לסרטים של נדב לפיד יש נטייה לצאת בתזמון אקטואלי. "השוטר", סרטו הראשון, עסק בצעירים אקטיביסטים, ועלה לאקרנים לפני עשור, בדיוק כשדפני ליף וסתיו שפיר הובילו את המחאה החברתית. "הברך", סרטו החדש, עוסק במלחמת התרבות שמתחוללת כאן בשנים אחרונות, ונקרא בשם התבטאות של בצלאל סמוטריץ' - ועולה כאן בדיוק בסוף השבוע שבו שטות אחרת שלו עלתה לכותרות.
במקרה זה, מדובר בציוץ של הפרובוקטור, בו הביע צער על כך שלא ירו לעהד תמימי כדור בפיקה של הברך כדי לשתק אותה לעד. גיבור הסרט הוא בן דמותו של לפיד: במאי פוליטי לקראת גיל המעבר. אנחנו פוגשים אותו כשהוא מנסה להרים פרויקט על פי סיפורה של הנערה הפלסטינית, ומלהק שחקניות לדמותה ושחקנים לתפקידו של סמוטריץ', הזוכה כאן לחשיפה שלא בטוח כי חלם עליה. כך או כך, זה הכל עסקי אוויר - הגיבור, וגם אנחנו, יודע שבחיים לא יאפשרו לסרט הזה לצאת לפועל.
בכל הקשור לחופש היצירה והביטוי, לצנזורה פנימית וחיצונית, ישראל בה נולד וגדל הגיבור היא לא בדיוק אותה ישראל שבה הוא חי היום. המחשה נוספת לכך מתקבלת במהלך האירוע שעומד במרכז "הברך" - הבמאי יוצא לפסטיבל בערבה כדי להציג את אחד מסרטיו הקודמים. הוא פוגש שם קומיסרית מטעם משרד התרבות, הנראית כאילו יצאה מקומדיה מזרח-אירופאית משנות השישים או מפיליטון של אפרים קישון, מה שיוצר התנגשות אירונית עם הסגנון המודרני של לפיד. היא מבשרת לו, כמעט בדרך אגב, שעליו לחתום על מסמך - דף נייר שמכתיב לו, על מה אסור לדבר ועל מה מותר. מה אסור? כמעט מיותר לציין. מה מותר? כל מיני ביטויים חסרי משמעות שהפכו נפוצים בשיח בשנים האחרונות, כמו "מגוון חברתי".
הבמאי גם כך הולך ומתנתק מן האדמה בה נולד. לא רק הברך שלו - הוא עם רגל וחצי מחוץ לישראל, והחוויה הזו נותנת לו את הדחיפה האחרונה החוצה. הסרט מלווה אותו במסע הזה, שמתגלה כפרידה כפולה. הוא נפרד לא רק מן המולדת שלו אלא גם מאמו השנייה, הביולוגית, שגוססת מסרטן הריאות.
בתחילת החודש הקודם הפך "הברך" לסרט הישראלי הראשון מזה עשור שהוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, ואז לסרט הישראלי היחיד אי פעם שזכה בה בפרס חבר השופטים. בעקבות הקרנותיו וההתבטאויות של לפיד מסביבן, היו רבים שביקרו אותו וטענו כי ביצירתו ובדבריו יש פרדוקס מובנה - אם יש אצלנו איזשהו איום על החופש האמנותי, איך זה שמלכתחילה הצליח ליצור את עבודתו החדשה, ועוד במימון לאומי?
אז בוא נשים דברים על דיוקם: "הברך" צולם כמעט במחתרת, ורק שבריר מן התקציב שלו היה במימון ישראלי. "ימים נוראים", זוכה פרס אופיר לפני שנתיים שעסק בנושא טעון ורגיש כמו הביוגרפיה של יגאל עמיר, נעשה בהשקעה פרטית ולא קיבל כל מימון מן הקרנות. הרבה סרטים עלילתיים מופקים בישראל מדי שנה, אבל בשנים האחרונות רק מעטים מהם פוליטיים. חמור מכל: כמעט כל קולנוען ישראלי-פלסטיני בולט בדורנו עזב או עוזב את הארץ. האם לפיד מעצים ומקצין את הסיטואציה? בהחלט, וזו דרכה של הדרמה, אך לומר שאין בעיה להפיק כאן סרטים על עהד תמימי, זו היתממות.
"הברך" מצליח לתפקד כקפסולת זמן ולהנציח את מלחמת התרבות שישראל שרויה בה בשנים האחרונות, ואת המתח בין היוצרים לגופים הממשלתיים. זה נושא שרלוונטי עד מאוד למציאות המקומית, אבל באותה מידה גם אוניברסלי, ולא צריך להרחיק חלילה עד איראן בשביל למצוא לו מקבילות. גם בפולין, לדוגמה, אימפריה קולנועית מפוארת שאנחנו לא מדגדגים את דש השרוול שלה, יכולים להזדהות עמוקות עם המתחולל כאן.
מעבר למלחמת התרבות, "הברך" עוסק גם בסוגיות לאומיות אחרות. כמו ב"מילים נרדפות", סרטו הקודם, גם כאן חוזר לפיד לימיו כחייל כדי לפרק את מיתוס הגבורה הישראלי, ובדומה לסרט ההוא, גם פה הגיבור נושא מונולוגים בהם הוא שולף כל מילה אפשרית מן המילון כדי להתנגח במדינה שלו. ב"אולפן שישי" קראו להחרים אותו בשל כך, אבל צריך לציין כי אופי הדברים שלו לא שונה מהותית מאמירות שפרשנים כאלה או אחרים הפריחו שם לאוויר בשנים האחרונות. אולי שמתם לב, שהרוחות בישראל סוערות. רק מתבקש כי סרט שנאמן לאמת יביא זאת לידי ביטוי.
