עד ינואר האחרון, אף סדרה צרפתית לא הצליחה להשתחל לצמרת טבלת הצפייה של נטפליקס בארצות הברית. החלק הראשון של "לופן", שעלה בתחילת השנה האזרחית, קבע תקדים כפול: לא רק שהוא נכנס לעשירייה הראשונה בדירוג הזה, אלא שתפס את המקום הראשון, והיה להיט גדול גם בשאר העולם - כולל אצלנו כמובן.
את "לופן", כזכור, אפשר להגדיר כמותחן פעולה. העשייה שלו העידה על שתי מגמות: העובדה שצרפת, מולדת הקולנוע, מנתבת יותר ויותר משאבים לעבר הטלוויזיה; וגם הנטייה ההולכת וגוברת של העשייה הצרפתית, אם זה במסך הגדול או במסך הקטן, להתנתק מהמסורת האמנותית ולפנות לכיוונים מסחריים וז'אנריים יותר. לאור הצלחת הסדרה, אפשר להגיד כי בינתיים זה עובד.
פחות מחצי שנה עברה מאז שודרו חמשת הפרקים הראשונים של הסדרה, אבל העולם הספיק להשתנות. היא עלתה בשיאה של מגפת הקורונה, כשעולם התרבות הושבת והקהל שתה בתאווה כל תוכן שמצא בסטרימינג, וכשגם הגבולות הצרפתיים היו סגורים והדרך היחידה לתייר במדינה היתה לצפות בסדרות שצולמו בה. החלק השני עולה בקונטקסט אחר, כשהתאווה לסטרימינג קצת פחותה ובדיוק כשנודע כי תושבי מדינות שונות, בהן ישראל, יכולים להיכנס לצרפת בלי בידוד ואפילו בלי בדיקת קורונה.
ההפוגה הזו אולי גם השכיחה באיזה נקודה עצרנו ובמה היה מדובר מלכתחילה, אז הנה תזכורת: הסדרה מבוססת על הספרים הקלאסיים בכיכובו של ארסן לופן, מעין רובין הוד אלגנטי וצרפתי, אך מעתיקה את העלילה לפריז של ימינו. היא מציגה את דמותו של אסאן דיופ, בגילומו של עומר סי, השואב השראה מן המעללים של הנוכל המהולל כדי לצאת למסע נקמה ולסגור חשבון משפחתי.
כמה תמימים היינו: הביקורת שלנו על החלק הראשון של "לופן"
סגירת המעגל הזו מובילה את דיופ למסלול התנגשות באחד מבעלי ההון החזקים בצרפת, אשמאי נכלולי המחובר היטב לרשויות השונות, ולא בוחל באמצעים כדי לנער את המטרד המפתיע מדרכו.
החלק הראשון הסתיים בשיא המתח: שליחיו של הארכי-נבל חוטפים את בנו של דיופ. החלק השני מתאר כיצד הוא מנסה להציל אותו, להחזיר לנמסיס שלו מכה אחת אפיים ועל הדרך לסכל את המזימות שהוא מתכנן, המעידות על עומק השחיתות בחברה הצרפתית.
נטפליקס כמובן לא צריכים עצות ממני, אבל ההחלטה לפצל את העונה הראשונה לשני חלקים נראתה לי תמוהה אז, ותמוהה עוד יותר עכשיו. הרי לא מדובר ב"מלחמה ושלום", אלא בעשרה פרקים שכל אחד מהם נמשך פחות מחמישים דקות, אז בשביל מה אנחנו צריכים את ההגשה המדורגת הזו? ההפסקה גם עצרה את המומנטום שהיה לסדרה, ובדיעבד פגעה בה, כי היה עדיף להמשיך איתה בעיצומה של הקורונה ולא כעת, כשאנחנו נואשים פחות והסטנדרטים שלו גבוהים יותר.
בעיה נוספת: הסדרה נעה בין ההווה לפלאשבקים מילדותו ונעוריו של דיופ, ואחרי הפוגה כה ארוכה, קשה לזכור לפרטי-פרטים את הפאזל המשפחתי, מה שמקשה גם לעקוב אחר מהלכי העלילה.
הפעם, אובד גם אפקט ההפתעה. בתחילה, "לופן" נראתה פורצת דרך מהרבה בחינות: בכך שהיא לוקחת קלאסיקה צרפתית וכותבת אותה מחדש כשבמרכזה עומד גבר שחור, בן למהגרים צרפתיים; בכך שהאקסית שלו, כמו גם כל בחורה אחרת שיש לה זיקה רומנטית כלפיו, היא לבנה, וזאת במציאות שבה יחסים בין גזעיים וייצוג שלהם רחוקים מלהיתפס כדבר מובן מאליו; ובשילוב שלה בין אקשן מבדר לביקורת עוקצנית על הקולוניאליזם והגזענות של ההיסטוריה והמציאות העכשווית הצרפתית.
