בשביל להכתיר תוכנית כהצלחה מסחרית אין צורך בשיקול דעת, בשביל זה מתפרסמים מדי בוקר נתוני הרייטינג שקובעים עבור ערוצי הטלוויזיה אם ההשקעה הייתה משתלמת או שמא קצת פחות. העסק נהיה יותר מסובך כאשר מנסים לקבוע מה נחשב כקאלט - יצירה עם קהל מעריצים קטן אך אדוק ועולם תרבותי שלם שנוצר סביבה הכולל בדיחות ליודעי דבר, ממים ומה לא. "טיול לחמישה" הדוקו-ריאליטי של ערוץ הטיולים, שחמשת הפרקים היחידים שלה (בינתיים), שודרו בחודש מרץ האחרון וזמינים לצפייה בוויאודי וביוטיוב, היא מועמדת מובילה לתואר "הקאלט הבא של ישראל".
אני לא הראשון שמסמן את "טיול" כתופעה. כבר בחודש אפריל התייחס אליה עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, בבוקסה במדורו וציין שהיא "צועקת קאלט". גם בקרב ברנז'ת הטוויטר הישראלית אפשר למצוא ציוצים של אנשים שנכנסים למתח רק למשמע השם "רחל בורטה" - אבל כאן זה פחות או יותר גם נגמר. עברו כמעט שישה חודשים מאז שעלתה "טיול לחמישה", ונדמה שמעט מדי צופים יודעים מי אלה חנית, כרמית, רחל (במלרע), ג'אבר ועמית. פספוס כואב במיוחד בהתחשב בהצלחה הגדולה של "בואו לאכול איתי", ריאליטי האוכל של כאן 11 שהיה לכל הפחות השראה ליוצריה, מרב סעד פרקש ורועי אבן טוב.
אז למה בכל זאת שווה לכם להכיר אותה? בטוח לא בגלל הפורמט הפשוט למדי, שייראה מוכר לצופי "בואו" - חמישה ישראלים נשלחים לחופשה בעיר נאפולי שבדרום איטליה. בכל יום אחד המשתתפים משמש כמדריך בטיול מאורגן לשאר חברי הקבוצה, ולוקח אותם לשלוש תחנות לבחירתו. בסוף היום מעניקים חברי הקבוצה ציון סודי למדריך (כן, עדיין נשמע מוכר), ומי שמקבל את הציון הגבוה ביותר בתום השבוע זוכה בחופשה בת שבועיים באיטליה. ההבדל הגדול ביותר ביחס ל"בואו לאכול איתי" לא נמצא בשוני שבין עולמות הבישול והטיולים, אלא בהיעדרה של הקריינות השנונה של שי אביבי או קריינות בכלל. המחסור בשנינות המתוסרטת משאיר זמן מסך רב יותר למשתתפים עצמם, והם, ובעיקר הן, הופכות את "טיול לחמישה" לקאלט המאוד משעשע שהיא.
כל ריאליטי טוב בנוי על הרגע הזה: מתמודד מספר שהוא מסתדר עם כל האנשים בעולם, חוץ מאנשים שלא עושים/אומרים/אוהבים X. ואז קאט ל: המשתתף הבא שנכנס הוא בדיוק הטיפוס שאיתו המתמודד הקודם ממש לא מסתדר. חמשת המשתתפים של "טיול לחמישה" לוהקו במלאכת מחשבת (ולא מעט סאדיזם) כך שיעצבנו עד אין קץ את כל אחד משותפיהם למסע. למעשה, למרות שמדובר בחמישה מתמודדים יחידים, ההפקה ליהקה כאן צמדים של שמן ומים, אנשים כל כך שונים במהות שלהם, עד שאין להם אלא לריב אחד עם השני, גם אם זה יעלה להם בהורדת נקודות.
