"נשות הלעולם לא", הסדרה החדשה של HBO (במקור "The Nevers"), מתחילה את חייה עם מטען עצום שלא ביקשה לעצמה: מורשתו המוכתמת של ג'וס ווידון. היוצר המהולל, שבין היתר אחראי לסדרות איקוניות כמו "באפי קוטלת הערפדים" ו"פיירפליי" ושני סרטי "הנוקמים" הראשונים, איבד מיוקרתו ומשמו הטוב בחודשים האחרונים בעקבות טענות על התעמרות גסה בעובדיו לאורך השנים. בין היתר נחשפו השחקנים ריי פישר על סט "ליגת הצדק", כריזמה קרפנטר שפיטר מ"אנג'ל" בגלל שנכנסה להיריון, ומישל טרכטנברג שכתבה כי כולם על סט "באפי" ידעו שאסור להשאיר את ווידון לבד איתה באותו חדר, אף שהייתה אז רק בת 15.
החשיפות האיומות האלה יוצרות דיסוננס לא פשוט שניכר גם בסדרה החדשה: מצד אחד יצירות רגישות ומלאות בהומניות, ומצד שני הידיעה שמי שהגה אותן נוהג על הסט בדרך ההפוכה בתכלית. ווידון עשה את המעשה הראוי והתפטר מ"נשות הלעולם לא" עם תום הצילומים בטענה לשנה קשה ומאתגרת מדי, או שמא אולץ להתפטר על ידי HBO. כך או כך, תהליך העריכה והאפקטים נעשה תחת שרביטה של שואוראנרית חדשה, התסריטאית הבריטית פיליפה גוסלט ("איך לדבר עם בנות במסיבות"). אבל ככלות הכול, לפחות בראשית ימיה של הסדרה (לביקורת נשלחו ארבעה מתוך ששת הפרקים שעולים בשלב הראשון), ווידון בהחלט נוכח.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עלילת "נשות הלעולם לא" (במקור "The Nevers") - שעולה היום (שני) ביס, הוט וסלקום טיוי בצמוד לשידור השבועי בארצות הברית - מתרחשת בלונדון הוויקטוריאנית ועוקבת אחר קבוצה של בעיקר נשים צעירות, אך לא רק, בעיקר ממעמדות נמוכים, אך לא רק, שביום מעונן אחד זוכות ביכולות על-טבעיות. כל אחת מהן מפגינה מיומנות שונה לגמרי מהאחרת.
אמליה טרו (לורה דונלי, "שוגר אהובתי"), שמנהיגה את הנשים הללו לקראת משהו לא ברור שמתרגש עליהן, רואה הבזקים קצרים של העתיד. יד ימינה פננס אדייר (אן סקלי, "אהבה, מוות וציפורי שיר") רואה את האנרגיה שבכל מקום, מה שמאפשר לה לרתום אותה לכדי המצאות פורצות דרך. מלבדן יש מישהי שמציתה כדורי אש יש מאין, אחת שיכולה להפוך כל דבר לזכוכית, אדם שהולך על מים, גבר שמאחה ומרפא באמצעות אנרגיה מאצבעותיו ועוד ועוד.
רבות מהנשים, הבחורות והילדות האלה - שמכונות "Touched", מה שמיתרגם היטב לעברית כ"נגועות" - נדחו על ידי משפחותיהן, וממשיכות להידחות על ידי החברה ולהיתפס כיצורים מוזרים. מועצת צללים של כמה מפרנסי האומה, בראשותו של האציל ואיש הצבא לשעבר לורד מסן (פיפ טורנס, הוא טומי לסלס מ"הכתר"), סבורה כי הנגועות הן חלק ממתקפה שטיבה אינו ברור. רבות מהן מתכנסות בבית יתומים שממומן על ידי הרווקה העשירה לוויניה בידלו (אוליביה וויליאמס, שכיכבה גם בסדרה קודמת של ווידון, "בית הבובות"), שם הן מכוננות מעין משפחה חלופית. כאילו כדי להתמסר במפורש להשראה הברורה מ"אקס מן", כמו פרופסור אקס - גם לוויניה יושבת על כיסא גלגלים. כמו שניתן להבין, "נשות הלעולם לא" עמוסה בדמויות - שאלה הן רק חלק קטן מהן - ולפיכך גם בקווי עלילה ונקודות מבט.
הצבת הסיפור בחברה כה מעמדית ונוקשה כאנגליה של סוף המאה ה-19 מעבירה היטב, אפילו בבוטות, את המסרים של מלחמת המעמדות והפחד של ההגמוניה משינוי. ישנה חבורתו הצוננת והנוקשה של לורד מסן, גברים לבנים בעלי שררה, וישנם כל היתר. אלא שדווקא החלוקה הזו מדגישה את נבזיותו התהומית של ג'וס ווידון. כמו דמות שמשטה בנו באחת מהיצירות שלו, הוא עצמו, האיש הטוב האולטימטיבי, התגלה כנבל מוחלט. יוצר סדרות כמו זו שבהן הכוח ניתן לחלשים ביותר בחברה, בעוד הוא מנצל כל העת בגסות אלימה ודוחה את כוחו כגבר לבן בתפקיד מפתח.
