בסוף השבוע האחרון עלה כאן בנטפליקס מותחן פשע צרפתי בשם "רחובות הפשע של מרסיי" - סרט שבמולדתו שובר קופות בקולנוע, אך בשאר העולם הגיע ישירות לשירות הסטרימינג. השם העברי הגנרי שניתן לו, כמו גם העובדה שהוא לא זוכה פה ליחסי ציבור מיוחדים, עלולים לתת את הרושם שמדובר בעוד תוצר סתמי שממלא מדפים. למעשה, מדובר בתופעת תרבות שהפכה לשיחת היום בצרפת, ומסעירה לא רק את מדורי הקולנוע אלא גם את הרשת, את המערכת הפוליטית ולמעשה כל זירה ציבורית.
במקור, נקרא הסרט "Bac Nord", כשם הברידגה שפעלה באזורים הכי בעייתיים של מרסיי, אחת הערים הכי רגישות בצרפת. הוא מתבסס על אירועים שהתרחשו במציאות, ומתאר כיצד שוטרים השתמשו כמעט בכל אמצעי אפשרי כדי להילחם בקרטלים שמשתוללים במקום. כך, למשל, לפי המתואר כאן, אנשי החוק השתמשו בסמים שתפסו כדי לשלם בהם למודיעים, שבתמורה סיפקו מידע יקר ערך על ארגוני הפשע.
בתחילה, אנשי הבריגדה זכו לפרחים ולשמפניות הודות למבצעים ולמעצרים שלהם. אך בסופו של דבר, כשהתגלו שיטות העבודה השנויות במחלוקת, הם הפכו לנאשמים בעצמם. האמנם עברו את הגבול, או שמא לא היתה להם ברירה, כי זו היתה הדרך היחידה להילחם באימפריית הפשע שיצאה מכל שליטה, והאשמים האמיתיים הם השלטונות שנתנו למצב להידרדר ככה? לפחות לפי הסרט, התשובה ברורה, כי הוא נצמד לחלוטין לנקודת המבט של השוטרים ודבק בגרסאות שלהם.
יציאת הסרט בצרפת נדחתה בגלל הקורונה. בסופו של דבר הוא עלה בתזמון הכי אקטואלי ומצער שיכול להיות - בקיץ האחרון, כשנתוני הפשע במרסיי שברו שיאים חדשים, הגופות נערמו ברחובות כמו זבובים, והנשיא מקרון הגיע אליה לביקור חירום בה כדי להכריז על תוכנית חומש לאומית למיגור האלימות בעיר.
כוכב הסרט, ז'יל ללוש, הגדיר אותו כמערבון מודרני. ואכן, "רחובות הפשע של מרסיי" מתאר את העיר בשמה הוא נקרא כמערב פרוע. השוטרים שמחרפים את נפשם בשטח האקס-טריטוריאלי הם הבוקרים, ומן הצד השני נמצאים הפורעים, אותם מציג מותחן הפשע כחיות אדם. רובם עומדים מול המצלמה חצי ערומים, לרוב עם מסיכות ובלי שיש להם שמות, ורוב ככולכם גם מהגרים או בני מהגרים, ומוסלמים. במהלך אחד מרגעי המפתח, מציינת המודיעה המשטרתית שברוני הפשע נוהגים לצ'פר את ילדי השכונות בעיד אל פיטר, אך מעבר לכך אין להם שום סנטימנט אנושי.
הקרנת הבכורה של מותחן הפשע התקיימה לפני כחודשיים בפסטיבל קאן האחרון, ומיד לאחריה התחיל השיח הפוליטי סביבו. במסיבת העיתונאים הרשמית לאחר בכורתו, הכריז אחד העיתונאים - "הצפייה בסרט גורמת לי לרצות להצביע לה-פן". השחקנים והבמאי הגיבו לכך בצחוק נבוך, שהתפרש כזלזול.
אם לא די בכך, הרי שמרין לה-פן עצמה מיהרה לתפוס טרמפ על הסרט, וצייצה - "בזמן שהנשיא עושה שואו תקשורתי במרסיי, הסרט הזה משקף את המציאות! לכו לצפות בו! כך תבינו עד כמה המצב חמור ועד כמה דחוף לטפל בו".
ואכן, הצרפתים והצרפתיות קיבלו את ההמלצה, והסרט הפך לאחד משוברי הקופות היחידים של ימי הקורונה. אנשי ונשות השמאל שצפו בו פחות נהנו, ותקפו אותו על הדרך בה הוא מציג אותה מציאות ואותו מצב.
הבמאי סדריק חימנז, במקור תושב מרסיי, יצא להתגונן מול כל ההאשמות הללו ונעזר בשלל מליצי יושר. קצרה היריעה מלסכם את המשך הדיון שהתפתח סביב היצירה שלו, ומכיל בתוכו רבות מן הסוגיות שמטרידות את צרפת בשנים האחרונות. הסרט עצמו, והשיח עליו, ממחישים גם כי המדינה האירופאית יכולה לתת לארצות הברית קרב יפה בכל הקשור למידת הטהרנות והצדקנות שיש בה, ומנגד גם בהיתממות ובפופוליזם שמציפים אותה.