זה מתחיל בחנית, שמתארת את עצמה כ"כוסית בגוף של אישה לא רזה", אשת שיווק מנתניה (אבל שוכרת בתל-אביב) שמחבבת גברים איטלקים גבוהים והומור נמוך. לצידה של חנית נמצאת כרמית, הידועה גם בשם גיבורת-העל שלה: "האוקסימורון האנושי". אישה שהדבר היחיד שהיא אוהבת יותר מלדבר על הכסף שלה, זה לדבר על כמה שהיא שונאת לדבר על הכסף שלה. העממיות האותנטית של חנית היא כמו סדין אדום (נטול סברובסקי) מול המאמץ של כרמית להראות שהיא אותה ילדה פשוטה מאשקלון, רק עם הרבה יותר כסף. משחק שתייה לצופים: שתו שוט של אפרול שפריץ בכל פעם שכרמית מספרת שלא משנה לה הזכייה בתחרות, כי היא גם ככה חוזרת לאיטליה שבועיים לאחר סוף התוכנית.
הצמד השני הוא כבר ממש "פאוור-קאפל" ברמת אל ופג באנדי - ג'אבר ורחל. הראשון הוא מנטור רוחני בינלאומי והדרוזי הראשון (לטענתו) שאחד מתחביביו הוא מכות על כדי מתכת, כמו גם הפקת תובנות עמוקות ממבט על אנשים ("בגלגול הקודם היית ענייה") ומחמאות בלתי נגמרות לעצמו ("אני אוהב אותך ג'אבר", "אתה מהמם ג'אבר", "אין עליך ג'אבר"). השניה היא תזונאית בהווה, "שופטת לשעבר בגלי צה"ל" (בואו, מדובר בבוחנת במבחני קבלה), האישה שמחזיקה במשקפיים היפים בישראל, ומי שסולדת מרוב בני האדם אך במיוחד מג'אבר ("אני לא יכולה לשמוע את הצחוק שלך"). "טיול לחמישה" מורכבת ובכן, מחמישה משתתפים ולכן לוהק גם עמית הצעיר והנאה שבא ליהנות, לטייל, לשעמם ולהצטלם בלי חולצה (סצנת המקלחת הסמי-אירוטית שבכרטיס הביקור שלו לא תשכח בקרוב).
החלק הכי מעניין בכל ריאליטי הוא זה שנותר על חדר העריכה, כך שקשה לדעת מה נאמר למשתתפים שגרם לה לבוז זה לזו בצורה כל כך מובהקת, אך זה לגמרי עבד. לשמחתנו, וכדי שלא יהיה מדובר במופע שמבוסס רק על שנאה, בין ריב לריב המשתתפים גם נהנים וצוחקים לא מעט. כל אחד לוקח את חברי הקבוצה לבקר במקומות שמעניינים אותו, עם אפס מחשבה האם זה יעניין את קהל היעד שלו/ה. כך רחל נשאלת על ידי ג'אבר למה הפסל של ונוס עומד בפוזיציה המסוימת הזו ומשיבה "לא בא לי לענות לך", וכרמית צריכה להסביר לחנית שבמסעדת שני כוכבי מישלן (במלעיל) צריך לדבר בשקט ולא "לעשות שכונה".
בחמישה פרקים בני חצי שעה בלבד אתם תספיקו להתאהב, לשנוא, לצחוק ולדאוג לגורלם של המשתתפים. ואולי חשוב מכל - לזכות לסצנת שיא קתרטית שמגיעה ממש בדקות הסיום של הפרק האחרון, ותשאיר אתכם המומים (על אמת) ועם רצון לעוד. האכסניה של ערוץ הטיולים היא בית צנוע, שלא לומר דל, אבל תעשו לעצמכם טובה, בזמן שאתם ממתינים לעונה הבאה של "בואו לאכול איתי" תנו צ'אנס גם ל"טיול לחמישה", ספרו עליה לחברים, ומי יודע, אולי ביום מן הימים נראה פרקים חדשים של הממתק הזה. ובקשה אחרונה: שמישהו ילהק כבר את רחל לריאליטי נוסף, אני מתחיל לחוות תסמיני גמילה.