משפחה במנוסה, משפחה בבלהה ואישה שנמלטת מגורלה: סקירת סדרות חדשות

יש לא מעט דרכים להעביר יצירה ממדיום אחד לאחר. "חוף מוסקיטו", הרומן רב המכר של פול ת'רו, ראה אור לפני 40 שנים בדיוק, והעיבוד הטלוויזיוני של אפל טיוי פלוס מעדכן אותו לימינו. העולם השתנה דרסטית בארבעת העשורים האלה. הטלפונים הסלולריים והאינטרנט מחברים אותנו כמעט לכל אחד ולכל דבר, כך שסיפור העוסק במשפחה שחיה מחוץ לרשת - הופך למשהו שונה מאוד מאשר בעבר. וזה יכול היה להיות בסדר, רק שזה לא ממש.

עלילת הסדרה עוקבת אחר אלי פוקס (ג'סטין ת'רו, כוכב "הנותרים" ואחיינו של הסופר), אידיאליסט רדיקלי וממציא מבריק, שחי עם אשתו (מליסה ג'ורג', "מלהולנד דרייב") ושני ילדיו המתבגרים באזור חקלאי נידח בארצות הברית. הארבעה מנותקים ככל הניתן מהציביליזציה והמודרניות - בלי טלוויזיה, בלי סלולרי, אפילו בלי קשר עם המשפחה המורחבת. הסיבה לכך היא שההורים מבוקשים על ידי ממשלת ארצות הברית, וכאשר סוכניה מגלים את מיקומה של בני משפחת פוקס, עליהם לעזוב הכל ולהימלט למקסיקו. למה הם נרדפים? הו, ביום מן הימים ההורים יספרו זאת לילדיהם, והסדרה תמשוך אותנו באף עד אז.

במקור הספרותי התרחיש הרבה פחות דרמטי. אף אחד לא רודף אחרי המשפחה מלבד השגיונות של האב, שמחליט לעקור עם משפחתו אל דרום אמריקה כדי לכונן בה מין גן עדן, ואז אט אט מאבד את שפיותו. אפשר אולי להבין את הבחירה של ניל קרוס, יוצר הסדרה (שיצר בעבר גם "לות'ר" ואת "שמש חזקה"), להכניס אלמנטים של מנוסה - גם לשם העצמת הדרמה וגם מפני שהיא מחדדת את הנחיצות של הגיבורים להימנע מכלים מודרניים.

למען האמת, האלמנטים האלה הם הפן הכי מסעיר בשבעת פרקי הסדרה (כולם נשלחו לביקורת, שני הראשונים מתוכם עלו באפל טיוי פלוס ביום שישי האחרון, כולל בישראל עם תרגום לעברית). את שאר הבחירות של קרוס קצת פחות קל להבין. לא זאת בלבד שהמשפחה במנוסה מהרשויות האמריקניות, היא אף מיד מסתבכת עם הקרטל המקסיקני. גם אם נתעלם מצירוף המקרים המופרז וכמויות המזל הרע שניחתות על משפחה אחת כדי ללבות את האקשן, "חוף מוסקיטו" שופכת את התינוק עם המים.

הסדרה מקריבה את העניין בדמויות בשרניות ובאמירה נוקבת - במקור הגיבור הוא אלגוריה לארצות הברית ולנטייתה להתערב בענייניהן של מדינות אחרות בשם האינטרסים של עצמה - לטובת עלילת מתח ומסתורין שבסופו של דבר היא נדושה וצפויה. הדילול הזה פוגע גם בסיפור כמובן, מעקר ממנו רבדים שהיו הופכים אותו למשהו עז יותר. גם כאשר "חוף מוסקיטו" מנסה להציף את האמירות שלה, היא עושה את זה בצורה גסה וגמלונית. העדות העגומה ביותר לכך מגיעה כאשר באחד הפרקים פוגשים הילדים תרמילאים אירופיים ומבלים איתם, עד שהידידות החדשה הזו מתנפצת כאשר הזרים עם המבטא מציפים עוד ועוד סטיגמות על האמריקנים - שמנים, חובבי נשק וכן הלאה.

