"היי, יואו ג'ורדי, יש מצב שאתה נותן לי משהו כזה...", כך מתחיל הלהיט של סטטיק (לירז רוסו) ובן-אל תבורי - "זהב". אותו "יואו ג'ורדי" אליו פונה סטטיק הוא כידוע ירדן פלג - מי שהפיק לצמד את השיר הזה לצד להיטים רבים נוספים. אם אתם לא שייכים למחנה המעריצים של סטטיק ובן-אל אל תפסיקו לקרוא, מדובר רק בדוגמה פשוטה לנסיקה במעמדו של תפקיד המפיק המוזיקלי בסצנת המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
נדמה שהיו צריכים לחלוף יותר משני עשורים מאז ששמות של מפיקים כמו לואי להב (גידי גוב, שלום חנוך ועוד) ועופר מאירי (מטרופולין) היו מוכרים בכל בית וסימלו את כל מה שטוב במוזיקה ישראלית, ועד שהמאזינים הישראלים נזכרו כמה משמעותי הוא תפקידו של המפיק.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה "Watch the Sound with Mark Ronson" - סדרת דוקו-מוזיקה חדשה שיצרו מורגן נוויל ומארק רונסון לאפל טיוי פלוס (שזמינה גם בישראל כמובן), ומצליחה בשישה פרקים בני חצי שעה לסקור כמה מהמגמות החשובות ביותר שקרו במוזיקה בעשורים האחרונים. אוטו-טיון, סימפולים, ריוורב, סינטיסייזרים, מכונות תופים ודיסטורשן - כל פרק בסדרה עוסק ב'אפקט' אחר ומפרק אותו לגורמים בדרך שתגרום לאודיופילים לרייר, לחובבי מוזיקת פופ לחייך חיוך מטופש, ולכל היתר לומר: "וואלה, למדתי היום משהו חדש מצפייה בטלוויזיה".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אם להישאר בעולמות הזהב שאיתם התחלנו: מארק רונסון - מי שלא רק יצר את הסדרה אלא גם מנחה אותה, משמש כמראיין ומבקר במקומות שונים בעולם - הוא אחד הגולדן-בויז הבולטים של עולם המוזיקה בעשרים השנים האחרונות. הקוליות הנוטפת ממנו כמו זיעה תל-אביבית בשיאו של אוגוסט, מצליחה להשכיח מהצופים את העובדה שבעוד חמש שנים הוא יחגוג 50. כאשר עוברים על רשימת ההישגים של רונסון - אותה הוא לא טורח להצניע - מבינים מהר באיזה אשף מוזיקלי מדובר. הוא זה שהפיק לאיימי ווינהאוס ז"ל (חברתו הטובה) את הקלאסיקה "Back to Black". הוא גם הפיק את המגה-להיט "Uptown Funk" לברונו מארס. הוא אחד הכותבים של "Shallow" (מתוך הסרט "כוכב נולד") שזיכה אותו בפרסי האוסקר, גלובוס הזהב והגראמי. וזה עוד לפני שהזכרתי להיטים ענקיים שהוציא בקריירת הסולו של כמו "Valerie", "Somebody to Love Me" ו-"Nothing Breaks Like a Heart".
אך לפני כל התארים רונסון הוא חנון מושבע של מוזיקה, מכור כבד אפילו, ניתן לומר. כזה שיכול לבלות ימים שלמים בהאזנה לתקליטים ישנים בניסיון להתחקות אחרי סאונדים של תקופות שונות, שאותם יוכל אחר כך לסמפל ולתת להם חיים חדשים לגמרי. בפרק העוסק בריוורב (הדהוד), הוא מספר על העבודה שלו עם ווינהאוס, שהייתה כותבת ומבצעת מחוננת אך הרגישה אבודה במחשבות על גבי הסאונד שחיפשה לאלבומה השני. השניים, שגדלו במשפחות יהודיות לונדוניות חובבות מוזיקה ואמנות (אביו החורג של רונסון הוא גיטריסט להקת פורינר, מיק ג'ונס), הקשיבו יחד לתקליטים משנות השישים שווינהאוס אהבה, ביניהם גם להרכב The Shangri-Las, שהצליל של להיטיהן היה בעל הדהוד בולט. עבורה זה היה רגע של הארה רוחנית של ממש, והוא זה שהעניק לאלבום את הסאונד הכל כך ייחודי שלו (לצד העבודה עם ההרכב דאפ קינגס). השאר היסטוריה עם סוף טרגי במיוחד.
