שחר אבן צור: "עולם התרבות זה הג'וקים של העולם. הכל יימחק לפנינו"

באחרונה, בהפרש של שבוע בלבד, מחצית מחברי להקת מוניקה סקס הוציאו שירי סולו נוסטלגיים. הגיטריסט פיטר רוט הוציא את השיר "המחר שייך לצעירים", והמתופף שחר אבן צור הוציא את השיר "חוף הברזלים". מה גורם לכך שאווירת ההתרפקות על העבר השתלטה במקביל על שני חברי הלהקה, הנמצאים במחצית השנייה של שנות הארבעים לחייהם? יד המקרה לבדה, אם תשאלו את אבן צור.

"הנוסטלגיה היא לא עניין להקתי", אומר אבן צור בריאיון לוואלה! תרבות. "למרות שזה נראה כמו מגמה - זה רק צירוף מקרים. פיטר לא ידע על השיר שלי, ואני לא ידעתי על שלו. אולי זה הגיל. אני לא מתבייש בנוסטלגיה שלי. אם שם אני מוצא את המים המתוקים אז משם אני לוקח אותם".

"אבל זה באמת מצחיק", הוא מוסיף, "שיצאו באותו חודש שני שירים, אחד שלי שמתעסק בגלישה, והשני של פיטר שמתעסק בסקייטבורד - מה שנקרא הכנה מושלמת לאולימפיאדה, כי פעם ראשונה היה לנו סקייטבורד וגלישת גלים באולימפיאדה, וזה מאוד מרגש. הייתה לי חבורת הגלישה מהילדות, והסקייטבורד נולד כתגובה למצב המעצבן שבו אין גלים. די מדהים שמתרבות שוליים זה הגיע עד ללב המיינסטרים - לאולימפיאדה".


הצביעו למצעד הישראלי השנתי של גלגלצ ו-וואלה! ואולי תזכו בפרס שווה במיוחד

"קיץ 10" חוזר: הורידו את אפליקציית וואלה! וקבלו אטרקציות לכל המשפחה ב-10 שקלים

מלבד האולימפיאדה, האם גם משבר הקורונה השפיע - במודע או שלא במודע - על יצירת השיר החדש? כי תקופות של משבר מעוררות פעמים רבות געגועים לימים טובים יותר בעבר.

"לא. הייתה לי תקופה טובה מאוד בקורונה".

בראיונות שלי עם חבריך למוניקה, יהלי סובול ופיטר רוט סיפרו בנפרד שכתבו הרבה שירים בתקופת הקורונה.

"אני לא כתבתי עשרות שירים. אבל אגלה לך שיצרתי בתקופה הזאת איזשהו פרויקט מוזיקלי זואולוגי, שזה שילוב של הבית שלי. אשתי דוקטורנטית לביולוגיה, אפידמיולוגית, שאת התואר השני שלה עשתה בביולוגיה. סוף סוף בגלל הקורונה יודעים מה היא עושה. קודם הייתי צריך להסביר 40 דקות. היא אגב גם הקימה את הרשת האפידמיולוגית הקהילתית בתקופת הקורונה שעזרה להמון אנשים לקטוע שרשראות הדבקה".

"בעקבות השילוב הנוכח הזה בבית שלנו, עשיתי פרויקט בשילוב מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, שנקרא 'אגדה חיה' - אלבום של שירים וקליפים ואנימציה, ובו עשר חיות ישראליות שאף אחד כמעט לא מכיר ונמצאות בסכנת הכחדה, ונתתי לכל אחת את המקום שלה, היא שרה את השיר שלה. וכך, בזמן שחבריי רצו מחצר לחצר והופיעו בתת-תנאים או בתנאים נפלאים, אני פשוט למדתי זואולוגיה. פתחו את מוזיאון הטבע רק בשבילי, שוחחתי עם זואולוגים, בחרתי את החיות לפרויקט, והפרויקט ייצא לכל המשפחה בעוד 3-4 חודשים".

אחת ההופעות הבודדות שלך בימי הקורונה, בהם הושבתה התרבות, הייתה על סוכת מציל, ביוזמת עיריית תל אביב. הייתה חסרה לך הבמה?

