סדרות חדשות: גבורת-על ריאליסטית אך מופרכת, שיחות כושלות ומיניות נעורים

הטלוויזיה מאז ומתמיד אהבה להעתיק מעצמה. אם משהו מצליח, אפשר להיות בטוחים שמעט אחרי כן נמצא על המסך שלל העתקים מוצלחים יותר ובעיקר פחות. "בלתי מנוצח" שייכת לזן הראשון. אמזון פריים וידאו עצמו זוכה להצלחת ענק עם "הבנים" ("The Boys"), ועל כן החליט שהוא רוצה עוד מז'אנר גיבורי העל הקלוקלים לטובת קהל בוגר. זה מה שהוא עושה עם "בלתי מנוצח", וגם הפעם ממקסם את פוטנציאל הבאזז של הסדרה באמצעות שידור שבועי (ביום שישי עלה הפרק הרביעי מתוך שמונה, כולל תרגום לעברית).

ההבדל המשמעותי שבכל זאת קשה להתעלם ממנו הוא היותה של "בלתי מנוצח" סדרת אנימציה. היא מבוססת על הקומיקס רב השנים של רוברט קירקמן ("המתים המהלכים"), שכמו "הבנים" מופקת בין היתר על ידי סת' רוגן ואוון גולדברג. מארק גרייסון בן ה-17 הוא בדיוק כמו כל מתבגר בן גילו - רק שאביו הוא אומנימן, גיבור-העל החזק ביותר בכדור הארץ. אך כשמארק מפתח כוחות משלו, הוא מגלה שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים. הקאסט המדהים של הסדרה כולל את קולותיהם של סטיבן יאן ("המתים המהלכים"), ג'יי קיי סימונס ("וויפלאש"), סנדרה או ("להרוג את איב"), גיליאן ג'ייקובס ("קומיוניטי"), זייזי ביטס ("אטלנטה", "דדפול"), וולטון גוגינס ("המגן"), מארק האמיל ("מלחמת הכוכבים"), ג'ייסון מנצוקס ("פה גדול"), זכארי קווינטו ("סטאר טרק"), לורן כהן ("המתים המהלכים") ורבים אחרים.

טיבה של הסדרה לא ניכר מיד. למעשה, בניכוי האנימציה שבעליל אמורה להזכיר סדרות ילדים מהאייטיז והנייטיז - "כוח המחץ", "אקס מן" וכל אלה - לאורך רוב הפרק הראשון "בלתי מנוצח" נראית כמו מין "סמולוויל". סיפור התבגרות נינוח למדי על נער שמגלה את כוחותיו המדהימים באמת. אבל זו אשליה. עד מהרה "בלתי מנוצח" מבהירה שהיא הרבה יותר בוגרת והרבה יותר אפלה. את הלוק וההרגשה המוכרים שהיא מנחילה היא מנצלת כדי לשמוט לבסוף את השטיח מתחת לרגלינו.

זו אפקטיביות ש"בלתי מנוצח" משמרת לאורכה באמצעות מסתורין. למה קורה מה שקורה, למה דמות מסוימת עושה את מה שהיא עושה. זה לא היה עובד אילולא דמותו של מארק, בדיבובו הנפלא של סטיבן יאן. הוא מזכיר את ספיידרמן של טום הולנד - נער חביב מן השורה, גיק שמבקש לעשות את הדבר הנכון ומתלהב מיכולותיו החדשות בזמן שהוא מגלה עוד ועוד מהן, ובמקביל גם מתאהב בנערה מבית הספר ומתחבר עם נערה אחרת כחלק מזהותו הסודית.

