עם כימיה נפלאה וביקורת חברתית בשפע, "ישמח חתני" מרגישה כמו חזרה נעימה לשגרה

כמעט חמש שנים עברו מאז יצאה הדרמה הקומית "ישמח חתני" לבתי הקולנוע ועד לרגע בו הגיעה למסך של קשת 12 הסדרה המבוססת עליה. במקרה והספקתם לשכוח את עלילת הסרט (שהפך ללהיט שהביא כמעט חצי מיליון ישראלים לקולנוע וזכה בכמה מועמדויות לפרס אופיר), נזכיר כי הוא מביא את קורותיה של קהילת מוסייף הבוכרית בירושלים, בדגש על מאבקן של נשות הקהילה מול רב צעיר, כריזמטי ושמרן (בגילומו של אביב אלוש) שמנסה לשכנע את בעליהן שידרשו מהן להקפיד יותר על צניעות. חרף הזמן הרב שחלף - קשה לדמיין מועד מתאים יותר לעליית הסדרה מאשר יום השבעת הכנסת ה-24, בו הושבעו גם נציגי מפלגת נעם ההומופובית והמיזוגנית, שכבר הספיקה להודיע שתפעל לתיקון החוק לשוויון מגדרי, בדגש על מתן הזדמנות שווה לנשים בצה"ל.

למעשה, לא בכל יום הופך סרט ישראלי לסדרת טלוויזיה. אפילו פשפוש ממושך בזיכרון לא הצליח למצוא מקרה דומה של מעבר כזה. נדמה שבניגוד לארצות הברית, בה כבר כמה וכמה סרטים הפכו לסדרות ("באפי ציידת הערפדים", "פארגו", "רכבת הקרח" ועוד), אצלנו בישראל קיימת הפרדה די ברורה, כך שכבר מנקודת המוצא שלה "ישמח חתני", שממשיכה את זו של הסרט, היא אנומליה. כשמוסיפים לכך את העובדה שרובו של הקאסט המקורי נמצא כאן (אורנה בנאי, עינת שרוף, אוולין הגואל, איציק כהן, חיים זנאתי, שרונה אלימלך, יפית אסולין, הרצל טובי, אסף בן שמעון ואברהם סלקטר), ושהיא נכתבה על ידי שלומית נחמה, התסריטאית שאחראית לסרט, ניתן להתייחס אליה כאל ניסוי ראשון בישראל של בניית יקום קולנועי-טלוויזיוני.

עלילת הסדרה קשורה גם היא למציאות המורכבת בה אנחנו חיים. הנשים של קהילת מוסייף מתחילות את הסדרה כאשר טעמו המתוק של הניצחון על הרב דוד (אלוש) עדיין בפיהן. נכון, הן עדיין צריכות לדאוג לבעלים הלא תמיד מוצלחים שלהן (בדגש על ניסן בגילומו של טובי) אבל בזכות המאבק המוצלח, הקהילה שמרה על הצביון שלה - מסורתי אך גם ליברלי - והן ממשיכות להיות אלה שמחזיקות במושכות. למרות שהקריינות הקלילה של תקווה (אורנה בנאי) - המשמשת כאן בדמות המספרת של הסדרה וגם זו הדואגת לתקציר אירועי הפרקים הקודמים - גורמת לנו לחשוב שנכנסנו לסביבה אוטופית, מהר מאוד העניינים מסתבכים. אם בסרט הסתפקו בנבל אחד, כאן אנחנו מקבלים שני קווי עלילה שאמורים להחזיק אותנו במתח לאורך שמונת פרקי העונה.