"זו באמת אחת ההופעות היחידות שעשיתי בקורונה, על סוכת המציל. הייתי מאוד מבודד שם. אם לא נצפה מעיריית תל אביב להיות יצירתית - אז ממי נצפה? בגדול, אני מאמין שהישרדות היא היצר הכי חזק. אני מניח שחלק מהדברים שעשיתי בתקופה הזאת פיצו על לעמוד שלוש פעמים בשבוע על במה ולהתפשט. אני אגיד בצניעות רבה - לא תכננתי להיות אמן. הייתי ספורטאי. באיזשהו רגע בחיים אתה מסתכל לאחור ואומר - עשיתי ככה וככה וככה, ופתאום נחתה לי הבנה, גם בתקופת הקורונה, שאני לא רץ. אני במקרה הטוב הולך לאט. היה איזה אוויר אחר בריאות, ויכולת לבחון את כל הדבר הזה. כי אני מגיל 24 לא ירדתי מהבמה. לא היה יותר משבוע, פחות או יותר, שלא הייתי על במה. הרעיון של לבחון את זה מחדש ולהסתכל על זה מהצד היה זכות גדולה. מי שלקח את זה ככה, כמו רוב חבריי, הרוויח מהפרספקטיבה הזאת משהו. אין ספק שהייתה לזה ייחודיות שלא תחזור. הבנתי שהבמה לא מגדירה אותי, הבנתי שאני מגדיר את הבמה, הבנתי שבמה זה דבר יותר רחב מזאפה הרצליה, עם כל הכבוד".

במהלך המגיפה כתבת בפייסבוק: "אמנויות הבמה הן לא 'עבודה זמנית לא רצינית וגם נחתום בלשכה'. המאבק הוא על עתיד התנאים של כולנו". עכשיו, עם חזרת ההגבלות על ההופעות, אתה חושש מתסריט של שידור חוזר ומסוייט של שיתוק התרבות?

"אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. מצד שני, תאמין לי, עולם התרבות זה הג'וקים של העולם. הכל יימחק לפני שעולם התרבות יימחק. אנחנו התיקנים של החברה. כי בתרבות יש את יכולת ההישרדות הזאת. חלק מהמטרה שלה הוא מצוקה וקושי. אני תמיד אומר בהופעה, לפני כל שיר, כמעין גג, 'השיר הבא נכתב מתוך מצוקה קשה'. בשיר הרביעי הקהל כבר יודע להשלים את המשפט. אבל זאת גם המציאות. כי שיר שלא נכתב מתוך מצוקה קשה לא יהפוך ללהיט. חלק מהעניין באמנות זה כמו האמונה של ההודים - הפרה קדושה אצלם כי היא אוכלת רפש ונותנת חלב. זה אמנות - לאכול רפש ולתת חלב. לא לשבת בתנאים מקסימליים. לפעמים זה עובד גם. אבל הבסיס של הדבר הזה הוא מצוקה. צריך מגבלה. אז עכשיו הקורונה היא המגבלה".

ואם אשתך אפידמיולוגית, מה התחזית שלה לגבי המגיפה הזאת - מתי יגיע הסוף שלה?

"אתה צריך לדבר עם שלי על זה אבל אדבר מפיה פחות או יותר. בגדול, התפיסה שלנו למגיפה הזאת היא מאוד תקשורתית וקופירייטרית. אני הבאתי, אני עשיתי, אנחנו לפני, אנחנו אחרי. צריך להבין שזה דבר רוחבי יותר, ריצה ארוכה, אין פה ספרינט וזהו. זה קרה בהיסטוריה כמה פעמים. זה משהו שנצטרך ללמוד לחיות איתו פשוט. מבחינת הישראלים סיימנו עם זה, ולכן אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים".

שחר אבן צור נולד לפני 49 שנה בתל אביב. הוא החל לנגן בתופים בעקבות אביו, המתופף שמעון אבן צור. בשנת 1993 היה ממקימי מוניקה סקס, בה הוא משמש כמתופף וגם מבצע כמה משיריה. שנתיים לאחר מכן יצא אלבום הבכורה של הלהקה, "פצעים ונשיקות" בהפקת ירמי קפלן, ובו לצד אבן צור היו הסולן והגיטריסט יהלי סובול, הגיטריסט פיטר רוט והבסיסט יוסי חממי - שעזב כעבור זמן קצר. אבן צור עבר לקדמת הבמה כבר אז כסולן השיר "180", אותו כתב והשתתף בהלחנתו.

