18 שנים לאחר שהשחקנית ריקי בליך פרצה בגדול כשנכנסה לתפקיד "אסתי המכוערת", כעת היא נכנסת לתפקיד שמילאה אסתי המוכשרת: יו"ר שח"ם, ארגון השחקנים. בליך נבחרה להחליף את אסתי זקהיים, שכיהנה בתפקיד מאז 2017, בימים קשים לעולם התרבות והיצירה בארץ - מגפת הקורונה מתעצמת, איומים בסגר נוסף נשמעים שוב - והצגות ומופעים רבים מתבטלים.
מינוי בליך כיו"ר שח"ם נראה כבשורה טובה לשחקנים גם בגלל הניסיון שצברה כאחת ממובילות המאבק בתיאטרון הבימה. "אני למודת קרבות כחברת ועד השחקנים בהבימה, וזאת הסיבה שהלכתי לשח"ם", אומרת בליך לוואלה! תרבות בריאיון ראשון עם כניסתה לתפקיד. "עברתי לא מעט מהמורות וטלטלות. אמרו לנו, 'אין לכם סיכוי'. ניסו להוציא את האוויר מהמפרשים. בסוף תמיד הצלחנו".
מה למדת ממאבקך בתיאטרון הלאומי ותיישמי בהובלת שח"ם?
"למדתי שיש כסף בעולם. אם אתה חזק, מפעיל לחץ ויודע לעשות את זה נכון - אתה מגדיל את החלק שלך בעוגה. למדתי שהכול פתוח והכול אפשרי. אני סוציאליסטית בנשמתי, מאמינה מאוד בכוח ההתאגדות, ובכך שאף אחד לא צריך להגיד תודה על זה שנותנים לו עבודה. למדתי לבטל את התפיסה הזאת. התיאטרון זקוק לנו, השחקנים, יותר ממה שאנחנו זקוקים לעבודה".
בליך נכנסת לתפקיד ברגע סוער שבו מתחדש מאבק העצמאים, ובהם אנשי תרבות, על רקע איומי החרפת מגבלות הקורונה. אמש (מוצ"ש) התקיימה הפגנה מחוץ לביתו של ראש הממשלה בנט ברעננה, שבה דרשו המוחים להעניק תמיכה כספית מיידית ופיצויים לעצמאים שכבר עכשיו נפגעים מהגבלות הקורונה. "אני אמנם מאוד מעריכה בינתיים את הניסיון של ראש הממשלה לא לסגור את המדינה, אבל כשהוא יוצא לתקשורת ואומר 'בבקשה אל תצאו סתם, אל תתקהלו אם אין צורך' - אז הקהל שלנו בתיאטרון הרפרטוארי, שהוא מבוגר בממוצע, מבטל כרטיסים. עכשיו, כשיש רוחות של סגר, ברור שלא תזמין כרטיס להצגה לסוף ספטמבר. אז בעצם מתקיים סגר פסיכולוגי, סגר בלתי רשמי. אנחנו אומרים, 'בסדר, אבל תתייחסו לשחקנים כאל אנשים שנמצאים בסגר'. ויש שמועה שיגדילו הגבלות התקהלויות ל-100 אנשים. אף תיאטרון בארץ לא יפתח את דלתותיו ל-100 אנשים, מלבד תיאטראות הפרינג' הקטנים. להבימה, הקאמרי והחאן פתיחה במצב הזה תהיה התאבדות כלכלית. זה הזוי שאנחנו שוב במצב הזה - היה לכם שנה וחצי להכין תכנית".
מי שחטף מכה קשה במיוחד בימים אלה הן הצגות הילדים.
"נכון, יש כ-80 אחוזי ביטולים בהצגות הילדים, שהן הבסיס להשתכרות של הרוב המוחלט של השחקנים בישראל, כולל אני. אני עובדת בהבימה ובטלוויזיה אבל עדיין עושה הצגות ילדים כי יש שם הרבה עבודה. אנחנו מדברים על מכת מוות ממש לשחקנים בישראל. שלא לדבר על התרבות של הילדים, שלא נחשפו לתיאטרון כבר שנתיים. אין חשוב יותר מלחשוף את הילדים שלנו לתרבות, בעיקר כשתכנים של הצגות ילדים הם בדרך כלל חברתיים, חינוכיים וחיוביים. זו צריכה להיות דאגה של כל אזרח בישראל. אם נמנע תרבות - מה נגדל בדיוק? מכונות של ציונים ומשמעת? זה האוויר לנשימה".
