רגע אחרי פרשת סעידיאן, "קב"ן" מציפה שוב את הטראומה של החיילים שחזרו מעזה

ההצגה החדשה של הבימה מצטרפת לגל של יצירות שעוסקות בהלם קרב ובפוסט-טראומה צבאית. היא יוצאת מנקודת מבט מסקרנת ומטורפת בו בזמן ומשדרת מסר מערער - אך לא הולכת רחוק מספיק, ומתקשה להפוך לאירוע תיאטרלי מטלטל באמת

נדב מנוחין
17/08/2021

במקום גבוה ברשימת הדימויים המבעיתים שנראו בישראל בתשפ"א - שנה רוויית טרגדיות - אפשר למצוא את הרגע הנורא שבו איציק סעידיאן, לוחם לשעבר במבצע "צוק איתן", הצית את עצמו יום לפני ערב יום הזיכרון מול משרדי אגף השיקום במחאה על הטיפול שזכה לו. הדימוי הזה הציף בבת אחת את היקף הפוסט-טראומה שמתמודדים איתו דורות של לוחמים שנשלחו להסתער וחזרו חצי מעצמם.

נושא הלם הקרב והפוסט-טראומה צף בשיח הציבורי בעיקר דרך התרבות. כך היה לפני יותר מעשור כשגל של יצירות עסק בנושא, כמו טרילוגיית סרטי מלחמת לבנון ("בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון") או אופרת הרוק "מלחמה" שהתבססה על חוויותיו של היוצר ממבצע "חומת מגן", ונדמה שכך היה גם בשנתיים האחרונות, בשיח סביב "שעת נעילה", בלהיט "לא נרגע" של אביחי הולנדר, ובתכנים נוספים. אבל מקרה סעידיאן טלטל הכל כמו שדבר לא טלטל, והמחיש באופן הנוקב ביותר את המחיר הכל כך כבד של חיים עם פוסט טראומה.

לתוך האקלים הזה מגיעה "קב"ן", הצגה חדשה שעלתה בהבימה מאת נבו זיו וביימה דפנה זילברג. נקודת המוצא של ההצגה מציגה שאלה מעניינת ומטורפת בו בזמן: האם הדרך היעילה ביותר להתמודד עם מה שנקרא בהצגה "תגובת קרב" - כרוכה בחזרה של החייל הפגוע למלחמה?

הצגה טעונה. יעקב דניאל ותומר מכלוף ב"קב"ן"(צילום: אור דנון)

במרכז ההצגה ניצב פסיכולוג (יעקב דניאל) שנחטף על ידי קצין לשעבר (דניאל סבג), שניהם רדופים על ידי מוות של חייל (תומר מכלוף) בעזה כמה שנים לפני כן. הקצין, שהיה מפקדו של החייל, דורש כעת מהפסיכולוג שטיפל בו הסברים, רומז לאי-סדרים ומאשים אותו במוות.

כאן המסכת נפרסת לאיטה. אותו פסיכולוג שימש כקב"ן שאפתן, חזר לארץ אחרי שנים של מחקר באוניברסיטה מובילה, היישר ליחידה המוצבת בגבול רצועת עזה שקולטת חיילים שזקוקים לעזרה ראשונה נפשית עם שובם מהלחימה. בהשראת המחקר שערך בחו"ל, הוא שואף להשאיר את אותם חיילים - ובעיקר נהג נגמ"ש אחד - במסגרת צבאית כדי "לתקן" את הטראומה, כך שלא תהפוך לפוסט טראומה.

זה לא כל כך פשוט: הנהלים והבירוקרטיה הצבאית, כמו גם משפחתו של אותו חייל, מתנגדים לכך. אותו פסיכולוג מתעקש, רב ומשכנע את כולם שזה הסיכוי היחיד להציל אותו מחיים של פוסט-טראומה, ומחזיר אותו למפקדה. אלא שהחייל נופל, וכעת נדונה שאלת האשמה - האם זה הפסיכולוג שהתעקש לרפא אותו, במחיר סיכון חייו? המפקד שניסה להגן עליו והציב אותו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון? או שמא, כמו שטוען הקב"ן, אותו חייל מת ללא קשר לכל מה שקדם לכך, פשוט מפני שבמלחמות מתים. מעל כל אלה מרחפת טענה עם סימן קריאה צועק: מוטב אדם פוסט טראומטי חי, מאדם "בריא" שמת צעיר מדי.

עוד בוואלה!

ההפקה הזאת הפכה את רומיאו ויוליה לזוג לסביות. חשבנו שזה יהיה גימיק, אבל זה היה טהור ויפה

לכתבה המלאה

מטבע הדברים, ההצגה טעונה ונוגעת בנקודות כואבות - האם הנהלים הצבאיים רואים באמת את הצרכים הנפשיים של החיילים? היכן נמצאים הגבולות האתיים של הפסיכולוג? וכמובן: האם אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי למנוע מוות מיותר. כולן סוגיות כבדות משקל ומעניינות, חלקן פרובוקטיביות, אך חלקן מטופל באופן פשטני.

כוחו של המחזה הוא במיוחד בחלקים שבהם אותו פסיכולוג מטיח בסביבתו משפטים מערערים, שחושפים את הפער בין האתוס המיליטריסטי לבין המציאות שהוא מסתיר. המשפטים האלה מערערים את ההיגיון של הדמויות, וממחישים את הטירוף של הסיטואציה - וגם את הטירוף שלו עצמו (האגו חסר המעצורים של הפסיכולוג מוביל אותו להתנהגות מופרכת). בהתחשב בכאוטיות של החוויה שההצגה עוסקת בה, היעד המתבקש ביותר של "קב"ן" הוא לשדר מסר מערער ומבלבל לצופים. אך בסופו של דבר, רוב הזמן ההצגה לא מפתחת מספיק את הכיוונים הללו, ומתקשה להפוך לאירוע תיאטרלי מטלטל באמת.

תומר מכלוף בהצגה "קב"ן"(צילום: אור דנון)

אמנם ההצגה מתמודדת היטב עם נושא הלם הקרב, אך האם היא הולכת רחוק מספיק? הטראומה של הלוחם בוערת, אך "קב"ן" בוחרת שלא לעסוק, למשל, בהשלכות המלחמה על גורמים אחרים, בעורף הישראלי או בצד השני של הגדר. אפשר לומר שהמטרה של המחזה צנועה יותר, אבל מוחמצת כאן הזדמנות לומר דבר מה גדול יותר על ההשלכות הקולקטיביות - למשל פוסט טראומה לאומית - של עימות צבאי.

גם מבחינה בימתית, "קב"ן" לא הולכת רחוק מדי ולא מציגה מופע מקורי במיוחד. לבד ממעט וידאו-ארט, וקצת מוזיקה (עם התייחסות מיוחדת לשיר "יוצא לאור" של אהוד בנאי) אין בה הרבה אלמנטים יוצאי דופן מעבר לציר העלילה העיקרי, והיא נשענת בעיקר על הטקסט והמשחק. אמנם קשה לתאר נושאים כה דרמטיים באיפוק, אך תצוגות המשחק ב"קב"ן" עולות לעתים קרובות על גדותיהן.

יוצאת דופן מבחינה זו היא דמותה של האם השכולה (מיקי פלג-רוטשטיין), שדווקא כתובה באופן פואטי יותר מהיתר, כולל חיזיון אחד בסוף המחזה - אך משכנעת ונוגעת בהרבה מיתר הדמויות. כשהיא מסיימת את המונולוג שלה וההצגה נגמרת, גם העצב עולה על גדותיו.

  • הבימה
  • הלם קרב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully