלאדי ולנטיין, "Achtung Baby" של יו 2, "Into the Great Wide Open" של טום פטי, "Screamadellica" של פריימל סקרים, האלבום היחיד של טמפל אוף דה דוג, "Pretty On The Inside" של הול, "Bandwagonesque" של טינאייג' פאנקלאב; "Trompe le Monde" של הפיקסיז, האלבום השחור של מטאליקה, שני אלבומי "Use Your Illusion" של גאנז אנ' רוזס, "Blood Sugar Sex Magic" של רד הוט צ'ילי פפרז, "Badmotorfinger" של סאונדגארדן, "Nevermind" של נירוונה, והאלבום שהפך לחבר הכי קרוב שלי אז, "Ten" של פרל ג'אם. היו עוד. רוב האלבומים המשמעותיים יצאו בחודשים יולי עד ספטמבר, ובעתיד עוד נידרש בהרחבה לקיץ הקטלני הזה.

אבל הכל התחיל בחודש מרץ של אותה השנה, עם "Out of Time" של R.E.M, האלבום השביעי של הרביעיה מאת'נס, ג'ורג'יה, שיצא בדיוק היום לפני 30 שנה. כל אחד זוכר איפה הוא היה כשראה בפעם הראשונה את הקליפ של "Losing My Religion", השיר שהתחיל את הטרנספורמציה של R.E.M מיהלום אינדי למפלצת אצטדיונים כובשת פלייליסטים. רמזים לתהליך אפשר אמנם היה לראות כבר שלוש שנים קודם לכן, עם יציאתם של הסינגלים "Orange Crush" ואחריו "Stand" מתוך האלבום הנפלא "Green", אבל היה זה הקליפ ההוא ששינה הכל. "Losing My Religion" היה ונשאר שיר פופ מושלם, והלהיט הכי גדול של הלהקה, אבל הוא היה סנסציה יוצאת דופן באלבום מבלבל ואקלקטי (מדי) של מייקל סטייפ, מייק מילס, פיטר באק וביל ברי.

עוד בוואלה!

כמו המוזיקה שלה, גם הסרט על בילי אייליש מתגלה כמשהו אחר לגמרי

לכתבה המלאה

"Out of Time" מתחיל עם אחת מהפתיחות הגרועות של אלבום בכלל, ושל R.E.M בכלל - "Radio Song" עם KRS-1 (האירוניה: R.E.M מלינים על מצב הרדיו ועל כך שאין מה לשמוע, רגע לפני שהם הופכים לכוכבי פלייליסטים); יש בו גם את "Shiny Happy People" שמוטב שמעולם לא היה מוקלט (וכמעט היה שיר הנושא של "חברים"); וגם פילר או שניים. אבל, וזה אבל בגודל של לאבד את דתך, המבוכות האלה מתבטלות גם בזכות קטעים כמו "Near Wild Heaven" הביץ' בויזי, "Belong" ושיר הסיום "Me in Honey", ובעיקר בזכות שלושה מהשירים הכי יפים בקטלוג של הלהקה, שמגיעים אחד אחרי השני לקראת סופו של האלבום.

זה מתחיל עם "Half a World Away", על שורת הפתיחה מאיצת דפיקות הלב שלו: "זו אולי השקיעה הכי עצובה שראיתי הופכת לנס". ממשיך עם "Texarkana" ששר כל כך יפה מילס: "40,000 סיבות לחיות, 40,000 דמעות בעינייך". ומסתיים עם "Country Feedback", המנון חרטה מהמושלמים שנכתבו.

בכלל, R.E.M היא להקה שתמיד היה חשוב לה הצד השני של התקליט, או החצי השני של הדיסק. תמיד תמצאו שם שירים לא פחות גדולים, אם לא יותר, מהצד או החצי הראשונים, ורק אזכיר את "Nightswimming" ואת "Find the River", שסוגרים את "Automatic for the People", האלבום שהגיע אחרי "Out of Time".

עוד בוואלה!

בריטני ספירס יושבת בכלא שקוף כבר 13 שנה. מגיעה לה סליחה על כך

לכתבה המלאה

"Out of Time" היה האלבום הכי פחות פוליטי והכי אישי - הגם שלא אוטוביוגרפי - של R.E.M עד אז. סטייפ שם את האג'נדות שלו בצד וחפר בנפש. "כל שיר באלבום הזה הוא שיר אהבה", אמר בריאיון שהעניק ל"רולינג סטון" ב-1991. "תמיד שנאתי שירי אהבה, אז הייתי חייב לנסות". האמנם? בראיון אחר, לפני כמה שנים, הכחיש סטייפ את העניין: "אני חושב שסתם אמרתי את זה, הייתי צריך איזו שורה טובה. אבל הם לא שירי אהבה, נכון?". מרגיז מייקל, אבל נסלח לו, ושכל אחד יפרש את השירים כרצונו. כרגיל איתו.

הלהקה, שהייתה סחוטה אחרי סיבוב הופעות בן שנה עם "Green", רצתה לעשות משהו שונה, בלי גיטרות חשמליות במרכז, והשתמשה בכלי נגינה שלא השתמשה בהם קודם, בראשם המנדולינה של באק (שכן ביקרה בקצרה באלבום הקודם), אבל גם בכינורות, צ'לו, צ'מבלו, סקסופון, קלרינט ופלוגלהורן. באק, מילס וברי, בניצוחו של המפיק סקוט ליט, נתנו לטקסטים של סטייפ מעטפת הרבה יותר פופית מבאלבומים קודמים, ושיכללו עוד קצת את אחד מסימני ההיכר הנפלאים של הלהקה: ההרמוניות שלו ושל מילס.

