השערה שאינה מופרכת כלל ואפילו מתבקשת היא ש"האף", הסיפור המפורסם של ניקולאי גוגול, אינו על חוטם שהתנתק מפניו של קובליוב, אלא על איבר אחר בגופו. תאורטיקנים רבים סבורים שהסופר הרוסי התכוון דווקא לאיבר מין גברי. את החיבור המפורש הזה עשה עשרות שנים מאוחר יותר זיגמונד פרויד, שפירש את האף כביטוי של זין. הרפרנס המפורש והבוטה ביותר הגיע מלהקת הרוק האמריקאית "King Missile", שעצם שמה מלמד על נטיות פאליות, כשב-1992 הוציאה את השיר "Detachable Penis", על איבר מין, שבדומה לסיפורו של גוגול התנתק מהגוף של בעליו הניו יורקי והחליט לברוח (ספוילר: הוא נמצא לבסוף ליד טוסטר שבור בסנט מרקס פלייס).
לקריאה נוספת
גברים תמיד התעסקו, מתעסקים וימשיכו להתעסק באיבר שלהם. למעשה, למילה "זין" על כל הטיותיה יש המון משמעויות, חיוביות כשליליות, בשפה העברית. בדרך כלל האזכור מגיע כתפאורה נלווית או כסממן מוסתר, אבל "רינגו" של ירון אדלשטיין, בבימויו של עמית אפטה, לא מאמין באנדרסטייטמנט. המחזמר, שעלה בתיאטרון הקאמרי לפני כארבעה חודשים, מושפע ללא כל בושה וצורך להתנצל מ"האף", והולך עם הרפרנס רחוק מאוד.
דני דינגוט (תום חודורוב), בחור אנאלי וחביב, מציע נישואין למיקה (חן גרטי). רגע לאחר שהיא מסכימה, הוא הולך לשירותים ועיניו חושכות - המה-שמו, או במקרה שלו רינגו, נעלם. מסתבר שהברנש זקוף הקומה והקרחת (דור הררי, "השוטרים", "המפקדת") החליט לצמח חיים משלו ולתת פורקן לשני התחביבים הגדולים שלו - אכילת המבורגרים וכיבוש נשים. דני הנואש יוצא לחפש אותו תוך שהוא נוטש את מיקה ההמומה, במה שהופך למסכת פרועה של התרחשויות הזויות שבהן מעורבים גם היא, חברתה הטובה (רוני נתנאל), המשטרה, ממשלת ישראל ואפילו חמאס.
"רינגו" אינו דוגל, כאמור, במסרים חבויים. הכול גלוי, הכול על השולחן. זו הצגה אנרכיסטית נטולת גבולות, שמשלבת בין ההשפעה הקלאסית של גוגול לחוצפה המודרנית של "פה גדול", סדרת האנימציה הבוטה של נטפליקס. למרות זאת, באופן מפתיע משהו, המחזמר המשעשע הזה אינו מרבה לנטוע תחושת קרינג'. על אף ההתעסקות המרובה בזין, השימוש במילים בוטות עוד יותר וההומור שלעתים נוטה לפלפולים המתאימים לאייטיז, המחזה הזה כל כך מודע לעצמו, שברוב הזמן הצופים - הצעירים באופן לא מפתיע לתוכנו אך באופן כן מפתיע ביחס לתיאטרון - חשים נינוחים בכיסא, במיוחד בחלקו הראשון.
אדלשטיין אינו מטיל את ה"אשמה" על הגברים בלבד. צריך זין, אה - סליחה, שניים לטנגו. דני הוא אולי בוק וחנון ולא מפתיע שהכלי רוצה לחגוג שחרור ממנו, אבל גם למיקה ולחברותיה יש חלק בפרידה הזאת. למעשה, "רינגו" הוא מראה מעוותת של החברה הישראלית התאבה לסיפוקים ונאחזת בסמלים עוצמתיים, כמו שירות קרבי בצה"ל ומשרות כוחניות.
מה שמביא אותנו לחלק הפוליטי של המחזה שהוא, לדעתי, גם נקודת התורפה שלו. ההצגה עלתה לבמות באפריל, כשבנימין נתניהו עדיין היה ראש הממשלה. לאחר חלק ראשון שנע על מי מנוחות, היא צוללת למי האפסיים הפוליטיים ומתייחסת באופן מפורש ביותר לממשלה הקודמת. מעבר לעובדה שזה נראה היום כמעט אנכרוניסטי, אף על פי שנתניהו ואנשיו שלטו פה ממש עד לא מזמן, זה בעיקר מרגיש לא נכון. איני נמנה עם חובביו ותומכיו של ראש הממשלה לשעבר, אבל אם הזכרתי קודם היעדר מבוכה, דווקא כאן חשתי שהיא כן קיימת. אפשר היה לצמצם את האזכור של נתניהו, לכל הפחות, במיוחד במחזה שלא נראה שכוון להיות פוליטי מלכתחילה - ואם כן, הוא נכשל במשימה הזאת. מדובר בטריק זול ופופוליסטי, שהוספתו רק מפחיתה מערכו.
בסופו של דבר, "רינגו" הוא מחזמר חביב פלוס - שוטף, מהנה ומשוחק היטב. חודורוב אמין בתור דני החנון, גרטי חיננית בתפקיד מיקה והררי נהדר בתפקיד הזין (כמה כיף לו לציין ברזומה ששיחק בתפקיד כזה). הכוריאוגרפיה של תומר יפרח מצוינת, וכך גם התפאורה המינימליסטית והמדויקת של שירן לוי. המוזיקה של אלון גלזינגר קלילה ומתאימה עצמה למתרחש על הבמה והתלבושות של אלכס קוכמן בולטות בנוכחותן. עם פחות נוכחות פוליטית ומשך זמן קצר יותר זו הייתה יכולה להיות הצגה מצוינת, אך גם כך מומלץ לראות את "רינגו" כבילוי קליל לליל קיץ.