ברביעי נפגשו נציגי שח"ם וארגונים נוספים עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יאיר פינס, ונציגים ממשרדי האוצר והתרבות, אך לא סוכמה תכנית סיוע סדורה. מה דרשתם ומה היתה האווירה?
"לא נכחתי בפגישה אבל מנכ"ל שח"ם אבי בן הלל נכח. הרוח בפגישה לא הייתה פשוטה. הבעיה המרכזית שאין בינינו בכלל הסכמה שמדובר בסגר דה פאקטו. הם משבשים את המציאות, ואומרים - מה אתם רוצים, התיאטראות פתוחים. תדחפו מטושים ל-300 ילד ותכניסו אותם לאולם. אנחנו הרי לא נעשה את זה. אתה תלך במיוחד ותשלם על בדיקה, כדי שהילד שלך יראה 40 דקות של הצגת ילדים במתנ"ס? ההצעה שלנו היא להתחיל לדבר על פיצויים לאמנים מבצעים שצפויה להם כנראה שנה שחונה שלישית. ממשרד האוצר נשמעים משפטים כמו 'מסיבת החל"ת נגמרה'. חייבים להתחיל לדבר על פיצויים או על מנגנון שיאפשר לנו לשרוד. מקווה שנגיע לשם בלי מלחמות. אבל אנחנו מוכנים גם למלחמות".
שח"ם אמנם נקטה בצעדים חיוביים כמו הטיפול החשוב בענייני הביטוח הלאומי, ועם זאת מספר שחקנים התלוננו בפני שהארגון, טרם כניסתך לתפקיד, לא תפקד באופן מיטבי בשנה וחצי של הקורונה בהשלכות המשבר. לטענתם, שח"ם לא תרמה מספיק לייצור עבודה לשחקנים, לארגון הפגנות, להשמעת קול בכל הוועדות החשובות ולחלוקת מזון וכסף לשחקנים. לואקום הזה נכנס ארגון חיצוני, "צו 8", שהוביל את המאבק במקומכם.
"בכל איגוד מקצועי, לא משנה מה תעשה ואיך תפעל, תמיד יהיו תלונות. זה בסדר, ביקורת זה הדבר הכי חשוב. כמי שעברה את הקורונה כחברת ועד בהבימה, אני יודעת ששח"ם עשו לילות כימים. תשמע, קרה לנו נס. לפני שנים, אורי רשטיק מנכ"ל שח"ם לשעבר, בשיתוף הביטוח הלאומי, הגיעו להסדר שהגדיר גם שחקנים שאינם שכירים בתיאטרון, ברגע שהם עובדים יותר ממכסה מסוימת, כאילו שהם שכירים בתיאטרון, ומפרישים להם ביטוח לאומי. לאחר מכן פרצה המגפה, ורוב מוחלט של השחקנים בארץ, שאינם שכירים כמוני, מקבלים דמי אבטלה. נמנע כאן אסון קולוסאלי. כשקרתה המגפה, שח"ם ישבו חודשים, עברו שחקן-שחקן, ופתרו את הבעיות בקשר ישיר עם ביטוח לאומי. מעבר לזה, היתה גם תמיכה סוציאלית ונפשית. אז תמיד יש טענות כאלה ואחרות. אני לא מעודדות קרבות פנימיים, זה הדבר הכי מחליש. למה לא להגיד: איזה יופי, אתם עשיתם איקס, והם עשו וואי. למה צריך לבוא בטענות? לא מקובלת עליי הביקורת הזאת".
מה חשבת על שחקנים מכחישי קורונה ופרשת אורנה פיטוסי, שפוטרה מתפקידה בעונה ה-2 של "מנאייכ" בשל סרובה להתחסן או לעשות בדיקת קורונה?