הפעם R.E.M גם שיתפו בחגיגה קולות חיצוניים: אותו KRS 1, ובעיקר קייט פירסון מה-B-52'S, שתרמה לשלושה שירים. פירסון גם שרה קולות רקע ב-"Fretless" הענק שלא נכנס בסופו של דבר לאלבום, אולי כי היה עצוב מדי ועלול היה להטות את שיווי המשקל לצד העגמומי, הגם שיכול היה להשלים באופן מושלם טרילוגיה לצד אותם "Half a World Away" ו-"Country Feedback". הוא מצא את עצמו בסוף בפסקול (המצוין) של סרטו של וים ונדרס, "עד סוף העולם", ובלבם של כל אוהבי R.E.M וחובבי מלודרמה. שנאמר: "אל תדברי איתי על להיות לבד". לשיר נוסף שהיה מוכן אבל הוחלט לוותר עליו קראו "Night Swim", והוא כמובן הפך בהמשך ל-"Nightswimming" וכיכב ב-"Automatic".

עוד בוואלה!

חבורת זהו זה, פוליקר, גלרון והמון אחרים: גרסאות הכיסוי משתלטות - האם זה טוב או רע?

לכתבה המלאה

את הפינישים הסופיים של האלבום הלהקה עשתה במיניאפוליס, באולפני פייזלי פארק של פרינס, ולפיטר באק יש סיפור חמוד, שאותו סיפר בראיון ל"רולינג סטון": "היינו רואים אותו משחק כדורסל עם חבר'ה גבוהים שפשוט זזו הצידה ונתנו לו לקלוע. אני זוכר שאמרנו 'אם פרינס רוצה לעבור ולהגיד שלום, זה יהיה קול'. כמה ימים אחרי זה, אחד מהאנשים שלו אמר 'פרינס רוצה לדעת אם תהיו פה ביום שישי'. ואנחנו ענינו שכן. 'האם אתם מתכוונים להיות פה אחרי 5 אחר הצהריים? כי אנחנו מתכננים מסיבה'. ענינו 'אנחנו יכולים להיות פה'. והוא: 'פרינס רוצה שלא תהיו פה אחרי 5'".

לא רבים יודעים, אבל ל-"Out of Time" היה חלק משמעותי במהלך שכעבור שלושה עשורים יטריף את הנשיא טראמפ: האפשרות להצביע לבחירות בארה"ב (גם) באמצעות הדואר. מעשה שהיה כך היה: הימים הם ימי המעבר בין התקליט לדיסק, וכדי לעזור לחנויות התקליטים להתמודד עם השינוי, דיסקים היו מגיעים אז בקופסת קרטון ארוכה, "לונג-בוקס", שלאמנים רבים הייתה בעיה איתה בגלל סיבות סביבתיות של בזבוז נייר. R.E.M, מראש להקה בעלת מודעות, הביעה את מחאתה, ואנשי חברת התקליטים הציעו פתרון - חלק מהקרטון יהיה בעצם עצומה מטעם הארגון Rock The Vote, ארגון שעודד צעירים להשתתף בהליך הדמוקרטי ולהצביע. העצומה תגיע בצורת גלויה שאותה מי שקנה את הדיסק יוכל לשלוח לסנטור שלו ועליה הצהרת תמיכה בחוק שמאפשר להירשם להצביע גם במכוני רישוי, בדואר ועוד, ובכך להקל על תהליך הרישום להצבעה. סנטורים בארה"ב הוצפו בגלויות האלה, וכעבור שנתיים הנשיא קלינטון העביר את החוק. בעקבות כך, יש מי שכינו את "Out of Time" "האלבום הכי משמעותי פוליטית בהיסטוריה של ארה"ב".

עוד בוואלה!

שלום ותודה: 20 שנה ללהיט ששינה לנצח את פני הפופ הישראלי

לכתבה המלאה
ה"לונג-בוקס" של האלבום "Out of Time", כולל גלויה למשלוח (צילום: סריקה)

"Out of Time" מכר יותר מ-18 מיליון עותקים ברחבי העולם, זכה בשלושה פרסי גראמי, סילק את מריה קארי מהמקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, הפך את סטייפ, מילס, באק וברי לסנסציה עולמית וירה את יריית הפתיחה של השנה הכל כך מרגשת מוזיקלית ש-1991 התפתחה להיות. אבל חשוב מכך: R.E.M הייתה זקוקה לו כדי להכין אותה לאלבום הבא, זה שכבר היה באמת מושלם, נצחי ומשנה חיים, גם של הלהקה עצמה אבל לא פחות מכך של מי שהאזין לו: "Automatic for the People".

השנה מציינים גם עשור לפירוקה של R.E.M (וגם לאלבומה האחרון והממש לא רע, שמלא ברמזים על הסוף - "Collapse Into Now"). שנת הקורונה הביאה איתה קאמבק של סטייפ, עם שיר סולו נפלא, וחברי הלהקה גם השתתפו בפרק בתכנית "Song Exploder", שהוקדש ללהיט ההוא. האם אפשר לתלות תקוות בהתעוררות הזאת? האם נוכל להיות בעתיד הלא רחוק אנשים זורחים ושמחים שמחזיקים ידיים מול קאמבק? האם, שלא כמו המילים של "Losing my Religion", זה לא יהיה רק חלום?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully