"קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ. קח עוד שאיפה מהזמן, שתי דקות לפני ההתפכחות". לא מוגזם לומר שהמילים האלה, שכתב אהוד מנור ז"ל ושר גידי גוב, חרוטות כבר בתוך הדנ"א של כל נער ונערה שגדלו בניינטיז על ברכיה של "עניין של זמן" - סדרת הנוער האולטימטיבית ששודרה בטלוויזיה החינוכית במשך ארבע שנים. כמעט שלושה עשורים מפרידים בין "עניין של זמן" לבין "מקיף מילאנו" סדרת הנוער החדשה של "כאן חינוכית" (ימים ב'-ד' ב-20:00, כי חדשות זה לזקנים) ועל סמך שלושת פרקיה הראשונים, נדמה שהטקסט של מנור היה נשמע לגיבורים שלה מה זה מיושן.
לא צריך גילוי נאות בשביל להודות שעברו כמעט עשרים שנה מאז שסיימתי את בית הספר התיכון, מה שאומר שאני בוודאי לא קהל היעד של הסדרה. אך בתור מי שעדיין מתגעגע לברומנס המושלם בין ויצמן ומרקוביץ', בוכה מול שידורים של "דוסון קריק" ויכול לזמזם לפחות עשרים ביצועים של "גלי", המחשבה על סדרת נוער איכותית חדשה הצליחה לרגש אותי.
כבר מנקודת הפתיחה, נדמה כי "מקיף מילאנו" (שיצרו אבנר ברנהיימר, יאיר פרי ונוי כרמל), לקחה על עצמה אתגר לא פשוט - להיות מצחיקה, ביקורתית, סקסית ושנונה, כזאת שתסחוף אחריה לא רק נערים ונערות שירגישו הזדהות בצפייה בה, אלא גם תמצא חן בעיני קהל של בני העשרים פלוס. ובאמת, יש בה תחושה תמידית של קריצה לצופים, כזאת שמורגשת כבר מהבחירה בשם הסדרה, מאש-אפ ישראלי אירופי בין בית הספר המקיף לבין בירת מעצבי-העל האיטלקית.
במרכז העלילה עומד מפגש כפוי בין תלמידי מגמת מכונאות רכב בתיכון המקצועי "מקיף מילאנו" לתלמידי מגמת האופנה של תיכון לאומנויות "אגם". האחרונים מגיעים ל"מילאנו" לאחר שהכיתה שלהם נשרפה בעקבות תאונת פרזנטציה דבילית ומשעשעת. התיכון הוא שלב מעצב בזהות של רבים מאיתנו, בהתאם לכך עיקר העלילה נע סביב התנגשות של זהויות שונות, בדגש על זהות להטב"קית שזוכה כאן לטיפול מקיף, אינטליגנטי ופורץ דרך ביחס לסדרות נוער ישראליות אחרות.
כל סדרת תיכון צריכה לפחות קו עלילה אחד על נער שיוצא מהארון, זה בולט במיוחד בישראל, בה ילדים בני 16 מתקרבים לרגע שבו הם עולים על מדים, מקבלים נשק ויוצאים להגן על המדינה. זה הגיל שבו מאצ'ואיזם והומו-אירוטיקה נפגשים. למי שרגילים לשיח להט"בי שכולל התחבטויות, לבטים, סבל ויגון, "מקיף מילאנו" תהיה הפתעה מרעננת. לא רק בזכות דמותו של גור (גל ניסים), תלמיד גאה ובטוח בעצמו שלומד במגמת האופנה, אלא בעיקר הדמות של עומר (יונתן ווקס, ה-תגלית של הסדרה), שעובר ממגמת מכונאות לאופנה.
עומר הסטרייט לומד מכונאות רכב אחרי שהוסלל לכך על ידיו אביו המוסכניק (בועז קונפורטי, "פאודה"), אך בזמנו הפנוי הוא מעדיף בכלל לאייר אאוטפיטים מפוארים (ושוב, זה לא עושה אותו גיי, כן?). ההצטרפות המפתיעה של כיתת האופנה לבית הספר, פותחת לו שער לעולם שחלם עליו. הוא מחליט לזנוח את הגריז והשמן לטובת מכונת התפירה, בחירה שגורמת לסביבתו להניח שהוא גיי ולאמו (שירי גדני, לגמרי התגעגענו) לצלם סרטון שמוציא אותו מהארון ולהעלות אותו בטעות לפייסבוק.
לא הכל ורוד (ופוקסיה ושוקינג פינק) ב"מקיף מילאנו", המפגש בין התלמידים המתנשאים של מגמת האופנה לאלה של כיתת המכונאות, בוחן גם מעמדות חברתיים. בין הנערים שנועדו לעשות עבודת כפיים כדי שתהיה פרנסה בבית, ובין אלה שהגב הכלכלי של הוריהם מאפשר להם לחלום רק על מה שעושה להם טוב. גם השיח האשכנזי-מזרחי נוכח כאן, למשל התלמידה סופי מבורך (מיקה צור החמודה) שנקראת בידי המורה בפשטות - "מבורך", בעוד לתלמידה הכוכבת של מגמת האופנה קוראים זיו כ"ץ (קים אור אזולאי). יתרה מכך, התלמידה נורית (נאיה בינשטוק) שלמדה בעבר ב"מקיף מילאנו" העממי, שינתה את שמה ל'נורי' כאשר עברה לבית הספר לאמנויות, והיא גם דואגת לספר שההורים שלה ביקשו שלא תשמור על קשר עם החברים מפעם. אולי רמז לכך שכסף קונה חינוך טוב יותר אך לא מספק ערכים של אמת, כאלה שאפשר למצוא בשכונה.
לצד השחקנים הצעירים, שרמתם לא אחידה, בולט במיוחד אקי אבני שמגלם כאן את רפאל - המורה הדיוותי של מגמת האופנה, ומי שמכונה על ידי מנהלת בית הספר (בת-אל בורנשטיין פאפורה) כ"גרופית". הדמות של אבני, שכבר גנבה את ההצגה בסדרה "יש לה את זה" (שברנהיימר הוא גם אחד מיוצריה), עושה כאן קרוסאובר ונותרת כייצוג לקאמפ מוחלט, כאילו נלקח מסרט של ג'ון ווטרס - הלבוש שלו צעקני, מחוות הגוף דרמטיות וגדולות מהחיים והדיבור בלשון נקבה חוזר לא פעם. אפשר לראות בו אפילו גלגול נשמות לדמותו של לאון - מעצב האופנה הגיי של חברת אופל שהופיע ב"רמת אביב גימל" (ואותו גילם יונתן קוניאק).
עד לא מזמן היה נהוג להתבייש בייצוגים כמו רפאל, הם נתפסו כמוחצנים וסטריאוטיפים מכדי להיות כרטיסי ביקור מכובדים לקהילה. אך בפסיפס הדמויות המגוון שנבנה ב"מקיף מילאנו", רפאל מראה עוד גוון אחד בקשת הצבעים והוא זוהר וגאה במיוחד, מעין השראה לדור צעיר והרבה פחות מקובע מחשבתית מאלה שהיו כאן לפניו.
דוגמה טובה לשינוי שמייצגת "מקיף מילאנו" ביחס של הנוער כלפי להט"בקיות אפשר לראות ביחסים בין גיא (עילי צ'פמן) ועומר (ווקס), שלא נפגעים מעצם הפייק יציאה מהארון של האחרון. אם כבר משהו גורם לחברות שלהם להתערער זה המעבר בין המגמות והתחושה של גיא שעומר לא היה פתוח מולו כחבר. רק לפני שנים בודדות גיבור מאצ'ו כמו גיא היה חושש להיראות ליד בחור גיי מחשש של "מה יגידו החברים", ולשמחתנו נראה שהעידן הזה חלף.
"מקיף מילאנו" היא לא סדרה נוער מושלמת, אך מרגישה שלמה מאוד. נדמה שהכותבים למדו היטב את קהל היעד שלהם והצליחו להכניס בתיכוניסטים הצעירים נשמה הרבה מעבר לקלישאות הרגילות של "דור הטיקטוק". גם אם לא אאבד שינה מחוסר הידיעה מתי גיא ישים לב שסופי בקטע שלו או האם עומר ונורי יהיו בסוף ביחד, נותרתי עם תחושה אופטימית, שאולי מאחורי הפילטרים המושלמים עדיין מסתתרים נערים אבודים וקצת מוזרים כמו שכולנו היינו.