אפל טיוי פלוס ממשיכה לחצוב לה דרך עם עוד ועוד סדרות חדשות. מדי יום שישי עולים פרקים חדשים של מספר סדרות, מתוכן שתיים חדשות שלא ייזכרו כתנובה המשובחת ביותר של שירות הסטרימינג.
במקרה של "סיפורה של ליסי" ("Lisey's Story"), כבר זמן רב שלא נתקלנו בפער כל כך גדול בין רשימת הקרדיטים המרשימה המעורבת בפרויקט ובין התוצאה סופית המאכזבת. דרמת האימה מבוססת על רומן באותו השם של סטיבן קינג, שהעיד לא פעם בראיונות כי מדובר באחת היצירות האישיות והאהובות עליו - הצהרה שאין לזלזל בה מאדם שפרסם יותר מ-60 ספרים - ולכן גם לקח על עצמו את כתיבת התסריט לסדרה.
העלילה עוסקת בליסי (ג'וליאן מור) - אלמנתו של סופר מתח מפורסם בשם סקוט לנדון (קלייב אואן) השרויה באבל עמוק וחווה חזיונות פנטסטיים שבהם בעלה המנוח מנסה לתקשר איתה. בנוסף, אחותה הגדולה, אמנדה (ג'ואן אלן), מתמודדת נפש עם נטיות אובדניות, והיא ואחותה הצעירה דארלה (ג'ניפר ג'ייסון לי) צריכות לסייע לה. לא רק קאסט הוליוודי מרשים יש ל"סיפורה של ליסי", מי שביים אותה הוא הבמאי הצ'יליאני המוערך פבלו לארין שבין סרטיו אפשר למצוא יצירות מופת כמו "NO", "ג'קי" ו"אישה פנטסטית" (זוכה האוסקר לסרט הזר) והיא הופקה על ידי לא אחר מאשר ג'יי ג'יי אברהמס. אף אחד מכל אלה לא מושיע אותה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"סיפורה של ליסי" נעה כל העת על הציר שבין מציאות ופנטזיה, מוטיב שגרתי בסדרות אימה, אך הביצוע כאן פלספני במידה שתגרום גם לצופים היותר סבלניים לנדוד בעצמם אל מחוזות החלום. למעשה, פרק הבכורה מתחיל בדקות ארוכות שבמהלכן כמעט לא נאמר דבר ואנחנו צוללים הישר אל ליסי (מור) שנעה בין לוקיישנים שונים וחווה מה שניתן להניח שהוא סיוט. השוטים האלה יפים וקולנועיים מאוד, אבל אחרי דקה או שתיים הרושם הויזואלי חולף ואנחנו נותרים בשממה. למרות שברור כבר מנקודת הפתיחה שסקוט אינו בן החיים, בינו ובין ליסי קיימת תקשורת שנועדה לגרום לנו להטיל ספק במוות שלו או בחיים שלה.
ג'וליאן מור היא אחת השחקניות הטובות ביותר הפעילות היום, אך עם תסריט כל כך מבולבל גם לה אין מה לעשות. גם תצוגות משחק משכנעות של שאר הקאסט, בראשם ג'ניפר ג'ייסון לי וג'ואן אלן, לא מצליחות לגרום לצופה להתעניין במה שנראה כמו אסופה של סצנות הומאז' לכל יצירותיו של קינג, אבל אין בהן טיפת בשר. גם כשכבר מזדחלת לה עלילת מתח לקראת הפרק השני, גם היא מתנהלת באיטיות בלתי נסבלת.
תיאוריה אפשרית לכישלון המהדהד הזה טמונה בכך שאפל טיוי פלוס, גוף תוכן שנמצא בחיתוליו עדיין לא יודע איך להציב גבולות לכמות האגו הגדולה הזאת, ונתן לכולם יד חופשית לגמרי להביע את עצמם. לצורך ההשוואה, שיתוף הפעולה הקודם בין ג'יי ג'יי אברהמס וסטיבן קינג, "קאסל רוק" עבור הולו, היה על הנייר לא פחות יומרני - סדרה ששילבה לתוך עיירה אחת רבות מדמויותיו של הסופר. התוצאה הייתה טובה, סוחפת וחכמה, על אף שבוטלה אחרי שתי עונות. "סיפורה של ליסי", לעומת זאת, תיזכר (אם בכלל) כאחד הפרויקטים הטלוויזיונים המאכזבים ביותר של אפל עד היום, וכנראה גם בקריירה של קינג.