האנקדוטה על ווינהאוס מוכרת יחסית ואף סופרה בעבר, אבל מבלי להיכנס לספוילרים, הסדרה מלאה בסיפורים שיגרמו לכם לצלול לתוכה כאילו נכנסתם לשיעור הכי מעניין שביקרתם בו בכל תקופת הלימודים. לא רק זה, אלא תוך כדי הצפייה וגם אחריה מצאתי את עצמי מגגל בצורה אינטנסיבית פרטי מידע חדשים (מה הקשר בין סינתיסייזרים ומלחמת העולם הראשונה?) והכרתי המון מוזיקה ישנה וחדשה. ההצלחה של "Watch the Sound" טמונה בדרך שבה היא משלבת בנינוחות בין אנקדוטות מהביוגרפיה של רונסון, ניסויים מדעיים, ראיונות עם אושיות מוזיקליות מרתקות ולבסוף גם הדגמה בלייב של נושא הפרק. סר פול מקרטני, דייב גרוהל, ג'וש הומי (קווינס אוף דה סטון אייג') הביסטי בויז, קווסט לאב (הרוטס), חברי דוראן דוראן, קווין פרקר (טיים אימפלה), גארי ניומן, אנג'ל אולסן ודי ג'יי פרימייר, אלה רק חלק מהשמות אותם פוגש רונסון לשיחות על מוזיקה.
הדיאלוגים בין רונסון והמרואיינים שלו נשארים בגובה העיניים ובמקביל מצליחים להעשיר את הצופים בהמון ידע. זוכרים את "סטודיו למשחק", שבה ג'יימס ליפטון המנוח נפגש עם גדולי השחקנים של הוליווד לשיח אישי ומקצועי? לרגעים היא מזכירה גרסה מוזיקלית (וקולית בהרבה) של התכנית המעולה ההיא. מה הקשר בין אפקט האוטו-טיון (שכולנו מכירים מ-"Believe" של שר) וחקר המצולות? איך מתקשרים זה לזה הלהיטים "Blinding Lights" של דה וויקנד, "Take on Me" של א-אה ו"She's a Maniac" מפלאשדאנס? "Watch the Sound" מגלה את התשובות לכל השאלות האלה והרבה מעבר להן, וחשוב מכך - גורמת להרגיש שחזרנו ללמוד משהו מהטלוויזיה שלכם.
ומסדרה דוקומנטרית ששלחה אותי למסע בזמן, אל יצירה דוקומנטרית שגיבוריה קוראים תיגר על מושג הזמן בכללותו. הסרט התיעודי "הלהבה הנצחית", שיצר וביים רני מדין וזמין ביס ויאודי, מביא את סיפורם של חברי כת ה-"Physical Immortality". הכת, שהייתה פעילה בעיקר בשנות השמונים והתשעים על הציר שבין דרום ארה"ב וישראל, טענה כי אנשיה הולכים לחיות לנצח. מדין, יוצר הסרט הוא בנה של רעיה שטראוס מבעלות השליטה בחברת שטראוס ומי שהביאה בעצמה את תנועת ה"נצחיים" לישראל באותן השנים.