"כואב לי על כל שחקן ושחקנית שמאבדים עבודה. תפקידנו בשח"ם הוא לדאוג שכמה שיותר שחקנים יעבדו כמה שיותר. אני מחוסנת אבל אגן תמיד על זכותם של אנשים לא להתחסן, זכות הפרט על גופך היא שלך. אבל בעניין הבדיקות, את זה אני לא יכולה לגבות. כי לא משנה מה דעתי, אם אני מכחישה או לא מכחישה, כרגע יש נהלים בישראל, ועל פיהם אם יש חולה קורונה על סט הוא נסגר לשבועיים, ואז כל מי שהיה שם, שחקנים ולא שחקנים, מאבד את הפרנסה שלו. כל מה שהשחקנים האלה מתבקשים לעשות זה להיבדק. קשה לי מאוד עם הטיעונים של מתנגדי הבדיקות. נגיד שהם חושבים שהעולם השתגע והכול מטומטם, אבל זו סולידריות, גם אם הכי בסיסית, עם הסט שאתם עומדים לעבוד בו. אני לא מבינה ולא מסוגלת לגבות שחקנים ושחקניות שלא מוכנים להיבדק, ולא ישנו את דעתי. לא מבינה את המניעים שלהם, הם שבויים בקונספציה שפשוט מעציבה אותי".
בליך (41) הופיעה לראשונה בטלוויזיה בילדותה בתכנית "תופסים ראש" בערוץ הראשון, לצד חבריה לבית ספר לאמנויות. אחר כך כיכבה בסרט "עץ הדומים תפוס" של גילה אלמגור, ועליו הייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה. בנעוריה, בעת שלמדה במעוז החילוניות - התיכון לאמנויות תלמה ילין - חזרו בתשובה אמה, אביה ואחותה. לאחר שלא התגייסה לצה"ל, למדה בסמינר הקיבוצים. לאורך השנים, שיחקה בתיאטראות שונים ובעיקר בהבימה ("האב", "חתונה מושלמת", "מונוגמיה"). היא התפרסמה בתפקיד אסתי המכוערת, עליו זכתה בפרס השחקנית בסדרה קומית בפרסי האקדמיה לטלוויזיה. היא שיחקה גם בסדרת ההמשך "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית", ב"אפידורל", קצרים", "לא הבטחתי לך", "אחת אפס אפס", "הקלמרים" ו"מה שבע", ובסרטים "דמיונות" ו"תיקון".
קודמייך בתפקיד, אסתי זקהיים ואוהד קנולר, היו שונים זה מזו. אומרים שקנולר היה יותר מעורב ביום יום של הארגון, וזקהיים התנהלה בצורה יותר ייצוגית ונתנה למשרד לעבוד. לאיזו גישה את יותר מתחברת?
"תראה, אני מקווה להיות משהו שמשלב בין שניהם. הגישה של אוהד היתה מאוד לוחמנית. הוא הגיע להישגים מאוד מרשימים, נגע בדברים הכי כאובים, שזה הכסף, ושיפר מאוד את הסכום המינימלי שמותר לשלם לשחקן או שחקנית ליום צילום. זה עלה לו מחיר כבד מאוד ביחסים עם מפיקים, שהם הבוסים של השחקנים. אזכור לו לנצח את העבודה היסודית והאמיצה שעשה אבל היה משהו שיצא לקרב בשיטת הניהול שלו. אסתי היתה מאוד אימהית, כמו נשיאה, וזה גם מאוד חשוב, פסיכולוגית ונפשית. היא גם עבדה מאוד טוב עם המנכ"ל. אני, יש בי את שני הצדדים. קודם כל אני לא רוצה לעלות על בריקדות. התכנית שלי היא קודם כל לשתות קפה עם כל אחד מראשי האיגודים שאנחנו עובדים איתם. אני חושבת שהרבה דברים יכולים להיפתר ברוח טובה.
