"להיות מאושר" הוא האלבום מספר 24 בקריירה של אייל גולן, בקריירה שמתפרסת על פני 26 שנות פעילות. תנו לזה רגע לחלחל: זו השנה ה-15 ברציפות שהוא מוציא בה אלבום חדש. יש לזה מעט מאוד מקבילות בארץ. אך להצפה יש גם מחיר: למרות הנוכחות העקבית במצעדים, יש גם שובע מסוים - לאוו דווקא מצד הקהל אלא בעיקר מצד גולן, או כך לפחות זה נדמה. פעם הוא פונה ימינה, פעם שמאלה, אבל רק לעתים רחוקות יוצא לדרך חדשה. ובכל זאת, כמדי שנה - אלבום חדש.
השנה הצטלבה הוצאת האלבום עם אירועים שאינם קשורים בהכרח למוזיקה: יום הולדת 50 שמתקרב, דיווחים ממדורי הרכילות על חייו המשפחתיים, והשבוע גם החלה, כהמשך לפרשת "משחקי חברה", התביעה האזרחית נגדו מצד שתי נשים שטוענות כי ניצל אותן לכאורה. כשכל הדברים האלה באוויר, קשה לנקות את הרעשים מהמוזיקה עצמה.
ואם לא די ברעשים האלה, ל"להיות מאושר" הצטרף גימיק: היות שלכל אחד מעשרת השירים יצא גם קליפ, הוא הוכרז כ"אלבום הוויזואלי הראשון בישראל". קודם כל, זה פשוט לא נכון: בעבר יצאו בישראל אלבומים ששלובים בפרויקטי וידאו שונים. אפשר להזכיר כאן את "על מה אני עובד" של יוני בלוך ואת "#2" של כל החתיכים אצלי, אם לנקוב בשתי דוגמאות שהקיפו אלבומים שלמים. מילא, אבל מקבץ הקליפים של "להיות מאושר" גם לא מסעיר בפני עצמו: גם כאוסף של סיפורי אהבה-בדידות-מסיבה-משפחה-אמונה שלא מתחבר לסיפור שלם, וגם כל חלק בנפרד, איך לומר, די סטנדרטי (רגעים שכן פיקנטיים יחסית: ב"ימים טובים" מתארח זאב רווח, כוכב הסרט שהשיר נכתב לו במקור, והשניים יושבים באולם קולנוע ריק - זכר לתעשייה ההרוסה; בקליפ ל"בלונים", מהחביבים בשירי האלבום, פאר טסי - שגם היה אחד מכותבי השיר - משחק בתפקיד עצמו).
ואחרי כל זה יש שירים. עשרה כאלה יש ב"להיות מאושר", שרובו אלבום בלדות שקטות, להוציא להיט החתונות העתידי לעידן הפוסט-קורונה "סוכריות קופצות" ("חמושים במסכה/לא יקחו לי ת'שמחה"). הסיבה לפורמט המצומצם והמינורי יחסית - גולן הרגיל את מאזיניו לקבל מספר גבוה של שירים מדי אלבום - היא שצפוי לצאת בקרוב גם חלק ב' תחת השם "קצב מזרחי" - שיהיה, יש להניח, פופי בהרבה. בינתיים המקבץ שלפנינו מותיר רושם חצוי: גולן הוא ווקאליסט מצוין (השירה שלו קצת צרודה מבדרך כלל), אבל הפעם הטכניקה לא מיתרגמת רוב הזמן לרגש, שיאים או משהו כזה. רוב השירים כאן הם פילרים, ומעט מאוד מהם מלהיבים.
גרסת הכיסוי הסתמית ל"ימים טובים" היא דוגמה טובה: גולן שר את זה כמעט באופן אוטומטי, והעיבוד בעצמו עייף - מה ההצדקה לחדש את השיר הזה בעצם, אם לא רוצים להגיד עליו משהו חדש? גם הדואט עם עדן חסון, "באור גדול", מחמיא מאוד לכוכב העולה ופחות למנטור הוותיק. על החיבור המינימליסטי עם עידן רייכל ("מכל הכוכבים בלילה") כבר נכתב כאן בעבר שזו נקודת מוצא מעניינת שמסתכמת בשיר לא כל כך מעניין.
שני שירים מתעלים בכל זאת מעל היתר: "בית" המרגש שיצרו צליל קליפי וערן קאשי, שנהנה מפזמון יפה מאוד וגיטרה אקוסטית שיושבת בדיוק במקום. אפשר להעריך שהוא יככב באירועים משפחתיים בעתיד הנראה לעין. לצידו בולט "מלחמה ושלום", הדואט המפתיע עם אריק סיני הוותיק. מעבר למפגש יוצא דופן בין שני זמרים מסגנונות שונים ותקופות שונות - שיחוק לכל הדעות - מה שעושה את השיר הזה הוא העיבוד, ובעיקר קולות הרקע שמעניקים לו איכויות סוחפות של שירת רבים. אלה תזכורות טובות למה שהכוח המוזיקלי של גולן יכול לעשות, כשהוא לא עסוק בגימיקים.
שתי המלצות קצרות
איה כורם - הכוכבת של נצרת עילית
בעשור וחצי האחרון - כן, הזמן טס - נעה כורם בין שירי פופ נוסח "שיר אהבה פשוט" לפרויקט אינדי מלא רצינות כמו "2023". האלבום השביעי שלה הוא הטוב ביותר שלה עד כה, דווקא בגלל שהיא הצליחה להשתחרר מהצורך לבחור בין הקצוות, ובכלל. "הכוכבת של נצרת עילית" מכיל גם הומור עצמי (הסינגל המוביל, "לא עושים את זה ככה" עם רביד פלוטניק, וגם שיר הנושא הנהדר), גם המנוני העצמה ("כוח", "יהלומים"), קמצוץ של קיטש ("רק אהבה" עם אדם בן אמיתי, מפיק האלבום), ובלדה חורפית מקסימה בשם "חורף". אם להשתמש במילה קצת מאוסה, זה אלבום בשל: מלא בביטחון עצמי, שולט ברצינות ובצחוק, ואפילו מרגש. אם מישהו עוד שואל, כן עושים את זה ככה.
תומר ישעיהו - אגם הלימון
לעומת כורם, לישעיהו יש סאונד אחד מאוד-מאוד מובחן, שגם הפך אותו בשנים האחרונות למפיק מבוקש (ג'יין בורדו ודניאלה ספקטור, למשל). ככלל, יש משהו קצת מרגיז בסגנון הזה, מין רטרו ישנוני ובלתי-אירוני לסבנטיז; סגנון יפה-יפה, לכל הדעות - אבל כזה שמתרחק כמו במופגן ממה שנעשה כאן מאז. כך או כך, אם נניח לזה לרגע בצד, נראה שב"אגם הלימון" מחדד ישעיהו את הצליל שלו עוד ועוד לכדי כמה ציורים צבעוניים במיוחד. האלבום התבסס בהתחלה על תרגומים והתכתבויות עם כמה שירים - קשה לפספס את ההומאז' ל-"So Long, Marianne" בשיר "יעל" - אבל הסתכם בסוף לכדי שירים מקוריים בעיקר, ושני קאברים לשירים צרפתיים - "Aline" של כריסטוף, שמת השנה מקורונה; ו-"Emmenez-moi" של שארל אזנאבור האגדי. ואם הם לא יעודדו אתכם היום, אולי שום דבר כבר לא יעזור.