מדין, שלתקופה מסוימת היה בעצמו חלק מהכת (הם בוודאי יעדיפו את המילה 'תנועה'), מדלג בסרטו בין ההווה שבו הוא נפגש עם גיבורי הפרשה, ובין העבר בו אנחנו חווים מחדש את ההיסטריה וההתלהבות שפשטה בקרב כל מי שהכיר את האנשים ש'יחיו לנצח'. צ'ארלס, ברנדין (ברני) וג'יימס היו מנהיגי התנועה - שלושה אנשים יפים, מטופחים ומלאי כריזמה שהחליטו שהמוות לא יכול עליהם ולכן גם לא יחול עליהם. לא רק הלוק גרם לאנשים לדבר על מנהיגי הכת יוצאת הדופן הזאת, העובדה שהם חיו במערכת יחסים רומנטית משולשת (שני גברים ואישה, למי שלא הבין), נתנה בעיטה רצינית בבטן הרכה של כל השמרנים. רעיה שטראוס, אישה שכסף מעולם לא חסר לה, התאהבה במחשבה שהמוות הוא בחירה, יצרה קשרי חברות עמוקים עם השלושה והקימה כאן סניף ישראלי.
מי שיחפשו כאן תשובה לשאלה "האם אפשר לחיות לנצח?", יבזבזו את זמנם. לאנשי הפיזיקל אימורטליטי לא היה שום 'טריק' שאיפשר להם להימנע מהמוות - כלומר, חוץ מדיאטה בריאה וספורט, אבל את זה כבר ידעתם לבד. הם השתמשו בפחד המובנה של אנשים מסוף החיים כדי לרכז סביבם מאמינים. שאלה שדווקא כן זוכה כאן לתשובה, היא מדוע כת שבשיאה מנתה מאות אלפי מאמינים ומנהיגיה קיבלו הופעות בתוכניות אירוח נחשבות (כן, גם אצל גבי גזית בערוץ הראשון), כמעט והתפיידה? וגם - איך נראים היום האנשים שטענו שיחיו לנצח וצריכים להיות בעשור התשיעי לחייהם?
נראה שההיכרות של מדין עם מנהיגי הכת והחברים בה סייעה לו לקבל זמן בלתי מוגבל עם האנשים האלה, והם מדברים מול המצלמה שלו בפתיחות וסובלנות. יחד עם זאת, ניתן לנחש שיוצר אחר היה מקשה עליהם יותר ושואל כמה שאלות קשות ומתבקשות. למשל, כמה כסף הרוויחו מסניפי הכת, האם לא הרגישו שהם מטעים את מאמיניהם בכוונה ועוד. מה שהופך את "הלהבה הנצחית" לסרט ששווה לראות על אף חסרונותיו, הוא העובדה שהסיפור שהוא עוסק בו פשוט מרתק וכולל כמה דמויות שקשה להוריד מהן את העיניים.
מעניין לראות את הדרך שבה רעיה, ברני וג'יימס מדברים היום על החיים, כאשר הם נמצאים הרבה יותר קרוב לסופם מאשר לתחילתם. הטרמינולוגיה מלאת הפאתוס שבה דיברו על חיי נצח בעבר נרגעה לגמרי, ובמקומה נותרנו עם משפטי העצמה שנשמעים יותר כמו מנטרות של מורה ליוגה בישוב הררי.
גם בלי שיודו בכך בפני עצמם, בימים אלה נראה שמנהיגי הכת וחבריה בעבר ובהווה, השלימו עם ההבנה שגם החיים שלהם יגיעו לקיצם, כך שבמקום לדבר על נצחיות הם שואפים לאיכות חיים טובה וכמה שפחות ביקורים בבית החולים. גם מותה של אחת הדמויות הבולטות בכת מהווה סטירה מציאות מצלצלת עבור הגיבורים. כך שהסרט שהתחיל באופטימיות אינסופית מסתיים במידה של עצבות, אבל כמאמר הקלישאה - זו דרכו של עולם.
אם כמוני גם אתם מרותקים לנושא הכתות - על האנשים שמקימים אותם ואלה שמצטרפים אליהן - "הלהבה הנצחית" הוא צפיית חובה. אך גם אם 'סתם' בא לכם לראות סרט על רגע מאוד מסוים בזמן, שבו אנשים לא התביישו להכריז בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל שהם הולכים לחיות לנצח (ולא אושפזו במחלקה סגורה), תמצאו כאן תשעים דקות של מסמך אנושי מרתק.