חימנז אולי לא תועמלן של לה-פן, אבל הוא וחסידיו מיתממים בהגנה המוחלטת שלהם על הסרט. העולם חוגג כעת שישים שנה לצאת "רשומון", שלימד אותנו כי תמיד יש יותר מאמת אחת. כאן, לעומת זאת, אין מקום לשאלות. אנשי הבריגדה הם אות ומופת. המפקדים שלהם - צבועים מנוולים. תושבי הפרברים הם פראי אדם במקרה הרע, וקורבנות חלשים במקרה הטוב, המשמשים כלי משחק ומנוצלים בידי השוטרים עד שאפשר להשליך אותם לגורלם המר.
"עלובי החיים" המופתי יצא לפני שנתיים ולימד אותנו איך אפשר להתמודד עם סוגיה מורכבת בצורה ראויה, ולהציג שוטרים באופן מחוספס, אמביוולנטי ועתיר רבדים. "רחובות הפשע של מרסיי", לעומת זאת, מלוקק כמו גלידת ברטיון.
התסריטאי-במאי מתיימר לריאליזם, אבל לתפקיד השוטר המוביל בחר את ז'יל ללוש, אולי השחקן הכי סימפטי ומעורר אמפטיה בצרפת, ולא בדיוק ליהוק מתבקש לדמות שאמורה להיות מחוספסת. בצידו, בתור עוד איש חוק קשוח מפרברי מרסיי, מככב פרנסואה סיביל הפריזאי, הידוע בעיקר בשל פני התינוק שלו, ורעמת השיער הבלונדינית בה התברך.
ברור לחלוטין שחימנז ליהק את השחקנים הללו כדי שהקהל יתאהב בשוטרים, וזה לגיטימי - אבל הוא לא יכול להתיימר להטיח בפניה של צרפת את האמת על מרסיי כשהוא עושה זאת עם ילד שמנת מפריז.
מעבר לתכנים, יש גם בעיה עם הסגנון. חימנז, לדבריו ולדברי הסניגורים שלו, מבקש להקים כאן קול זעקה חברתית - להנציח מצוקה של תושבים שמצאו עצמם בני ערובה של גנגסטרים, ושל אנשי חוק שננטשו בידי הרשויות ונדרשו להמציא חוקים חדשים. הוא מתיימר, להצהרתו, להציג פיסת חיים בצורה ריאליסטית.
אך בפועל, חימנז הופך את הסרט לשואו, מה שיוצר את התחושה שהוא מנצל את המצוקה החברתית למטרות בידוריות. עבודת הבימוי שלו נראית כמו כרטיס ביקור בדרכו לקבל הצעת עבודה מן המפיקים של "בחורים רעים 4" או משהו בסגנון.
דוגמה לכך היא הפסקול: במקום להשתמש בהיפ-הופ עכשווי, מוזיקה שיש לה זיקה למחאה החברתית שהוא לכאורה מנסה לשקף, חימנז בוחר במוזיקת סיקטיז-סבנטיז אמריקאית, ועוד הכי בנאלית בנמצא ("House of The Rising Sun"). זה עזר לו לקבל את החוזה בנטפליקס, שרכשו את הסרט למאגר הסטרימינג שלהם בארצות הברית, ישראל ו-33 מדינות נוספות, אבל איך זה קשור למציאות הצרפתית?
כשניגשו לטפל בנושאים דומים, מתייה קסוביץ' ביים את "השנאה" ולאדג' לי ביים את "עלובי החיים" כמו גרסאות צרפתיות של "עשה את הדבר הנכון". חימנז, לעומת זאת, מביים את "רחובות הפשע של מרסיי" כאילו מדובר ב"סטרסקי והאץ'".
מצחיק היה לקרוא ביקורות בתקשורת הצרפתית שהחמיאו לסרט על כך שהוא "מבוים בסגנון אמריקאי". כמה רגשי נחיתות מול הוליווד צריך בשביל לכתוב משפט כזה, ולמה צריך חיקוי צרפתי כשיש לנו שפע מן המקור?
לסיכום, "רחובות הפשע של מרסיי" אולי מהנה לצפייה, אבל לא יותר מאשר פרק ממוצע של סדרת משטרה בינונית, צרפתית או אמריקאית. הוא לא מתעלה, למשל, לרמות של "מנאייכ", שבדיוק נרכשה לשידור ברשת ארטה הצרפתית-גרמנית. אין בסרט שום דבר מסעיר קולנועית, כך שהבמאי צריך להודות למלעיזים על יחסי הציבור הנפלאים שסידרו לו. כפי שקורה תכופות בימינו, גם הפעם הסקנדל מעניין יותר מן היצירה עצמה.