יום הדין הגיע: כמה כיף היה באש הגיהנום של "לוציפר"

93 פרקים, שש עונות ודחייה אחת מורטת עצבים בחסות מגפת הקורונה לאחר מכן, "לוציפר" יורדת ביגון שאולה. היא עושה זאת לא לפני שהיא מותירה מאחוריה מורשת מכובדת כאחת הסדרות הפופולריות ביותר בישראל ובעולם, מאז עלתה לאוויר בתחילת 2016. לפופולריות הזו מצטרפת עונה חדשה ואחרונה, שעולה מחר (שישי) בנטפליקס ומצליחה להיות אקורד סיום מדויק ומוקפד, כאילו הכפיל של טום אליס בעצמו פרט אותו על קלידי הפסנתר.

על אף שצופים אדוקים טוענים כי הסדרה ידעה גם לא מעט נפילות כואבות ותמוהות, כמכלול מדובר בהצלחה מסחררת. אבל מה מסתתר מאחורי סוד הקסם השטני של "לוציפר"? ובכן, התשובה טמונה ככל הנראה בדיאלוג התמידי בין ההוויה השמימית (או הגיהינומית) לבין ההוויה האנושית, שחשף את נקודות השוני הברורות בין צורות החיים, אבל יותר מזה, את נקודות הדמיון המפתיעות ביניהם. מישהו אמר "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ"?


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

"לוציפר" לא הייתה סדרת מופת. היו בה חורים בעלילה, משחק לא אחיד ברמתו וסצנות מופרכות אפילו יחסית ליצירת פנטזיה. אבל זה בדיוק העניין - הסדרה מעולם לא התיימרה להיכתב בדפי ההיסטוריה כמופתית. היא נועדה, שאפה והצליחה להיות, ממתק טלוויזיוני ממכר. מהבחינה הזו היא השיגה את המטרות שלה. וחוץ מזה, הבוראים שלה הוכיחו שכל תסריט הזוי תמיד אפשר לפתור עם סצבת עירום מלא של טום אליס, שהוא כשלעצמו יצירה אלוהית ומסיח דעת מצוין מכל בעייתיות כזו או אחרת.

אבל חוץ מהשרירים של מר אליס, "לוציפר" מוכיחה את גדולתה בהיבט נוסף: היא מצליחה להיות מתוחכמת במידה אבל לא מתוחכמת מדי, וכך פונה בו זמנית למכנה משותף עצום שאיגד מול המסך המוני צופים, חלקם כאמור הפכו לקהל מעריצים שרוף באש הגיהנום. היא משתמשת בפרטים קטנים, עדינים ומרומזים (כמו הסטיילינג של הדמויות) או גדולים ובוטים (כי ברור שמכל המקומות על כדור הארץ, השטן ישתקע בעיר המלאכים) כדי להעביר את המסרים שלה.

מצד שני, היא לא מותירה מקום לספק ולא לוקחת סיכון של לעבור מעל הראש של הצופים. איפה שצריך להאכיל אותם בכפית - "לוציפר" תעשה זאת, כדי שחלילה אף אחד לא יפספס את התחכום. הסצנה הראשונה בפרק הראשון של העונה השישית היא דוגמה מעולה לכך, והעונה והסדרה כולה שזורות בעוד המון דוגמאות כאלו. כל זה נעשה בחינניות, ככה שלא מתקבלת תחושה מעיקה של זלזול באינטליגנציה מצד אחד, או סנוביזם בוטיקי מצד שני. יותר מכל, זה מרגיש כאילו "לוציפר" באמת אוהבת את הצופים שלה, אבל לא נכנעת להם. ככה, רבותיי, מייצרים הצלחה.

