קלישאה שוביניסטית למדי טוענת שבלונדיניות נהנות יותר. לפי אותה קלישאה, כשאת בלונדינית אנשים מחזיקים עבורך את דלתות המעלית, שליחים של וולט לא חותכים אותך בכביש ואפילו החבילות שהזמנת מאסוס תמיד מגיעות בזמן (ובמידה הנכונה). אם להסתמך על דרך החתחתים שעברה הגרסה העברית למחזמר "לא רק בלונדינית" עד שהגיעה לבמות, ממש לא בטוח שזה נכון. הגרסה העברית מבוססת על מחזמר שרץ כבר על במות ברודווי ו-ווסט אנד, ומבוסס בעצמו על הסרט המצליח באותו השם בכיכובה של ריס ווית'רספון ועל הרומן מאת הת'ר האץ'. על הבמות בישראל היא עלתה לראשונה בפברואר 2020. אם הזיכרון שלכם כבר מעומעם מרוב מטושים, זה היה רגע לפני שכולנו נכנסנו לסגר הרמטי.
למרות ההשקעה הרבה בעיבוד ובהפקה, "לא רק בלונדינית" הספיק לעלות שמונה פעמים בלבד לפני שירד מהבמות עם סגירת עולם התרבות. כנגד כל הסיכויים ובזמן שמחזות רבים עדיין לא שבו מה"חופשה", המפיקה מעיין צלנר והבמאי אביחי חכם הצליחו לאחד שוב את הקאסט אחרי יותר משנה וחצי, הפעם לסיבוב שבתקווה יהיה ארוך יותר ואולי יחזיר את ההשקעה. אם להסתמך על נתוני התחלואה הגוברים, ממש לא בטוח שזה ימשך זמן רב, אבל היי, בואו נשמור על אופטימיות. בין אם צפיתם בשובר הקופות משנת 2001, בסרט ההמשך "לא רק בלונדינית 2" או בגרסה המקורית של המחזמר, אתם ואתן כבר צריכים לדעת שכאן אופטימיות היא שם המשחק.
"לא רק בלונדינית" היא קומדיה רומנטית עם טוויסט, כזאת שמעבר לסיפור אהבה היא מחזקת ערכים פמיניסטיים וליברליים, ואפילו הקדימה את זמנה ועשתה מי טו עוד לפני שהמונח היה קיים. במרכז העלילה עומדת אל וודס (אניה בוקשטיין) צעירה יפה, עשירה ושטחית מעיר החוף מאליבו המאוהבת קשות בבן זוגה החתיך וורנר (יפתח מזרחי). עם סיום לימודיהם בתיכון, וורנר מחליט שכדי להגשים את שאיפותיו הפוליטיות ולצד הקבלה שלו ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד, הוא צריך למצוא בת זוג איכותית יותר ונפרד מאל לאלתר. שבורת לב (אך עדיין מלאה בסטייל) אל מחליטה לשנות גישה ולהרשים את וורנר בזכות האינטליגנציה שלה. לאחר מאמץ שלה ושל חברותיה לאחוות 'דלתא נו' (המגולמות כאן בידי מקהלת שחקניות אנרגטיות ומוכשרות במיוחד), גם היא מתקבלת ללימודי משפטים בהרווארד.
מכאן ולאורך כשעתיים וחצי (כולל הפסקה) אל תילחם בעוז ועם פן מושלם בקשיים שאיתן מתמודדות נשים רבות - התנשאות והתעמרות של גברים לצד נקמנות וקנאה של חבריה וחברותיה לספסל הלימודים. היא תראה לנו איך אפשר להשתמש בידע ממגזינים כמו "ווג" וצפייה אובססיבית בערוץ !E כדי לפתור סוגיות משפטיות, וגם תתאהב במתרגל החתיך והאידיאליסט אמט (עוז זהבי). למרות שמדובר בהפקה חיצונית לתיאטראות המרכזיים, הצליחו לגייס כאן שמות גדולים, מלבד אלה שכבר ציינתי נמצאים כאן גם חנה לסלאו בתפקיד פולט (אותו תפקיד איקוני שגילמה בסרט ג'ניפר קולידג'), ששי קשת כפרופסור קלהאן המושחת וגם מיי פיינגולד כגורו כושר המואשמת ברצח.
חווית הביקור בתיאטרון (כמו כל אירועי תרבותי אחר) הפכה בתקופת הקורונה לקצת מציקה - התור הארוך בכניסה להצגת התו הירוק, הישיבה עם המסכה לאורך המופע והחשש שמישהו ישתעל עליכם. גם עם כל אלה ומול קהל שהצביע ברגליים ומילא את היכל התרבות בתל אביב, הצפייה במופע ה'קאמבק' של "לא רק בלונדינית ישראל" התגלתה כהנאה גדולה. חשוב לומר - לא מדובר במחזמר מושלם, אין כאן קלאסיקה נצחית סטייל "עלובי החיים" או אגרוף בבטן כמו "אביב מתעורר". למעשה, גם גרסת ברודווי שבה כיכבה לורה בל באנדי לא הייתה הצלחה קופתית אדירה, וירדה אחרי זמן קצר יחסית.