המקרה של "פיזיקל" ("Physical") הרבה פחות גרוע, ועדיין קשה לא להרגיש שהסדרה הזו יכולה וצריכה להיות טובה יותר, שהיא לא לגמרי סגורה על עצמה.
על פניה היא נראית כמו תחליף הולם לשבורי הלב אחרי הביטול המפתיע של "Glow", סדרת המתאבקות האייטיזיות שהפיקה ג'נג'י כהן עבור נטפליקס: גם עלילת "פיזיקל" מתרחשת בשנות השמונים ומתמקדת באישה שמשתלטת על גורלה באמצעים אתלטיים ואירוביים מול עיני המצלמות. בפועל היא מזכירה יותר יצירה אחרת של כהן - "העשב של השכן". סדרה חובבת מהלכים תסריטאיים סנסציוניים, על קורותיה של אם בפרברים שטופי השמש והמושלמים-לכאורה של דרום קליפורניה, המקימה לה עסק חדש ומסתירה אותו - וסודות נוספים - מסובביה.
בדרמה הקומית החדשה - שלא מצחיקה בכלל, יש לציין - מככבת רוז ביירן ("מסיבת רווקות") בתפקיד שילה, עקרת בית שסובלת בחייה המשמימים בקהילה השוכנת לחוף שטוף השמש של האוקיינוס השקט. כל זה משתנה כשהיא מגלה את עולם האירוביקה, ובאמצעותו את הדרך להעצמה אישית. מלבד ביירן מככבים גם הקומיקאי רורי סקובל כבעלה, דני, וכן פול ספארקס ("בית הקלפים", "אימפריית הטיילת") כבעלי הקניון המקומי. את הסדרה יצרה אנני ווייסמן, שכתבה בין היתר עבור "עקרות בית נואשות" ו"עושות כותרות".
לזכותה של "פיזיקל" ייאמר שהזיקה שלה לסנסציוני מעודנת יחסית, ורוב הזמן גם מנסה לנסח אמירה. מאחורי הפסאדה של החיים המושלמים של שילה היא מסתירה הפרעת אכילה קשה מאוד, מהקשות והמתסכלות שנראו בטלוויזיה. "פיזיקל" מציגה אותה שוב ושוב לאורך פרקי העונה, תוך שאנחנו שומעים את רחשי ליבה של שילה המלאים בתיעוב עצמי, כמו גם באובססיה על גופה ועל המזון שהיא מכניסה ומוציאה מפיה.
כאילו כדי לאזן את עולמה הפנימי החשוף-תמיד של הגיבורה, "פיזיקל", כיאה לשמה, מקפידה תמיד להיות בתנועה. המצלמה תמיד זזה, מתקרבת אל הדמויות ומתרחקת מהן, מלבה תחושת התרחשות. אבל ככל שמתקדמים הפרקים ניכר עד כמה ההתרחשות לא באמת קיימת. כמו הגיבורה שמציגה דבר אחד לעולם ובתוכה היא משהו אחר בתכלית, וכמו ששילה מתקשה להשתחרר מכבליה הנפשיים ובאמת להמשיך הלאה, כך הקדחתנות האלגנטית של "פיזיקל" מחפה על עלילה שמדשדשת את דרכה קדימה בעצלתיים.
עידו ישעיהו על "פיזיקל" בתוכנית של איריס קול
מעט למדי קורה לאורך העונה הראשונה, וזה מצער, כי יש לא מעט דברים שפועלים לטובתה של "פיזיקל". השחזור התקופתי שלה אפקטיבי. על אף שיש בה דמויות משנה בלתי נסבלות (דני, חברו ג'רי, בתם בת החמש או שש של שילה ודני, שמבחינת הסדרה זה משום מה נורמלי שהיא מתנהגת כתינוקת) היא גם מציגה כאלה שכובשות את הלב (גרטה, טיילר). "פיזיקל" מיטיבה לתאר כיצד המצוקה הכלכלית של שילה - שגם אותה היא מסתירה מבעלה ובכלל - הולכת וחונקת אותה. ומעל הכל, רוז ביירן פשוט אדירה. היא לבדה מצדיקה את הצפייה בסדרה. מצליחה להפוך את דמותה האנוכית, פריבילגית ואפילו דורסנית של שילה, לממגנטת ונוגעת ללב.
נכון לעשרת פרקי העונה הראשונה (כולם נשלחו לביקורת, מתוכם שודרו עד כה חמישה), זה מספיק כדי למשוך אותנו הלאה. אך אם תהיה עונה שנייה, "פיזיקל" מוכרחה להיות טובה יותר כדי ללכוד אותנו שוב.