על אף שהדמויות אוהבות לכנות את התהליך הפנימי שעובר עליהן במילים אחרות, כגון: "שינוי", "צמיחה", "התפתחות" ושאר אמירות של בוגרי קורס אימון אישי בשיטת לה-שמאטע, אפשר לסכם אותו במילה אחת פשוטה: התבגרות. כל אחת מהדמויות מתחילה את הסדרה עם מאפיינים מסוימים ומסיימת אותה במקום אחר לגמרי, מבחינה אישיותית. עלילת הסדרה מתרחשת במשך חמש שנים, ובמהלך השנים האלו כל דמות עוברת טרנספורמציה מהירה למדי, המקרבת אותה לכדי הייעוד האמיתי שלה:

לינדה הפסיכולוגית (רייצ'ל האריס) מתחילה את הסדרה כבעלת אתיקה מקצועית מפוקפקת, כשהיא מציעה ללוציפר סחר חליפין של מין תמורת טיפול. מאוד אל-איי מצידה, אבל מוסרי זה לא. בהמשך אנחנו נתקלים בסוגיה שנויה במחלוקת נוספת מצידה, כשאנחנו מגלים שמסרה את בתה הבכורה לאימוץ. עם הזמן הדוקטור מתעשתת, הופכת לאמא בפעם השנייה, למטפלת בעלת יושרה מקצועית וככל הנראה גם לבעלת יכולת בלתי נלאית לשמירה על אובייקטיביות, שכן כל דמויות הסדרה בוחרות לשבת על ספת הטיפולים שלה, במידת הצורך, על אף שחייהן שזורים זו בזו. אחרי הכול, בלוס אנג'לס יש רק כמעט ארבעה מיליון איש. הגיוני שהיא הפסיכולוגית היחידה שם.

מייז (לזלי-אן ברנדט) מתחילה את הסדרה עם התנהגות פתיינית, ככל הנראה תוצר של בימוי בוסרי שנפל לקלישאה של פאם פאטאל דמונית. בהמשך היא מתחבטת במגוון רגשות אנושיים, בתהליך שמתבטא בהתנהגות המזכירה את מרד גיל ההתבגרות, מה שמוציא גם מהדמויות האחרות רגשות מעורבים כלפיה. את התהליך הסוער מלווה החיפוש של מייז אחר נפש - חיפוש המסתיים אחרי שגאד אול מייטי בכבודו ובעצמו רומז לה כי התשובה נמצאת עמוק בתוכה. בעונה האחרונה אנחנו עדים לתוצרים של השלמת החיפוש, והם מרגשים וראויים כצפוי.

חלק מהדמויות הנוספות שמתבגרות הן: אמאנדיל הטרחן (ד"ב וודסייד; על אף כי הנודניקיות שלו משרתת אותו היטב בעונה האחרונה), טריקסי (סקרלט אסטבז), שהופכת מדמות מיותרת של ילדה מעצבנת לדמות מיותרת של נערה קצת פחות מעצבנת, והבלשית דקר הפלקטית (לורן גרמן), ש, ובכן, כנראה עברה משימוש בבוטוקס בשפתיים לחומצה היאלורונית. נו, גם זה משהו.

אבל גולת הכותרת היא כמובן תהליך ההתבגרות/שינוי/התפתחות של לוציפר מורנינגסטאר. תהליך שטום אליס מביא אליו את כל יכולותיו התיאטרליות, תווי פניו החדים, סקס אפיל ושליטה מלאה בכל אמנויות הבמה ובהעמדת פנים כי מיץ תפוחים בכוסות זכוכית ובקבוקון מתכת הוא ויסקי מיושן. לוצי מתחיל את דרכו בסדרה כפלייבוי עשיר ונהנתן, שנדמה כי לא חסר לו כלום בחיים: הוא טובע בכסף, במין ובאלכוהול, בעל כריזמה טבעית ועל-טבעית, לובש פראדה ושאר מחלפות פאר כיאה לשטן, ומתגורר בדירת פאר מעל מועדון הלילה הטרנדי שבבעלותו.