אז למה בכל זאת לצפות בו? כלומר, מעבר להיותו מחזמר שכולו פאן טהור. בראש ובראשונה בזכות המרכיב הסודי שלא היה באף אחת מהגרסאות העולמיות של המחזמר - אניה בוקשטיין. הכישרון האדיר של בוקשטיין הוא לא תגלית חדשה, כבר שנים שהיא אחת השחקניות המוערכות והעסוקות בישראל, כזאת שעשתה טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. זה לא גורע בכלום מההתלהבות שהיא מכניסה בקהל בכל רגע בו היא על הבמה (והיא נמצאת על הבמה לאורך רוב ההצגה). יש תפקידים שכל שחקנית חולמת עליהם, כמו זה של נינה במחזה "השחף" (שכבר הפך לבדיחה חוזרת בסדרה "חזרות"), התפקיד של אל וודס הוא דווקא כזה ששחקניות רבות היו נמנעות ממנו. למרות שהדמות שלה עוברת מסע של גילוי עצמי, מדובר בסופו של יום בדמות 'פשוטה', כזאת שקל ליפול בה לקלישאות. אך לא בידיה של בוקשטיין, שפשוט טורפת את הבמה ומציגה גרסה רגישה, נבונה, פגיעה ועוצמתית של וודס.
והקול? אני טוען כבר שנים שבוקשטיין היא בין הזמרות הטובות ביותר בישראל. בקריירת השירה הקצרה שלה היא הצליחה לייצר מספר להיטים (בראשם "רוקדת" עם עופר ניסים) אך היא עדיין מוכרת בעיקר כשחקנית. כששומעים אותה שרה לייב על הבמה אי אפשר שלא להתפעל מהיכולות הווקאליות שלה. לאורך כל ההצגה השירה שלה מדויקת, חזקה ובעיקר מרגשת. היא מצליחה להרים את הקהל בנאמברים הקלילים (ורובם כאלה) אך גם ברגעים השקטים הקול שלה צולח את המרחק ונוגע בכל אחד מהצופים. הצפייה בה הזכירה לי כוכבות ברודווי עכשוויות גדולות כמו קירסטין צ'נוות' ואדינה מנזל. אין לי ספק שבפעם הבאה שיחפשו שחקנית ישראלית שתככב בברודווי (שירי מימון סטייל), בוקשטיין יכולה לקחת את זה בהליכה.
אבל רגע, למרות שהיא ללא ספק סיבה מספקת לראות את "לא רק בלונדינית" בוקשטיין ממש לא לבד על הבמה. למרות שאין כאן שירים שישברו לכם את הלב ולא יצאו לכם מהראש (אולי מלבד "גיי או אירופאי" שצריך להפוך לקאלט), העיבודים של התזמורת החיה מצוינים וכיפיים, כל אנשי המקהלה עושים תפקידים מצוינים, והתרגום של דניאל אפרת זורם בלי לגרום לתחושת אי נוחות (בולט לרעה השיר שבו דמותה של לסלאו מתעקשת לקרוא לבחור 'אירלנדי' במקום 'אירי', כמקובל בעברית).
ואם כבר לסלאו, קשה לא להתאהב בנוכחות שלה על הבמה, התפקיד של פולט בעלת הסלון מזכיר גרסה אנגלו-סקסית של מריומה הבלתי נשכחת, והקהל לא הפסיק להריע לה לאורך כל המופע. מדהים לראות איך הבדרנית הזאת מצליחה לייצר תחושה תמידית של קאמבק למרות שהיא מעולם לא נעלמה. גם עוז זהבי, שיחסית הוריד פרופיל בשנים האחרונות, עושה כאן תפקיד מצוין ומתגלה כזמר טוב מאוד.
דבר אחד שגרם לי לאי נוחות היא דווקא הנוכחות של הכלב של אל - ברוזר, על הבמה. נכון, גם בסרט וגם בהצגה כלב הצ'יוואווה של אל הוא אחד המאפיינים הבולטים שלה, היא אפילו מקפידה לומר שהוא לא כלב אלא בן משפחה. כאן הביאו כלב ג'ק ראסל מקסים במיוחד שמופיע לצד בוקשטיין, ולמרות שניתן להניח שמדובר בכלב עם ניסיון בהפקות, בעלי חיים סובלים ולא נהנים מסיטואציות מסוג אלה. מה גם שאין כאן גימיק שתורם להצגה עצמה. המפיקים יעשו בשכל אם יוותרו עליו בהצגות הבאות, והלוואי עוד רבות, שעוד צפויות להם.