צחי הלוי מגלם כאן את קובי פליסיאן, בנו של יצחק שגנב כספים מבית הכנסת והלך לעולמו, וכריש נדל"ן בפני עצמו שבדיוק חזר לארץ מאמריקה. פליסיאן ג'וניור הוא אבולוציה של הדמות אותה גילם אלוש - גם כאן מדובר בגבר צעיר ומושך שנראה בהתחלה כישועה של בני הקהילה (הוא מציע צ'ק פתוח לתחזוק בית הכנסת), אך מהר מאוד מתגלה כמישהו שצריך לחשוש ממנו. במקביל, אורה (אלימלך) נתקלת בקבוצה חרדית קיצונית שדורשת מנשות השכונה ללכת במדרכה נפרדת, ועוד ממש מול הבית שלה ושל רחמים (זנאתי), והיא מחליטה להתמודד מולם בדרך היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה: במישור הפוליטי. לנוכח הדרישה, היא מחליטה להקים מפלגה משלה.

בראיון שנתנה לקראת עליית הסדרה למקור ראשון, סיפרה השחקנית אוולין הגואל, כי היא לא רואה בסדרה תצוגה של פמיניזם מזרחי אלא כמופע של "כוח נשי". לא משנה איך תבחרו לקרוא לזה, "ישמח חתני" מתעמתת בצורה ישירה עם כמה מהנושאים הכי בוערים וכואבים בחברה הישראלית, כן, אפילו אלה ששאולי אמר עליהם שיובילו אותנו למלחמת אזרחים. זה לא רק המאבק בין קיצונים דתיים לאלה שמאמינים בחיים משותפים, אלא גם ביקורת על שחיתות מוסדית (ספוילר: באחת הסצינות החזקות בפרק השני בו מנהלת הבנק מבצעת פעולה ספק-פלילית), פוליטיקאים ציניים, והרבה מאוד שיח מזרחי.

אין טעם להתכחש לזה, רגע לפני יום הולדת 73 למדינה, השיח העדתי בישראל נוכח יותר מאי-פעם. מי שהאמינו שכאשר יחיו פה הרבה אנשים שנולדו למשפחות שהן גם מזרחיות וגם אשכנזיות (כמוני למשל), השיח הזה יחלוף מן העולם, כבר הבינו מזמן שטעו. בשנת 2021 למוצא של ההורים ו/או הסבים שלך עדיין יש תפקיד בדימוי של כל ישראלי/ת. ומי שמלין על ייצוג מזרחי (לרוב בצדק) יקבל אותו בשפע ב"ישמח חתני". קהילת מוסייף היא קהילה שגאה במוצא שלה ואפילו יותר מכך במנהגים שלה. ואולם, היחסים העדתיים לא משמשים כאן כנשק או חומר בערה, אלא רק כחומר מלכד שסביבו נבנית הקהילה. אם בסרטי "צ'רלי וחצי" היה קל לסמן את האשכנזי עם המשקפיים והמרצדס כאויב, כאן מי שמהווה איום על שלמות הקהילה מגיע מתוכה, וראוי לציין את הלוי שעושה כאן עבודה מצוינת בעיצוב דמותו של פליסיאן, שמצליחה לכבוש את הצופים ובאותו הזמן גם לעורר תחושת סלידה.

יתרון נוסף ואולי מתבקש של הסדרה הוא הכימיה בין השחקנים שכבר עבדו יחד על הדמויות לפני שנים, וחזרו אליהן עכשיו כאילו הזמן עמד מלכת. סדרות רבות סובלות מפרקי פתיחה חלשים עד שנוצרת דינמיקה טובה מספיק בין השחקנים - אך כאן, וכהמשך ישיר לסרט, נראה שהעניינים מתקתקים. זה בולט במיוחד בניואנסים קטנים כמו אלה שבין תקווה ואהרון (איציק כהן בתפקיד שלא יכול היה להיות רחוק יותר מזה של קפטן איוב בפאודה) או בין אתי (הגואל) ומרגלית (עינת שרוף שמוכיחה שוב שהיא שחקנית טבעית ואמינה).

ברצף של שידורים פוליטיים ותוכניות ריאליטי, תחילת העונה של "ישמח חתני" הרגישה כמו סוג של חזרה טובה לשגרה. יש בה ביקורת חברתית בשפע, אבל גם תחושה של "סתם" נורמליות שהייתה כל כך חסרה, זיכרון מתקופה שבה היה אפשר ללכת לקולנוע ולראות שובר קופות ישראלי עם קופסת פופקורן גדולה.