"ותשמע, שח"ם זה לא אותו שח"ם. אני קצת נהנית מההישגים של קודמיי. כשיורם חטב התחיל, הייתי בת 15, עבדתי בערוץ הראשון בדרמה וקיבלתי כתשלום - תלושים למשביר לצרכן. נשבעת לך. כי לא הייתה לי אז סוכנת עדיין, איגוד לא היה. חטב התחיל מאפס. היום אנחנו ארגון אחר לגמרי, ויש לו שם שלא היה לו אפילו כשאוהד היה יו"ר. הוא הולך ומתחזק. ואני מקווה שהשם הזה יעבוד בשבילי. אבל אני לא מפחדת ממלחמות, לצערי הרב, אני אומרת את זה כי הסתבכתי הרבה בחיים עם חוסר הפחד הזה שלי. זה לא מקצוע שאוהבים בו אנשים חשופים מדי".
כשאוהד קנולר היה יו"ר שח"ם הועברו עליו ביקורות קשות מצד שחקנים ושחקניות לאחר שלא יצא נגד הפגיעה בחופש הביטוי מצד שרת התרבות לשעבר, מירי רגב. חמישה מתוך 12 חברי הוועד המנהל של שח"ם התפטרו בטענה לתגובה רפה של קנולר למהלכים והצהרות של רגב ונפתלי בנט, שר החינוך דאז. עכשיו בנט הוא ראש הממשלה. אם הוא יפגע בחופש הביטוי, תנהגי אחרת מקנולר?
"אם זה יקרה, אהיה על הבריקדה. אחרי שאורנה בנאי השמיעה התבטאות שמאלנית, איבדה קמפיין וספגה עליהום משוגע מהציבור, התקשרתי לקנולר שהיה היו"ר, ושאלתי אותו - איפה שח"ם? למה שח"ם לא משמיעים את קולם. ובנאי לא הייתה היחידה, הייתה אווירת עליהום על שחקנים באופן כללי, גם גילה אלמגור ספגה ממנה. הייתה תחושה שאנחנו אויבי העם והיה מי שפמפם אותה לצרכיו. קנולר אמר לי: תראי, אני יו"ר לא רק של אורנה בנאי, יש 2,500 חברים בשח"ם עם הרבה דעות פוליטיות, זה שהשמאלנים עושים הרבה רעש לא אומר שכולם חושבים כמוהם, ולכן אני בוחר לא לקחת צד פוליטי ולא להתערב בשם שח"ם בדברים האלה. אני לא מסכימה איתו. אני אוהבת את אוהד אהבה גדולה, אנחנו חברים מכיתה ה', וחיינו שלובים זה בזה הרבה שנים, אבל אנחנו חושבים שונה. אני חושבת שיש מקום להתערבות. שח"ם הייתה צריכה להתערב כשמירי רגב יצרה איזה גל עכור מאוד, שאגב עד היום הספינרים הממזרים משתמשים בו, כלומר המיקום שלנו כשמאלנים-עוכרי ישראל-מתנגדי משטר. זה מיתוג מגוחך ושגוי. אני מוכנה להבטיח שלא אעשה את זה רק לטובת צד אחד פוליטי של המפה. גם מקרה כמו הריאיון עם איתן פוקס, שאמר שיש לו בעיה לעבוד עם שחקן ימני, לא מקובל עליי. גם במקרה כזה שח"ם צריכים להקים קול זעקה. אני לא מוכנים ששחקנים, משני הצדדים הפוליטיים, ישלמו מחיר על הבעת דעות".
מה שמזכיר שבמסגרת אותו גל ביקורות על קנולר, אלמגור צעקה עליו בטקס פרסי התיאטרון: "אתה פחדן, אתה שפן, אתה לא יכול לדבר בשם ארגון האמנים".
"נכון, והיא גם פרשה משח"ם בגלל זה, בגלל שהייתה לה בעיה עם השתיקה של שח"ם כמו שלי הייתה בעיה, והיא לא חזרה. אני מאוד רוצה להחזיר אותה לארגון. גילה היא מורתי ורבתי, מהנשים שאני הכי מעריכה בישראל כי יש לה את האומץ להגיד את דעתה תמיד, גם כשהיא לא פופולרית ולא במיינסטרים. היא שורדת אמיתית. היא נתנה לי את התפקיד הראשון בקריירה שלי ואנחנו משחקות בהבימה ביחד עד היום".
את חוששת מכפיות הטובה של התפקיד, שנעשה בהתנדבות, מהתלונות של שחקנים, ומאיומים אפשריים ממפיקים וגופי תרבות שאולי לא ילהקו אותך כשחקנית כסגירת חשבון על מאבקיך?
"אני אשקר אם אני אגיד שזה לא מטריד אותי. אבל לצערי זה לא מטריד אותי מספיק, וזה אף פעם לא עצר אותי. דיברתי עם קנולר לא מזמן, ואמרנו שאנחנו כבר די אבודים, הדימוי שלנו כאנשים רודפי צדק ולוחמניים הוא לא מהיום. תאורן בהבימה שעובד איתי עוד מימי סמינר הקיבוצים אמר לי עכשיו שכבר אז פחדו ממני בהנהלה. אבל תמיד זה היה לטובת הסטודנטים והצדק. נולדתי כזאת".
ביום שאחרי הקורונה ואולי עוד קודם - מה האתגר המרכזי שאת מסמנת לארגון שאינו קשור במגפה?
"אז קודם כל אני רוצה לאחד את השורות, שזה תמיד חשוב, להחזיר את מי שאולי קצת התרחק ואולי קצת נפגע, לנסות להזכיר לכולנו שכוחנו באחדותנו, ושכולנו באמת באותו הצד של המתרס. אחרי זה, חשוב לי להקים מערך של תמיכה נפשית, כלכלית ואדמיניסטרטיבית. אני רוצה להיכנס חזק לתוך בתי הספר למשחק, צריך להתחיל לחנך כבר בשנה א' את השחקנים לכבוד עצמי, לחנך אותם להתלונן אם פוגעים בהם, מתעמרים בהם ומטרידים אותם מינית. אלה דברים שעדיין אל נעלמו מהעולם, בטח לא בבתי ספר למשחק ששם אתה מוכן לעשות הכל רק כדי להתפתח כשחקן. אני רוצה לשפר את הסכמי העבודה בטלוויזיה ובקולנוע. הפקות בטלוויזיה הולכות ומידרדרות מבחינת נאותות הפקה והופכות לעבודה ממש על סרט נע. יש הפקות מסוימות ששמעתי עליהן עם קצב כל כך מהיר של עבודה, שפשוט מבטל את המקצוע שלנו, ועושה אותנו למכונות של לימוד בעל פה. כשנותנים לך עשר דקות לעשות סצנה, אתה ודאי לא יכול לשחק. ויותר מהכול אני רוצה לחנך את חברותיי וחבריי השחקנים לא להתבייש, לא לעבוד בזול, לא למכור את עצמם בזול, ולהבין שבאמת מגיע להם, זו עבודה ככל העבודות".
למה קיים פער כל כך גדול בשכר בין השחקנים ה"טאלנטים" לשאר השחקנים?
"בטלוויזיה הפער סביר ולא מביש. שח"ם עשו דבר גדול ברגע שייסדו את עניין המינימום. זה היה מהלך מאוד סוציאליסטי. זה שידרג את כל האמנים החלשים, המתחילים, הפחות מוכרים והפחות מועסקים. ממערב פרוע של סכומים שבו יכלו להיקרא להצטלם בשביל כמה מאות בודדות של שקלים - זה שידרג למעמד סביר פלוס. מינימום של 2,200 או 2,400 שקל ליום צילום זה סכום מכובד. אבל אליה וקוץ בה - מבחינת המפיקים, אם יש מינימום, ישלמו את המינימום, למה לשלם יותר? בטלוויזיה הבעיה היחידה היא עם שחקני הביניים, שהם רוב השחקנים ובהם אני. אני, שמרוויחה יותר, הורידו אותי לכיוון המינימום. אני לא מגרדת אותו אבל זה נותן למפיקים את האפשרות להוריד.
