אחד השירים הבולטים באלבום הראשון של ג'ימבו ג'יי, זה עם "תזכרי" ו"עשיתי", היה "בואו לפניי" - שגם האלבום נקרא בעקבותיו. "בואו לגלות את זה לפני שזה הצליח", הזמין עומר הברון את הקהל, כשמעטים הכירו את השם מחוץ למעגלים של הפואטרי סלאם ומעריצי "העיר הזאת", בשיר שיצא לפני כחמש שנים, בעולם אחר לגמרי. החודש, ג'ימבו ג'יי כבר הוציא את האלבום השלישי שלו, "עובדי נמל", והפעם הוא פותח אותו בתודה לכל מי ש"בא לפני", ומזמין אותם להמשיך לגלות אותו: "אתם עדיין קולומבוס בשבילנו, זאת רק אמריקה שנהייתה פחות תגלית".
ואמנם, למרות שהוא ממשיך לכפור בכל הרעיון של הצלחה, "עובדי נמל" מוצא את ג'ימבו ג'יי בעמדה אחרת לגמרי, כאחד הראפרים האהובים והמוערכים בישראל, בצדק מוחלט. באלבום הנוכחי הוא מבסס את המעמד שלו, עם ביטחון עצמי גבוה הרבה יותר שמתבטא היטב בשירים שלו, שיש בהם יותר מנגיעה של וירטואוזיות ומתכתבים עם שלל ז'אנרים. באלבום שמח והיפראקטיבי, שנע בין שירים על רווקות ("טינדר", "חתולים") לבין פרודיית רוק יווני כבד על מצ'ואיזם ישראלי וציד נאצים ("מאמי אני על זה"), הוא שולף רפרנסים תרבותיים בזה אחר זה, משוגרהיל גאנג ועד הבילויים ושלמה ארצי דרך סרטונים של חתולים - וגם מרים קצת לעצמו, כאמור - בחגיגה של דימויים ואורחים יוצאים מהכלל כמו רביד פלוטניק, רבקה מיכאלי, איה זהבי פייגלין ושיר הדס מאיר.
לפעמים הוא הולך לאיבוד ברצף הדאחקות, למשל "תביאו חטיפים" - שיר משונה על מחאתו של אדם שדורש נסיעות חינם כי הוא נולד באוטובוס, או ב"מטקות" - שיר שמח שכולל דימוי קשה כמו פיזור הפגנות בכדורי גומי בפזמון שלו, כדי לדבר לבסוף, ובכן, על הים. לא שאין נושאים רציניים יותר שמטופלים באלבום (גם אם פחות מאשר באלבומים קודמים), אבל זאת הזדמנות לאותת שעם המחמאות עולה גם רף הציפיות, ועם היכולות האלה, הציפיות מג'ימבו ג'יי לקראת האלבום הבא הן באזור השמיים.
תמרדה - אדיסגה
כבר זמן מה שתמר רדה - או תמרדה בקיצור - נמצאת על הרדאר כהבטחה גדולה, בלי קשר לייחוס המשפחתי שלה (היא קרובת משפחתה של אסתר רדא, מהזמרות הטובות בישראל). זה הורגש כבר באלבום הבכורה שלה שנשא את שמה ויצא לפני כשלוש שנים, וביתר שאת באלבום השני, "אדיסגה", המגובש והמעובד יותר. זה כבר שם שצריך להכיר.
רדה, בעלת הקול הנמוך והצרוד מעט, ירשה לא מעט מגל המוזיקאיות הרוחניות-היפיות של העשור הקודם נוסח הבנות נחמה ("תלתנים" למשל, השיר היפה באלבום, מזכיר בפתיחה שלו את "So Far"). עם זאת, היא ייחודית למדי בנוף הנוכחי, מכניסה לתוך התמהיל הזה טוויסט של רגאיי וגרוב, רוק'נ'רול, נגיעות אלקטרוניות ושירי משוררים (אלי אליהו, יהודה עמיחי, דוד אבידן), ואפילו שיר באמהרית.
אדיסגה היא שמה של העיר באתיופיה שממנה באו רדה ומשפחתה, והיא משמשת כמצפן של האלבום, בבחינת מאין אני באה ולאן אני צומחת, כמו שהיא שרה בשיר הנושא. רדה עוסקת שוב ושוב בשאיפה להותיר חותם בעולם ("נועדתי לגדולות" בשיר "אדיסגה", "תן צעקה שלא ישכחו אותך" בשיר "כל יום", "את תמצאי את הדרך לעשות דבר חשוב" בשיר "תלתנים"). זו קריאה מרגשת, אחת מבין שפע של חכמת חיים שממלאת את האלבום הזה.