בצד זאת, "הברך" מטפל גם בנושאים אחרים. דרך דמותו של הבמאי, מן הסתם אלטר-אגו מובהק שלו, מתעמת לפיד עם תכונות אופי האופייניות לו ולברנשים אחרים שכמותו: גבריות רעילה, אטימות וזחיחות, אובססיה למין וכל מה שהופך אדם לדושבאג. בגילומו של אבשלום פולק, הגיבור כאן הוא דמות שלמה ומשכנעת, ברגעיו העלובים ביותר וברגעי החסד המעטים שלו. כשהוא מדבר עם חברתו החדשה על סרטים של אייזנשטיין ומטיח בה בגסות ש"היא בטח לא מכירה אותו" - ההתנשאות שלו נשפכת מן המסך; כשגבר מן הערבה נותן לו טרמפ וחופר על ההיסטוריה של גידול הפלפלים במקום, הוא מבקש ממנו להמשיך "כי זה מעניין" - ואנחנו יכולים להרגיש שאשכרה, זה באמת מעניין אותו. זו דמות שאין לה כמעט הבעות פנים, אבל כולה ניואנסים.
לפיד חייב להתחכם ולהפתיע. הוא היה יכול ללהק לתפקידים הראשיים את כל החשודים הרגילים של הקולנוע הישראלי. במקום זאת, לתפקיד הראשי ליהק את אבשלום פולק, המוכר בעיקר בתור כוריאוגרף. את הפקידה מטעם משרד התרבות מגלמת נור פיבק, שחקנית מקצועית אבל כזו שעוד לא עשתה תפקיד קולנועי בולט, ולאור איכות הופעתה כאן סביר להניח שעוד נראה אותה רבות. גם לגבר שמעניק לגיבור טרמפ יש משקל עלילתי משמעותי - הוא סמל לשמחת חיים חסרת מודעות, שלבמאי נותר רק לקנא בה ולכן לשנוא את מי שמייצג אותה. מגלם אותה יורם הוניג, שהוא בכלל מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים שלו ולא שחקן, אך כאן מספק הופעה שיש בה נוכחות עוצמתית, אפילו חייתית.
אצל לפיד, שחקנים הם חיות מלאות יצרים. אפשר להגיד על הבמאי הרבה דברים, אבל לכל הפחות, לא ברור לי איך מי שאוהבים קולנוע לא מתרשמים מן השימוש שלו באמנות הזו. בריאיון אצלנו לקראת צאת הסרט, הוא הגדיר את עבודותיו כ"חגיגה של קולנוע" - וזה אכן כך, בזכותו והודות לשיתוף הפעולה שלו עם בעלי המלאכה הטובים בסביבה, בראשם הצלם שי גולדמן והעורכת נילי פלר. כבר מסצינת הפתיחה, בה אופנוע שועט לעברנו, "הברך" מתגלה כחגיגה של עריכה, סאונד, מוזיקה, צילום, בימוי, משחק והתכה בין דימויים ומילים.
לאורך כל הדרך, לפיד הופך את הסקסי לפוליטי ואת הפוליטי לסקסי. לא פחות מאשר שהדמויות שלו אוהבות לחפור, הן אוהבות לרקוד, וכאן אנחנו מתכבדים בשתי סצינות ריקוד - האחת לצלילי ונסה פארדי, האחרת בכיכובן של חיילות עם נשק. במובן מסוים, אולי הדרך הכי טובה להגדיר את הסרט הזה היא לקטלג אותו כאופרת רוק.
אך יש גם בעיה, שהיתה נכונה גם ל"מילים נרדפות" - השלד העלילתי מתפרק בשלב מסוים. סיפור המעשה עצמו לא מצליח להחזיק, ומתפתח בצורה שנעה בין הרפטטיבי לתמוה, כך שאחרי הפתיחה המוחצת וההמשך החזק, נוצרת כאן בטן רכה עד לשיא חדש בסצינות הסיום. מעניין לציין שזו בדיוק היתה גם העמוקה של הסרט הקודם.
היתה יכולה להיות גם בעיה נוספת. דרך הגיבור שלו, מדבר לפיד על התהליכים שעוברים על התרבות הישראלית, ועושה זאת בצורה ארסית, בלשון המעטה. זה היה עלול להתפרש כסנוביות, אילולא התחושה שהכל נאמר בכאב אמיתי, וגם לא בתחושת עליונות אלא מרגשי נחיתות, של אדם שיודע כי הפסיד במאבק, ולא היה לו סיכוי לנצח לרגע - לא במלחמה על זהותה של מולדתו ולא במלחמה על חייה של אמו.
"הברך" הוא שיר קינה לעורכת ערה לפיד, אמו של הבמאי ושותפתו המקצועית הקבועה, שכפי שמתואר כאן, חלתה בסרטן ומתה. הוא מסיבת הפרידה של הבמאי מישראל, אותה יעזוב בשבוע הבא עם משפחתו לטובת מגורים בפריז, ולמרות כל פגמיו, הוא גם מסיבה של קולנוע, הדבר היחיד שאין לו גבולות ושמתעלה מעל החיים וגם מעל המוות.