השילוב הזה בין דרמת התבגרות קומית למותחן קונספירציה מפחיד לסדרת אנימציה מוקצנת - פשוט עובד. הוא נותן דגש להשלכות הרגשיות, וההשלכות בכלל, שבאות עם כוחות בלתי רגילים. "ההיבט הריאליסטי של גבורת על", כפי שאומרת אחת הדמויות הכי פחות ריאליסטיות בסדרה. זה מה שיפה ב"בלתי מנוצח". היא משחקת במגרש משחקים מוגזם, אפילו אינפנטילי - בניגוד ל"הבנים", למשל - דווקא כדי לקרקע ולהאניש אותו.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שיחות, דרמת האימה החדשה של אפל טיוי פלוס (כולל בישראל כמובן, ועם תרגום לעברית), היא מסוג הניסויים הטלוויזיונים שקוראים תיגר על המדיום בו הם פועלים. תשעת פרקי העונה שלה נעים באורכם בין 13 ל-20 דקות ומבוססים על שיחות אודיו בין מספר דמויות שנדמות בתחילה לא קשורות זו לזו, המלל שלהן מלווה בדימויים ויזואלים מופשטים שרצים על המסך, למשל כיתוב של המשפטים הנאמרים או צורות גיאומטריות. לכאורה כל פרק בסדרה עומד בפני עצמו, אך ככל שמתקרבים לסיום העונה מתחילים להבין שיש קו נרטיבי גדול יותר שקושר בין הסיפורים. פרצופים מוכרים לא תראו כאן (כי לא תראו שום פרצוף) אבל רשימת השחקניות והשחקנים שנתנו את קולם לפרויקט מכובדת ביותר וכוללת את לילי קולינס ("אמילי בפריז"), פדרו פסקל ("משחקי הכס"), אוברי פלזה ("מחלקת גנים ונוף"), ניק ג'ונאס, רוזריו דוסון, אהרון טיילור-ג'ונסון, מארק דופלאס ועוד.

אם זה נשמע לכם כאילו באפל נקלעו למצוקת תכנים בעקבות הקורונה והחליטו להתאמץ להיות מקוריים, תופתעו לשמוע ש"שיחות" הייתה אחד הפרויקטים הראשונים שהכריזו עליהם שם עם עליית השירות. מדובר בעיבוד לסדרה צרפתית של +CANAL ששודרה בשנת 2017, אך הסיפורים כאן שונו כדי להתאים לקהל האמריקאי. לשם כך גם נלקח במאי האימה פדה אלוורז ("לא לנשום"), שכבר הוכיח את עצמו כמי שיודע לייצר אצל צופיו אי נוחות באמצעים מינימליים בלבד.

היות שלא מדובר בפודקאסט ואפילו לא בווידאוקאסט אלא בסדרה לכל דבר, כזו שאתם אמורים לשבת ולצפות בה ולא רק להאזין לה בזמן שאתם עושים דברים אחרים, ה"עוני" הויזואלי של שיחות נותר בסופו של יום כחיסרון הגדול ביותר שלה. כל פרק מתחיל בתאריך, שעה ומיקום (לפעמים כמה) שאמורים לבנות לכם ציר זמן בראש, אך בסופו של דבר בעיקר מבלבלים.

בשונה מרובן המוחלט של הסדרות באפל טיוי פלוס, כל פרקי שיחות עלו לשירות יחד, גם כי מדובר כאמור בפרקים קצרים במיוחד אך בעיקר מתוך ההבנה שהעוצמה של הסדרה מתגלה רק כאשר צופים בעונה כולה. הבעיה היא שגם אחרי שתסיימו לצפות בסדרה לא בטוח שתחשבו שהניסוי משתלם, רמת הפרקים, ובעיקר הסיפורים המובאים בהם, לא אחידה מספיק, ויש גבול ליכולות המשחק שהקאסט מצליח להביא בקולו.

מדובר במוצר טלוויזיוני שפונה לקהל אמיץ ומתוחכם שכבר ראה הכל ולא אכפת לו להשתתף בניסוי, אך ספק האם צופים ממוצעים יותר יצליחו לשרוד יותר מפרק אחד או בכלל יהיו מעוניינים לנסות. לזכותם של אלוורז ואפל ייאמר כי ברגעים שבהם הסדרה עובדת - בעיקר ברגע שבו תבינו איך הסיפורים מתחברים - ישנו קתרזיס נחמד שנותן תחושה של סיפוק, אך חוסר הממד הויזואלי מונע ממנה להפוך למוצר טלוויזיוני שאפשר להתרגש ממנו או להמליץ עליו.