לאחר צאת האלבום, הלהקה עברה לניו יורק, ובסוף 1996 התפרקה. אבן צור נשאר בתפוח הגדול והקים שם הרכב רוק אלטרנטיבי בשם "527", אך בשנת 2000 התאחדה הלהקה, ועשור לאחר מכן הצטרף אליה ספי אפרתי כבסיסט, שאגב הוציא גם הוא בחודש שעבר סינגל מקסים, שכתב, הלחין ושר, "(השיר ההוא של) מיקי שביב" שמו, והקליפ בבימויו של אבן צור. מאז הקמתה הוציאה מוניקה סקס שבעה אלבומים, ואבן צור חתום בין השאר על הלהיטים "גשם חזק", "רמקולים", "איש גדול" ו"ידענו לרקוד".

באוגוסט 2003 הוציא אבן צור את אלבום הסולו הראשון שלו, "עירומים", כשם להיטו הגדול ביותר שהגיע לראש מצעדי הפיזמונים. מאז הוציא ארבעה אלבומי סולו נוספים, בהם אלבום מחווה לאייקון הצרפתי הענק סרג' גינסבורג. למרות כמה שירים נוספים שעוררו עניין, לא שיחזר את הצלחת הענק של הלהיט "עירומים". בנוסף לתיפוף, שירה וכתיבה, אבן צור גם חתום על הפקות מוזיקליות, בין השאר של מוניקה סקס, אלבומו של שלומי ברכה "צ'אפלין צ'ארלי", והאלבום "משקאות חריפים" של שייגעצ. בשנה האחרונה הפיק את השיר "חוזר לשם עכשיו" של דן תורן, ואת השיר "עד שהגעת" של ריקי גל אותו גם הלחין, לאחר שנפגשו קודם לכן במסגרת פרויקט "צו השעה".

"מבחינתי שחר הוא בן אדם וחצי באנרגיה שלו", אומר לוואלה! שלומי ברכה. "איש מבריק. כל יעד שהוא מסמן הוא מגיע אליו. אוטודידקט - למד לבד לנגן גיטרה ובס. הוא מתופף על, שולט על תוכנות מוזיקה, מפיק, מקליט ועושה מיקסים. פרפורמר מטורף. למד לצלם ולערוך וידאו. מעבר לזה הוא אחלה גולש גלים. לי הוא הפיק את האלבום 'צ'אפלין צ'ארלי' ומיקסס אותו אצלו במרפסת בבית ברחוב המלך כורש בתל אביב, ובזכותו יצא האלבום כי אני קצת נתקעתי איתו. הוא גם טניסאי מדהים".

בסופ"ש הקרוב, אם לא יקרה חלילה שום דבר מפתיע - בכל זאת, יום שישי ה-13 - ישיק אבן צור באוזן בר מופע חדש שכולו סביב שירה ותיפוף. הוא יעביר את התופים לקדמת הבמה עם הרכב חדש של שתי מוזיקאיות - הבסיסטית טליה ישי מלהקת "הזאבות" והגיטריסטית שרה מידזיגורסקי. בכל מופע הוא יארח מתופף ישראלי אחר שהשפיע עליו, ובמופע הראשון האורח יהיה ז'אן פול זימבריס מלהקת "החברים של נטאשה". אבן צור יבצע שירים מאלבומי הסולו (ובהם "עירומים", "דבורה" והסינגל האחרון "חוף הברזלים") וגם שירים ממוניקה סקס (ובהם "גשם חזק", "רמקולים", "ידענו לרקוד" ו"180").

במופע החדש תעלה על הבמה לצד המוזיקאיות טליה ישי ושרה מידזיגורסקי. במה שונה הווייבס להופיע לצד שתי נשים לעומת הופעותיך במוניקה בחבורת הגברים בעלי עודף הטסטוסטרון?

"ההבדל הוא שזה מריח יותר טוב. תראה, אין פה עניין מגדרי. צקצק לי בראש בשנתיים האחרונות שאין מספיק נשים באירועי מוזיקה שונים. זה היה רעיון של אשתי, לשנות את האווירה וההרכב. לא ידעתי עוד מה אני עושה עם זה. העלתי פוסט לפייסבוק וכתבתי שאני מחפש נגניות למופע חדש. קיבלתי כמות תגובות קיצונית. אתה אומר לעצמך, וואו, אני רוצה להקים חמישה הרכבים. הלכתי עם תחושות הבטן, כולם היו מדהימות ונפלאות, בדקתי אחת אחת מהן, און ליין, בקטעים שהעלו לפייסבוק וכו'. ומצאתי את שרה מידזיגורסקי, גיטריסטית מוכשרת מאוד, בלי הרבה ניסיון אבל מאוד מיוחדת ומוכשרת, ואת טליה ישי מהזאבות, מוזיקאית מחוננת, מקצוענית אמיתית. נכנסנו לדבר הזה. האמת שזה קצת כמו להקים להקה".