"הבעיה הגדולה הייתה ונשארה בתיאטרון עם שכר הטאלנטים שיכול להרקיע שחקים. תראה, אני לעולם לא אתערב כדי להוריד למישהו את המשכורת. אנחנו צריך להפעיל לחץ על התיאטראות, וזה מתחיל לקרות. פעם היה מערב פרוע אמיתי, היו כוכבים עם משכורות מטורפות כמו 1,200 דולר לערב. זה לחלוטין לא בסדר, כי לתיאטרון בניגוד לטלוויזיה אין רייטינג אינסופי, הסכום שאתה יכול להכניס להצגה הוא מוגבל. ולכן הכסף של הטאלנטים יבוא על חשבון הכסף של אחרים. אבל זה הולך ומתאזן. במקרה של הבימה, אני חושבת שהבוסית החדשה של התיאטרון - העירייה, לא תאפשר יותר סכומים ללא תקרה".
בליך מוסיפה כי פערי השכר הגדולים בתיאטרון הם מה שהובילו אותה מלכתחילה לועד השחקנים של הבימה. "כשהייתי צעירה יותר, שיחקתי עם מין טאלנט כזה על הבמה. הוא היה מקבל לערב 4,000 שקל, ואני הייתי מקבלת 400 שקל. היה לנו תפקידים באותו גודל, זה לא שהוא היה המלט או המלך ליר, שיחקנו במשך אותו זמן ובאותה כמות טקסט, רק שהוא קיבל פי 10 ממני. מאז דברים השתפרו, לפחות בהבימה אין יותר את הדרגות הנמוכות. אבל עוד יש מקום לשיפור".
למה כל כך נדירה כניסת שחקנים חדשים בשוק לשורות התיאטרונים?
"אחת הסיבות לזה היא שאין מספיק תחלופה של מנהלים אמנותיים. הרבה מזה קשור לכך שלא מרעננים את ההנהלות. יהרגו אותי עכשיו הבוסים בתיאטרון. אבל זו בעיה גדולה. יש הרבה עבודה לשר התרבות חילי טרופר, והוא ישמע ממני גם על זה. יש בעיה בכלל של תחלופת אנשים - גם של יוצרים, מחזאים ובמאים. יש קליקות, במאים אוהבים לעבוד עם שחקנים שהם מכירים. יש את עניין הלהקה הקבועה. ויש קושי להציג את עצמך כשחקנית צעירה לעולם הזה כי הוא מאוד קטן".
בהצגה "בושה: טוקבקים על תיאטרון" של עינת ויצמן, יש לה קטע שבו היא מתארת איך מתנכלים אליה ברחוב כי היא שמאלנית. אז פעם, אחרי שמישהו ניגש אליה בעצבים ושאל "את עינת ויצמן?!", היא ענתה לו "לא אני ריקי בליך".
"אנחנו פשוט נורא דומות, אפילו שיחקנו פעם בסרט את אותה בחורה. היא סיפרה לי על הסיפור הזה ונתתי לה את ברכתי להשתמש בשם שלי מתי שהיא רוצה. אמרתי לה, מתי שאת רוצה תהיי ריקי בליך, ואני אהיה עינת ויצמן כשאני מגיעה להפגנה במחסום.
"אני מאוד מעריכה את עינת. אם מישהי פה אמיצה - זו היא. היא באמת משחקת איפה שמסוכן ומלוכלך וקשה, וספגה טוקבקים קשים. אני קיבלתי טוקבקים הרבה יותר גרועים על הרבה פחות. פעם חזרתי מלונדון, היה שוב איזה מבצע צבאי בארץ, ואמרתי בריאיון שאני מתגעגעת ללונדון הקרירה, שבה אין סכסוכים, וגם לא אכפת לי אם יש סכסוכים. משהו כזה. באמת בעדינות. ואיזה טוקבקים קיבלתי. שלחו אותי לעזה עם הבת שלי להיאנס ולהירצח. פשוט לא האמנתי למראה עיני. אפרופו למה אנחנו צריכים תרבות ולמה אנחנו צריכים לשלוח את הילדים שלנו לתיאטרון. אלה אנשים חסרי תרבות, אלה שלא מסוגלים לדמיין את עצמם או את הבת שלהם סופגת 'איחולים' כאלה. חוסר היכולת שלהם לשים את עצמם בנעליים שלי. וזה בדיוק מה שתיאטרון מלמד אותך - להזדהות עם כאבו של אדם אחר. להגיד, היי, אני גם כמוה. זאת תרבות, ואלה אנשים חסרי תרבות".