היעדר העידון והניואנסים מחדד גם את היעדר הפואנטה של הסדרה: יותר מדי סצנות שבבסיסן הן מריחות זמן וחסרות תעוזה, כך שאינן מקדמות לא את הסיפור ולא את הדמויות. על כן, למרות רגעים טובים מדי פעם לאורכה, "חוף מוסקיטו" מותירה בעיקר תחושה גדולה של סתמיות.

קשה לפעמים להצביע על הנקודה המסוימת שבה ז'אנר טלוויזיוני ממצה את עצמו - מתי למשל בדיוק נמאס לנו מסיטקומים מול קהל? מתי נטשנו רובנו את סדרת הפשע הפרוצדורלית, או את סבוניות הפריים טיים בנוסח אהרון ספלינג? נדיר שאפשר להניח את האצבע על יצירה ספציפית ולומר - היא, היא קפצה מעל הכריש, היא מיצתה את הז'אנר, היא חצתה את הקו. "הם", אנתולוגיית האימה של אמזון פריים וידאו (שזמינה גם בישראל עם תרגום לעברית), היא דוגמא נהדרת לסדרה שהיא כל כך מעבר לקו, שנדמה אפילו שהקו הוא נקודה עבורה.

לפני ארבע שנים, השחקן והקומיקאי ג'ורדן פיל הימם את העולם עם סרטו "תברח", אשר לקח את ז'אנר האימה (שתמיד פעל הכי באפקטיביות כאשר ביטא פחדים קולקטיביים), וטען אותו במשמעות גזענית חברתית מעוררת מחשבה ודיון. ממש כמו השמלה הכחולה/סגולה/ורודה/זהובה האינטרנטית ההיא, היו כאלה שהמשמעות המטלטלת של הסרט חלפה מעל ראשם, מול כאלה שחשו כאילו הוא נכתב בדמם. וזו למעשה הייתה הגאונות של פיל - הוא הסיר באופן גורף את כיסוי העיניים של כולם והכריח אותם להכיר ולהרהר בחוויות של אנשים בעלי צבע עור שאינו לבן.

מאז הוא נחשב לגורו המודרני של ז'אנר האימה, כשהופקד על סרט אימה אפרו-אמריקאי נוסף ("אנחנו"), על תחייה של "אזור הדמדומים", על הפקת "ארץ לאבקראפט" ו"ציידים", ועל פרויקט אימה עתידי נוסף. "הם" דווקא לא קשורה אליו ישירות, אבל אין ספק שרוחו מרחפת מעליה כאילו הייתה שלו, שכן העלילה שלה מזכירה כמעט כל פרויקט שנגע בו בשנים האחרונות - משפחה שחורה העוברת מצפון קרוליינה לשכונה בלוס אנג'לס שבה כל התושבים לבנים, ומתמודדת עם גזענות גלויה, התרחשויות מזוויעות וסיוטים שמתחילים לקרום עור וגידים.

המסר החברתי וההיסטורי של "הם" ניכר, ברור וחשוב, ולעולם לא ימצה את עצמו לא משנה כמה פעמים יסופר. אבל השימוש בז'אנר האימה כאלגוריה למצבם הנפשי הרעוע (והמוצדק כמובן, אבל עדיין) של הגיבורים השחורים - זה כבר מתחיל לחזור על עצמו בקטע די מעייף. "ארץ לאבקראפט" הצליחה לספר את אותו הסיפור בדיוק בפרק אחד ויחיד, דווקא אחד המוצלחים שלה, וזאת מבלי לדבר כאמור על "אנחנו" ועל פרקים אחרים של "אזור הדמדומים" שבחשו באותה קלחת מאטפורית. עשרה פרקים של קלוז-אפים מפחידים, סלואו-מושנים מרובים, דימויים מטרידים ויצירי דמיון מתעתעים זו כבר בהחלט סאה שהוגדשה. וזה בולט במיוחד לאור הפרק החמישי בו נחשף עברה הטראגי האמיתי של המשפחה, שהוא הרבה יותר מפחיד ומטלטל מאשר עוד קונבנציות שכבר מזמן נשחקו על ידי "סיפור אימה אמריקאי" ודומיה. במילותיו של פוליטיקאי שמנסה שוב ושוב לחזור על אותה הנקודה - נדמה שהעם מבין. ומאחר ש"הם" היא בעיקרון אנתולוגיה, יש רק לקוות שהסיבוב הבא שלה יהיה יותר מקורי.

כריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אמא", "פארגו 2") ובילי מגנוסן ("מטורף", "קימי שמידט") כיכבו יחד לפני כשלוש שנים בפרק הנהדר "USS קאליסטר" של "מראה שחורה". שזה מצחיק, כי הקומדיה החדשה שלהם ב-HBO max נשמעת כביכול כמו רעיון קביל וריאלי לפרק טיפוסי של "מראה" - אישה נחרדת לגלות שבעלה החדיר בראשה שבב שמאפשר לו גישה למוח שלה. אך בעוד "מראה שחורה" מן הסתם הייתה לוקחת את העניין הזה לכיוון של ביקורת טכנולוגית מעוררת יראה, "Made for Love" דווקא מעוניינת יותר לדבר על נושאים אחרים, ובצדק רב.

מגנוסן מגלם מנכ"ל של אימפריית הייטק פופולרית (בהתחשב בזה ששמו ביירון גוגול, והלוגו של החברה שלו מעוצב על טהרת ה-g, איש לא טורח לטשטש כאן כלום), שמנסה להמציא מחדש את מערכת היחסים האנושית באמצעות מוצר שמחבר את התודעות של שני בני זוג בסימביוזה מושלמת. הייזל (מיליוטי), אשתו הצעירה והמבודדת, מגלה לאחר ההשקה החגיגית שהיא האבטיפוס של הפרויקט הזה ללא ידיעתה, ומחליטה כמובן למרוד ולברוח, אם כי אין לה כל כך איך מן הסתם. ריי רומנו אגב ("כולם אוהבים את", הגירסה הטלוויזיונית של "תפוס את שורטי" שבה כיכב גם מגנוסון המתאחד הסדרתי) מגלם את אביה הנבעך שלא ממש נחלץ לעזרתה ביתר שאת (ויש לו גם רומן עם בובת מין - עזבו, זה הקטע החלש בסדרה).

"Made for Love", כאמור, פחות מתרכזת באלמנט הבדיוני שבה, ומנסה לתעל אותו לכדי דיון בתפוח האדמה הלוהט של התקופה האחרונה - פרטיות והחדירה אליה. הסיוט המתגשם של הייזל מהדהד במידה רבה לסנטימנטים וחששות שהאנושות כולה מסוגלת להזדהות עמם, וגם כשהסדרה לוקחת תפניות קומיות או הזויות מדי, זה בהחלט הכיוון הכללי והוא יותר ממעניין וראוי. בכך היא חוברת לקומדיות על טבעיות אחרות מהשנים האחרונות שמשתמשות בקונספט הפנטסטי שלהן כמקפצה לגבהים ארציים אחרים ("המקום הטוב" לא באמת עסקה בגן עדן אלא באתיקה, "לחיות עם עצמך" דיברה פחות על שכפולים ויותר על מימוש עצמי, "העלאה" ו"לנצח" כיוונו לזוגיות וכו').

ברמת הביצוע, "Made for Love" לא באמת מתעלה מעל לדרגת חביבות כללית, ובמקרים רבים מדי הצופים רוכבים קדימה על גבי העלילה ונאלצים לחכות לדמויות שידביקו את הפער. אבל מיליוטי האהובה היא שמש קורנת שמאירה כל דבר בסביבתה, והחיבור שלה ושל מגנוסון מייצר מספיק רגעים מהנים שלחלוטין מצדיקים שמונה פרקים בני חצי שעה.