איזה שיר שלך או של מוניקה, שהוא לא להיט אבל שאתה מחובר אליו במיוחד, יבוצע במופע?

"יש כמה. אחד מהם הוא השיר 'אתה ללא', זה שיר מהאלבום 'מנגינה', שבו אני ומוניקה מארחים את קרני פוסטל. זה שיר שהופק בצורה מסוימת, והיום אני עושה לו ביצוע ממש אחר. אני מאוד מתחבר לשיר בגלל שהוא מאוד מבטא תקופת תחתית שלי, תקופה שבה - בגדול, מטאפורית - זחלתי על רצפות הבארים בתל אביב. זה רגע שהיה גם מכונן וגם קשה, אתה חושב שאין דרך לקום ממנו. וכשאתה קם ממנו, אתה חזק מתמיד. זה מסמן עבורי משהו, השיר הזה, עם השורה 'אתה ללא תחתית', כי הייתי קצת ללא תחתית בתקופה הזאת".

מה הוביל אותך לתחתית בתקופה ההיא?

"הרס עצמי. אכלתי חרא. אם ערס היה מדבר אליי לא יפה, הייתי עונה לו לא יפה, וזה היה נגמר לא יפה. לא הייתה לי תחתית. לא הייתה לי מסגרת. תקופה כזאת. אבל זו תקופה שלימדה אותי הרבה על עצמי. הרס עצמי זה אחד הכלים הכי טובים לבנייה. זה מה שעשיתי - הרסתי את עצמי כדי לבנות את עצמי מחדש. זה תהליך שחשוב לכל אחד, הלוואי וכולם היו הורסים את עצמם כדי לבנות את עצמם".

"עירומים" היה להיט ענק, וכבר עברו המון שנים מאז ולא הייתה לך הצלחה בהיקף דומה. היו להיטי רדיו אבל לא באותו סדר גודל. איך אתה מסתכל על הלהיט הענק הזה היום? אתה חש החמצה שלא מינפת את זה?

"איך אמר לי המוכר של פלאפל דגניה פה בהרצליה? 'מאוד אהבתי את עירומים, אבל מאז נעלמת'. אני לוקח את זה בחיוב. הוצאתי חמישה אלבומים, אחד מהם משירי סרג' גינסבורג, נסעתי בכל אירופה עם הצגה שכתבתי לה מוזיקה. יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים וגם עיתונאים לא יודעים שעשיתי. הסתובבתי כמה חודשים עם ז'אן מורו האגדית, עם קשר מיוחד איתה. עשיתי הרבה דברים מיוחדים, אני מרגיש טוב עם עצמי. ובגדול, אני מעדיף שיזכרו אותי כאבא טוב יותר מהכול. מבחינתי בפירמידה הבסיס הרחב הוא המשפחה שלי והאהבה שלי לילדים ולביחדנס. ובקצה הפירדמידה יש לי דובדבן נפלא שנקרא הקריירה. זה המינון. לכן אני לא רודף אחרי חצוצרות התהילה. לפעמים הן מחצרצות ואני בסביבה, וזה בסדר. אני גם לא סגרתי את הבאסטה כמו ששמת לב ואני כל הזמן פועל. והצלחה זה דבר יחסי".

תארח בהופעה ביום שישי מתופף אגדי - ז'אן פול זימבריס מ"החברים של נטאשה". איזה השראה קיבלת ממנו?

"בגיל 12 או 13, אבא שלי היה גם מוזיקאי, תיפף ושר ודרכו יש לי את הדבר הזה. הוא גם עבד בחנות 'כלי זמר' כ-30 שנה והקים את מחלקת התופים, אז הרבה אנשים מכירים אותו כ'שמעון מכלי זמר'. היו סביבו כל מתופפי הארץ לדורותיהם, קשה לי למצוא מתופף שלא מכיר אותו. יום אחד ז'אן פול הגיע, הייתי שם כילד, ואבא שלי - היה לו מנהג לתת את המקלות ולהגיד למתופף, שב, תראה לנו מה זה. הוא אמר לז'אן פול לשבת על המערכת הכי יקרה בחנות, שעלתה איזה 50 אלף שקל, אבל ז'אן פול לקח את המקלות והלך למערכת שעלתה כמה גרושים וחצי. זה היה הבייסיק של הבייסיק. הוא התיישב, ובשנייה שהוא התחיל לתופף, התפיסה שלי של מה חשוב השתנתה. הוא הוציא מהמערכת המצ'וקמקת הזאת - זהב. והזהב הזה נשאר איתי".