מעבר לכך, "נשות הלעולם לא" לא חפה מבעיות, כך שקל להשתלח בה וביוצרה. למשל, אפשר היה למקד אותה לפני שמוסיפים עוד ועוד דמויות. כמה מהדיאלוגים מקריבים את אמינותם לטובת פאנץ' ליינים. לורד מסן אמנם מקבל כמה מהשורות הטובות בסדרה, אולם בשלב הזה מצטייר כדמות מאוד חד-ממדית. קורה שנאמנויות מתחלפות בקלות יתרה וזוכות לאמון לא מובן מהצד השני. לא סביר יותר לטפח חשד בריא כשלב ראשון? לפעמים אין עקביות ביכולות של הנשים, ולעתים גם לא הסבר מניח את הדעת, כולל במקרה של הגיבורה. שתיים מ"הנגועות" הכי פחות ברורות, שתיהן במקרה ילדות, פוגמות פעם אחר פעם בהיגיון של "נשות הלעולם לא", כי הסדרה נמנעת מלנמק את המכניקה של היום יום שלהן: האחת ילדה בת עשר שהפכה לענקית, השנייה החלה לדבר בלשונות זרים אבל בלי יכולת לשלוט בהן, ובעיקר בלי לדבר אנגלית.
יותר מאשר בדרך כלל, כל אחד יתפוס אחרת את "נשות הלעולם לא". קשה להתנתק מהמחשבה על מי עומד מאחוריה, פשוט כי הסדרה היא ווידון במלוא עוצמתו. יש כאן נשים גיבורות, שימוש בעל-טבעי כאלגוריה, כתיבה שנונה רוויית משפטי מחץ, עקיצות בין הדמויות והוצאה תכופה של אוויר מבלונים אפיים. יש גם שטח אפור גדול ומתעתע להפליא בכל הנוגע לנאמנויות שלהן, מיתולוגיה מורכבת שהולכת ומעמיקה, תחושת סכנה ממשית לדמויות מרכזיות וכן הלאה. במילים אחרות, חלאה דו-פרצופית ככל שיהיה, האיש יודע לכתוב ולברוא עולם.
יש תחושה של גודש ב"נשות הלעולם לא", קצת בדומה לפרקים הראשונים מלאי האינטריגות, הדמויות וההיסטוריה של "משחקי הכס" (או להבדיל - "הסמויה"). בדומה, בצפייה חוזרת קל יותר לראות כיצד "נשות הלעולם לא" מיטיבה לסדר את כל כלי המשחק על הלוח ואז לשחק איתם ועם הציפיות שלנו. אם תחזרו אל הפרק הראשון אחרי סיום העונה, תגלו המוני רמזים קטנים והרי משמעות על עברן או מהותן של הדמויות. עדות לדקדוק ולחישוב שננקטו בתסריט ובבנייה.
זו גם הפעם הראשונה שבה סדרה שיצר ווידון זוכה לתקציב גדול, הודות לכיסה העמוק של HBO, והתוצאה היא תאווה לעיניים. השחזור התקופתי יפהפה, העיצוב הסטימפאנקי מגניב (הגאדג'טים והאימג'ים המד"ביים נראים כאילו נוצרו בעצמם בתקופה הוויקטוריאנית), הפאר של האצולה האנגלית שופע, האפקטים מרהיבים ומלהיבים, הקרבות מתוזמרים לעילא (בפרק השלישי מגיעה סצנת קרב אחד-על-אחד מוצלחת במיוחד), וכך גם הפסקול.
בעיקר, "נשות הלעולם לא" פשוט כיפית. על אף ריבוי הדמויות, היא מפליאה להפיח חיים במספיק מהן בשלב הראשון כדי שנרצה לשהות במחיצתן עוד. לדוגמה הרוצחת המשוגעת מאלאדי. היא אמנם עוד חוליה בשרשרת הוליוודית של רוצחים מטורללים, אבל גם מבדרת להפליא, וניכר שאיימי מנסון ("הנסיכה הלבנה", "עד עצם היום הזה") נהנית לנעוץ שיניים בדמותה. כך גם במקרה של ג'יימס נורטון ("עמק האושר", "מקמאפיה"), המגלם את הוגו סוון, אציל נהנתן שמקים מועדון אקסקלוסיבי ומעוניין לגייס אליו נגועות להנאת האורחים. ומעל כולם ישנן שתי הגיבורות, אמליה ופננס, ובעיקר האחרונה. הכימיה בין לורה דונלי לאן סקלי נהדרת. האחווה בין שתי דמויותיהן מזריקה המון קסם לעולם שגם ככה עתיר ממנו, ופננס/סקלי ספציפית היא עששית בוערת שמגרשת תמיד את החושך.
התכונה הזו חלה על "נשות הלעולם לא" כולה. מעלותיה מחפות על מגרעותיה, הופכות אותה למענגת, מבטיחה וגדולה מהשערורייה שנקשרה ביוצרה.