מהר מאוד אנחנו מגלים שהדברים אינם כפי שהם נראים, והשטן בעצמו מתמודד עם שדים פנימיים - התמודדות המלווה אותו מתחילת הסדרה ועד לדקות האחרונות שלה ממש. הוא נושא עמו מטען של מרד שלא צלח וניסיון מהפכה כושל מול אביו, שכעונש זרק אותו מהבית הישר לגיהנום, פשוטו כמשמעו. אנו מגלים כי הוא ישות מורכבת ורב-גונית, ובעיקר, שהוא כמו הרבה מהיצורים האנושיים - שונא את העבודה שלו.

לוצי מעולם לא ביקש להיות מלך הגיהנום, הוא לא אוהב לענות נשמות ארורות, ומבחינתו הישיבה על כס המלכות במקום הכי חם ביקום, שווה ערך להחתמת כרטיס. זו גם הסיבה שבשלב מסוים הוא החליט לקחת חל"ת בלוס אנג'לס ולברוח לחיי הוללות. אנחנו גם מגלים שזו לא הפעם הראשונה שלוציפר מהלך על פני הארץ ושביקר פה כמה פעמים בעבר. באחד הפרקים אנחנו אפילו זוכים לבהות בתצלום שלו מסתודד עם היטלר. אז במה שונה הביקור הזה, זה שהופך אותו מחיית מסיבות לגבר בורגני? ובכן, הפעם הוא פוגש את קלואי.

על אף שיכולות המשחק של הדיטקטיב לרוב מוגבלות ל 2-3 הבעות פנים, אי אפשר לברוח מהתפקיד המרכזי שייעדה לה העלילה. בשלב מסוים אנו מגלים שמערכת היחסים הסבוכה בין לוציפר לבלשית אינה מקרית, אלא תוצר של התערבות אלוקית. למעשה, אלוהים יצר את קלואי דקר במיוחד עבור לוצי, ואם זה מזכיר לכם את סיפור בראשית כל הזמנים, אתם לא לבד. גם קלואי, שנוצרה עבור לוציפר, וגם חווה, שנאבקת על-מנת להפוך לאישה בפני עצמה ולהשתחרר מהמיתוג שלה כ "אשתו של", הן דמויות שנועדו לאתגר אלמנט נוסף המוביל את העלילה, ובמיוחד בעונה השישית: נושא הגורל אל מול הבחירה האישית.

כל הדמויות, הן השמימיות והן הארציות, מתחבטות בסוגיה הזו, שיש לה היבטים תיאולוגיים ופילוסופים שקצת קשה לפתור תוך 93 פרקים, או תוך חיים שלמים. אנו מגלים שכל הפרסונה שלוציפר יצר לעצמו - החל מפני הגיהנום שלו, שם הבמה שלו (שהוא רק חלק מכמה שמות, שהרשמי ביותר מביניהם הוא "סמאל"), התדמית כשליט השאול, השימוש בכנפיים ואפילו המבטא שאימץ לעצמו על פני האדמה - כולם תוצאה של בחירות, מודעות ולא מודעות.

ואם בתת מודע עסקינן, אי אפשר גם להתעלם מכך שלוציפר מקפיד ללכת לטיפול במשך חמש שנים במטרה להתמודד עם הדאדי אישיוז ההרסניים שלו, אך בסופו של דבר מה שמוביל אותו לדרגה העליונה ביותר של רוחניות הוא האישור מאבוש, שמגיע בסיומה של ארוחת ערב מתוחה במיוחד המתקיימת בעונה החמישית. טוב, זה ומרחץ דמים שנועד להבטיח את תפקידו של לוצי כאלוהים החדש. אבל אם חשבתם שהפיכה לאלוהים היא פסגת השאיפות, העונה השישית מוכיחה שאף את התסביכים של השטן אפשר לאתגר מכיוונים חדשים ומפתיעים, כמו גם להעמיד באור חדש את סוגיית הבחירה החופשית, ההשלכות האפשרויות עליה ואת הקונספט של "גורל", על כל משמעויותיו.