כמו כמעט כל דרמת נעורים אדג'ית ב-14 השנים האחרונות, גם "Generation" החדשה של HBO מקס (שלפי שעה לא ידוע אם נרכשה לשידור בישראל) חבה לא מעט ל"סקינס" הבריטית פורצת הדרך. במקרה שלה הדמיון בולט כבר בשלבים ההתחלתיים: כמו "סקינס" גם "Generation" נוצרה על ידי שני דורות, אב ובתו (דניאל וזלדה ברנז), והבת עצמה, כיום בת 19, הייתה נערה כשהעבודה עליה החלה.

עלילת "Generation", שעם מפיקיה נמנית לינה דנהאם ("בנות"), עוקבת אחר מספר נערים ונערות בתיכון, ומתארת את האופן שבו הם מגלים את עצמם מבחינה מינית. זה עשוי להישמע בוטה או סנסציוני, אך על פי רוב - מלבד הדקות הקדחתניות שפותחות כמעט כל פרק ומציגות לידה של נערה בשירותים בקניון - הסדרה משרטטת את המהלכים האלה ברגישות.

"Generation" מציגה גלריה של דמויות צעירות יומיומיות, לא בהכרח יפות באופן המקובל בטלוויזיה האמריקנית, שמתנהגות לא פעם כמו טינאייג'רים מעצבנים או אומרות משפטים מגוחכים שבני עשרה לפעמים אומרים כדי להישמע מגניבים. זה קורה בעיקר בפרקים הראשונים, כאשר הסדרה משתמשת בשורות כאלה ביד מעט גסה כדי לאפיין את גיבוריה, אבל די מהר הדמויות מתבררות כפגיעות, אמיתיות וכנות. בצורה כזו שגם הרפליקות המעצבנות הופכות לחלק הגיוני ממי שהם כאנשים המנסים להגדיר לעצמם עור ולהיכנס אליו, לנסות להתוות את האופן שבו הם נתפסים בעיני אחרים.

הסדרה מקרבת בין הנערים שבמרכזה באמצעות מועדון להט"בים בית-ספרי. הגם שלא כולם גייז, הקרבה שלהם לנושא מאגדת אותם ביחד בחברויות ובסיפורי אהבה עדינים וכובשים שנרקמים ביניהם. והשימוש של "Generation" במין ובמיניות, גוזר מהם על האופן שבו השנים האלה מעצבות אותנו באופן כללי. זה נעשה כמעשה צורפות שאט אט חושף עד כמה הדבר שהיא מרכיבה יפה, זוהר. כמה מהחיבורים בה מרגשים עד דמעות, אחרים מביכים באופן שבו הם פוסעים לקראת פיצוץ, חלקם נעים בין זה לבין זה - ההתעלות וההתכווצות - כמו שקורה באמת בשנים האלה.

צורפות היא מילה הולמת, כי מדי פעם "Generation" אוהבת להציג את הסיפורים בנפרד, מנקודות המבט שונות של הנערים והנערות, עד שלבסוף צומח מהן משהו שלם, לופת ועשיר. היא עושה את זה למשל בפרק הראשון, שאחריו יש ירידה קלה בכוחה, אבל החל מהפרק החמישי והיפהפה (מתוך שמונה בסך הכל בחלקה הראשון של העונה), שכתבה דנהאם עצמה, מגיע רצף של פרקים שהופכים אותה לפצצת רגש. כאילו אחרי שסיימה להציג את הנפשות הפועלות, לפעמים בצורה מעט פשטנית, היא מתפנה מיד לקצור את הפירות.

עוד יש לסדרה כברת דרך לעבור, כמה דמויות לשייף, כמה עלילות לשמן, אולם ההתעלות הזו בשלב מוקדם יחסית בחייה עשויה להבטיח ש-"Generation" תהפוך לסדרת הנעורים הטובה ביותר כרגע, ואחת הסדרות הטובות על המסך באופן כללי.