אך "לופן" מיצתה את כל זה בחמשת הפרקים הראשונים, ולא משכילה להוסיף ולחדש בחמשת האחרונים. שוב, האנטי-קליימקס הזה היה פחות מורגש לו רק קיבלנו את הכל בחתיכה אחת, אבל הסוגריים המיותרים מובילים לנפילת המתח.
ראיינו את עומר סי כשרק התחיל
וראיינו אותו גם כשכבר היה כוכב בינלאומי
בעיות נוספות: יש שתי נשים ב"לופן", ואת שתיהן מגלמות שחקניות שבדרך כלל צועדות על השטיח האדום בקאן עם סרטי איכות. קלייר, אהובת נעוריו של הגיבור שכעת היא פרודתו ואם בנו, בגילומה של לודבין סנייה; וז'ולייט, בתו של אויבו משכבר הימים, שמפלרטטת איתו מאז הכירו, אותה מגלמת קלוטידל הסמה. הייצוג שלהן היה בעייתי בחלק הראשון והופך בעייתי עוד יותר בחלק השני. היוצרים, ג'ורג' קיי ופרנסואה אוזן, משתמשים בהן ומעלימים אותן לפי נוחות התסריט או באופן רנדומלי, ורוב הזמן מתארים אותן כפתיות קלות לתמרון. לדמות נוספת, שוטרת בגילומה של שירין בוטלה, יש אולי פוטנציאל, אבל גם היא רוב הזמן על תקן עלה תאנה.
אחת ההערות הנפוצות לגבי החלק הראשון היתה שהתסריט מלא חורים, והעלילה מופרכת. בחלק השני, חוסר הסבירות רק מתעצם, ולא נראה שהתסריטאים מודאגים מכך. ברגע שרירותי ושערורייתי במיוחד, לופן ניגש לפצח קוד סודי של מישהו ומכריז "נראה לי שהוא בן חמישים, אז הוא בטח נולד ב-1970 וזה בטח הקוד", ונחשו מה קורה? אכן, יש לנו פיצוח.
ועוד הערה חמוצה: הייחוד של "לופן", הן במקור והן בגרסה הזו, היו התעלולים של הגיבור, אמן ההסוואות, העמדות הפנים ותרגילי העוקץ. הסדרה הוסיפה לכך טוויסט: דיופ ניצל את העובדה שהוא ושכמותו שקופים ובלתי נראים בחברה הצרפתית, כדי להפוך למעין דני דין שמסוגל להתגנב לכל מקום ולתפוס כל משבצת.
בחלק השני, יש פחות דגש על התרגילים הללו, והייחוד הולך לאיבוד. רוב הזמן, "לופן" מתגלה כסתם סדרת אקשן מן השורה, אבל ייאמר לזכותה שבתור סדרה שכזו, היא מספקת את הסחורה.
מאחורי המצלמה עמדו הפעם שני במאים חדשים, שלא עבדו בחלק הראשון - לודביק ברנר, שעבד כעוזר במאי בשלל להיטי אקשן בהפקת לוק בסון; והוגו ז'לן, שכבר שיתף פעולה עם עומר סי ב"מחר הכל מתחיל", דרמה סנכרינית להחריד שהיתה להיט קופתי עצום בישראל, וכאן מתברר שיש לו גם כישרון בסצינות מרדפים. "לופן" עשויה היטב - מותחת, קצבית ורוב הזמן מהנה לצפייה.
לא יהיה מפתיע אם נשמע בקרוב כי אולפן הוליוודי כלשהו שכר את שני הבמאים לביים סדרת אקשן או סרט קומיקס כלשהו. לגבי סי, העתיד פחות ברור: הוא מזה שנים חי בחוף המערבי ומנסה לפתח את הקריירה האמריקאית שלו, אך כמו הרבה שחקנים צרפתיים לפניו, מתקשה לעשות זאת, אולי בגלל הבעיות שיש לו ולרוב בני עמו עם השפה האנגלית. ולגבי "לופן" עצמה? סביר להניח שגם החלק השני של העונה הראשונה יככב בטבלאות הצפייה, מה שכמובן יוביל לעונה שנייה, שתוכל להאיץ את קצב ההידרדרות של הסדרה, שהרי מה היא תעשיית הבידור אם לא אסונות בלתי נמנעים.
ואם לחזור לנקודת ההתחלה, נציין בכל זאת נקודה נוספה לזכות הסדרה: חמשת הפרקים האחרונים, עוד יותר מאשר קודמיהם, מיטיבים להשתמש בזירות הצילום הפריזאיות, וברוך השם לא חסרות כאלה. מוזיאון האורסיי, תיאטרון השאטלה, נהר הסן - כולם מככבים כאן בצורה שעושה חשק להזמין כרטיס טיסה לפריז.
בעוד שבזמן שידור החלק הראשון כל מה שנותר לנו הוא להביט במסך בערגה, הפעם אפשר לעלות על מטוס ולממש את התשוקה. יותר מאשר סדרה של נטפליקס, "לופן" היא תשדיר שירות של משרד התיירות הצרפתי.