בנוסף לכל אלו, הסדרה נגעה ברפרוף גם בסוגיות נוספות. למשל, גזענות. ניכר כי מדובר בתחלואה אנושית גרידא, שכן אמאנדיל נחשף אליה לראשונה רק כאשר הוא מתערה עמוק בחברת בני האדם. לפני כן, צבע העור שלו כלל לא היווה עניין לדיון - הוא ולוציפר הציגו את עצמם כאחים בלי לחשוב כלל על העובדה כי חלק מבני האדם יגיבו בבלבול להצהרה הזו.

במרומז מאוד, ניכר גם כי גם יחסים להט"בים הם נושא שנוי במחלוקת רק בקרב בני האדם. לוציפר ומייז הם מה שאנחנו היינו מגדירים כביסקסואלים, אבל זו הגדרה אנושית בלבד. בקרב היצורים "השמימיים" השיח הפרוגרסיבי אינו קיים, פשוט משום שאין כלל שיח - יש עובדות נתונות שאף אחת מהדמויות לא מוצאת לנכון להבליט בצורה כזו או אחרת.

בכלל, יש הרבה דברים שהם בעיה בלעדית לבני האדם. למשל: חוסר היכולת להכיל את הכנות הברוטלית של לוציפר, שמציג את עצמו כשטן, לא מתיימר בכלל להסתיר זאת וגם לא מסוגל/מעוניין לשקר לבני האדם או ליצורים השמימיים. הפתיחות של לוציפר באה לידי ביטוי בין השאר גם בכניסה לדירה שלו - במקום דלת סגורה, מעלית מכניסה את הצופים ואת הדמויות הישר לחייו. הכול פתוח וגלוי, ולכן כל תפיסה של לוציפר היא סובייקטיבית בלבד, ומובילה לכך שהוא מצליח גם לצבור לא מעט אויבים וגם להפוך לאהבת חייה של הבלשית דקר, אחרי דרך חתחתים רצינית.

נושא מרתק אחר שבני האדם אוהבים להתפלסף לגביו - היתרונות והחסרונות של חיי נצח - באו לידי ביטוי עם הופעתו של קין, שהציג בעיקר את החסרונות. וזה עוד לפני שדיברנו על דן (קווין אלחנדרו), שרלוט (טרישה הלפר) ומיס לופז (איימי גרסיה), שהשתנו לנגד עינינו וחוו הארות, שמחות, משברים, טרגדיות ומיתות; על אלוהים, שמתגלה כשחום עור אך לא כמורגן פרימן - מיני סקנדל בפני עצמו - וכמובן על האחד והיחיד, הבולט בהיעדרו: ג'יזס קרייסט. על אף שהדמות היחידה הדתייה - אלה לופז - עונדת צלב על צווארה ועל אף שישו מוזכר כמה פעמים במהלך הסדרה, ובעונה האחרונה אנחנו אף זוכים להצצה לחגיגת כריסמס, כוכב הברית החדשה לא מופיע בה כדמות. יש ספקולציות שונות מדוע זה המצב. בסופו של דבר, היא מצליחה כאמור להחזיק את עצמה בלעדיו היטב במשך שש עונות. אז מה יקרה עכשיו?

לאורך הסדרה, ובעיקר בסופה, קיבלנו התנהלות שמימית שמאתגרת את כל הקיום האנושי שלנו. עכשיו כשזה הסתיים, נותר להתמודד עם שטנים ומלאכים כאן, עלי אדמות, ואלוהים יודע שלא חסר מהם. ביקום המקביל שבו מתרחשת הסדרה "לוציפר", דברים שרואים מכאן לא רואים משם וההפך, אבל לא אפרט, כדי לא לעשות ספוילרים לעונה הבאמת מצוינת הזו. אולי המסקנה מהסדרה היא שכדי להגיע לעומקם של הדברים ולהבין את הייעוד שלנו בחיים האלו ואולי גם אחריהם, צריך לעבור תהליך פנימי מורכב, במהלכו אנו מביטים לעצמנו בעיניים ושואלים את עצמנו: "במה אנחנו באמת חושקים?" ואם לא תצליחו להגיע לתשובה, לכו לטיפול. או כנסו לאינסטוש של טום אליס. יש שם הרבה מהשרירים האלו שלו.