"פעם", מוסיף אבן צור, "תוך כדי שהוא מנגן, אבא שלי אמר לי: תלמד, זה אף פעם לא התופים, זה המתופף!"

בלהיט שלך מפעם, "2052" שמו, אתה כותב על טיול לירח שאולי עוד יקרה וגם "מדינה אחת לשני עמים, אולי זה יקרה כשנהיה בני שמונים". בממשלת השינוי הפלסטינים בכלל לא על הפרק. לדעתך זה עוד יקרה?

"שמע, האידיאלים שלנו נשכחים או משנים צורה. קודם שנהיה מדינה אחת לשני העמים הישראלים שחיים פה, אגב המערכון ההוא של אסי כהן. בסופו של דבר זה יקרה כשזה יתאים לכולם. אנשים אמרו לי שלא תהיה ממשלת שינוי, ובסוף זה קרה. בסוף גם זה יקרה".

ואיך עוד אתה רואה את גיל שמונים שלך?

"חשבתי על משהו בהקשר הזה, כשאבא שלי נפטר לפני שנתיים. זה כמובן רגע מאוד משמעותי במסע הזה. היה לי חיזיון בדרך לשיבא תל השומר, כשנסעתי בשקט, בלי רדיו. בחיזיון ראיתי את הבן הקטן שלי, ליבי רון אבן צור, במקום כמו הבארבי, מתופף. ואז שלי שלחה לי מחקר שאומר באופן מודע שגברים מעשנים מאבדים עשור מהחיים שלהם. זה מה שקרה לאבא שלי. הוא נפטר בגיל שבעים. הייתי קונה עוד עשר שנים איתו. והחלטתי להפסיק לעשן".

מה דעתך על המופע שמעלים ניר פרידמן, קארין אופיר ואורי בנאי עם שירים מהסדרה "פלורנטין", כולל שיר הנושא "מכה אפורה" של מוניקה?

"לא ראיתי את המופע. באופן כללי, אגלה לך שלא הסכמנו שישימו את השיר הזה בסדרה. היינו ילדים עם אידיאלים גבוהים, ראינו פרק או חצי פרק ואמרנו - לא. היה לנו תנאי אחד - שתשימו את כל השיר במלואו. בסוף שמו את רוב השיר. אתה רואה שזה אחד הפתיחים הכי ארוכים בטלוויזיה אבר. זה חלק מאוד גדול מהשיר".

שלומי ברכה, שכאמור הפקת לו אלבום, החליט רגע לפני גיל 60 להקים להקה חדשה בשם טריפולי (עם ערן צור ודני מקוב), במקביל למשינה. זה משהו שאתה רואה את עצמך עושה - מקים להקה חדשה במקביל למוניקה?

"לא, אני לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. יכול להיות, אם זה יהיה מאוד מובדל ממוניקה, כמו פרויקט באנגלית, משהו מסוגנן מאוד או משהו שיש בו וואן טריק פוני. אז אולי. אבל יש לי להקה פול טיים ג'וב, זה הבית שלי גם אחרי 30 שנה, משם הכול צומח לכולנו, אנחנו כל הזמן בווטסאפ ביחד".

איך קוראים לקבוצה של מוניקה בווטסאפ?

"יש לנו כמה קבוצות. לאחת מהן קוראים 'מוניקה פרו ורבו'".

ולקינוח, מה בדיחת המתופפים האהובה עלייך?

"מתופפים זה באמת זן מיוחד. בדרך כלל יורדים על מתופפים, שאת זה אני פחות אוהב. ועם זאת בדיחת המתופפים האהובה עליי היא: מפיק מוזיקלי מוערך אחד היה בסוף חייו, על ערש דוויי. אשתו התקשרה לכל החברים לנגן לכבודו בהלווייה. מה שקרה זה שהמתופף הגיע עם כל התופים, הרים הכול עד לבית. דופק בדלת, האישה פותחת ואומרת לו: 'תשמע, הוא עדיין לא נפטר, הוא שרד את הלילה, עדיין חי'. המתופף אומר: 'מזל, זה הכי חשוב'. נסגרת הדלת. אחרי שנייה הוא דופק שוב בדלת, האישה פותחת והמתופף אומר לה: 'אני יכול רק להשאיר את תוף הבאס פה?'".