אחורי הקלעים של עולם הריקוד כבר פרנסו שלל סרטים. האסתטיקה של האמנות הזו, הנתונים הפיזיים הפוטוגניים של מי שמתמחים ומתמחות בה, הכללים הנוקשים שנדרשים מן הרקדניות והרקדניות, והתחרותיות והתככים ביניהם וביניהן הם כר פורה לדרמות מסוגננות. וכך, קיבלנו בין השאר את "ברבור שחור", את "סוספיריה" משנות השבעים ואת העיבוד המחודש שלו שיצא לפני כמה שנים, וגם את סרט האנימציה הנפלא "לרקוד" שעלה באותה תקופה.
כעת מגיע גם "ציפורי גן עדן" ("Birds of Paradise"), סרט אמריקאי שמתכתב עם היצירות הללו ואחרות, למשל "חייה הכפולים של ורוניק", אבל מבוסס בכלל על ספר בשם "Bright Burning Stars". כנהוג בז'אנר, עלילתו הפשוטה מתארת כיצד בלרינות צעירות מלאומים שונים, לומדות באקדמיה לבלט בפריז ומתחרות על מקום באופרה הלאומית. כנהוג ביצירות אמריקאיות עכשוויות שהגיבורות שלו בנות נעורים, התסריט נוגע בנושאים כמו נטיות אובדניות, גילוי עריות, זהות מינית, דימוי גוף, הפרעות אכילה, טרגדיות משפחתיות וכיוצא בכך. כיוון שהוא עלה ישירות בשירות הסטרימינג של אמזון פריים, יש בו סצינות שכנראה לא היו עוברות היום את הסף הפוריטיני של קולנוע הוליוודי מסחרי בהפצה רחבה - למשל סקס בשלישייה בין שתי רקדניות ורקדן, אם כי התיאור שלו מעודן עד מאוד, ובשום שלב אין עירום פרונטלי.
אמזון פריים לא פופולרי כמו נטפליקס, בטח לא אצלנו, ובכל זאת אפשר לקוות שהסרט ימצא בארץ את הקהל שלו - הוא ראוי לכך. לקהל המקומי מחכה גם בונוס בדמות סתיו סטרשקו, שמגיחה כאן לכמה רגעים בתפקיד הבינלאומי הראשון שלה בתור מורה באקדמיה. עוד נגיע אליה.
עם כל הפרובנציאליות והכבוד לסטרשקו, הכוכבות של הסרט אחרות. קודם כל, הבמאית שרה אדינה סמית. היא כבר ביימה שני סרטי אינדי באורך מלא ופרקים בסדרות טלוויזיה כמו "חדר 104" ו"האנה", וכאן מסמנת את עצמה סופית בתור כישרון גדול שכדאי לעקוב אחריו.
מצד אחד, הקולנוענית מיטיבה לשאוב השראה מן הקלאסיקות המודרניות שקדמו לה, ומצד אחר מוסיפה לכל זה טאץ' אישי ומובחן שלה. מצד אחד, היא מעצבת את הסרט כאילו היה קערת חרסינה נדירה, ומצד אחר לרגע לא חוצה את הגבול לעבר היפסטריות מסוגננת יתר על המידה ובלתי נסבלת. "ציפורי גן עדן" היא יצירה שתענוג להסתכל עליה מן הרגע הראשון ועד האחרון, ומתחשק לשלוף למענה את השיר של נתן זך המנוח - "ראיתי ציפור רבת יופי".
הבמאית האמריקאית גם מיטיבה להשתמש בנופיה של עיר האורות, מבלי להתפתות יותר מדי לדימויים שחוקים. נוסף לכך, בניגוד ל"אמילי בפריז" הכל-לבנה, יש כאן גם ייצוג נאמן יותר לגיוון העכשווי של העיר.
היוצרת מצטיינת גם ובעיקר בליהוק. את התפקיד הראשי, הבלרינה האמריקאית שזה עתה הגיעה לעיר, מגלמת דיאנה סילברס, שהתגלתה ב"Booksmart" לפני שלוש שנים והיתה זקוקה שם לסצינה אחת בדיוק כדי לחרוך את המסך. מאז הופיעה בעוד כמה פרויקטים, למשל הסדרה "חיל החלל", וברור שהפריצה הגדולה שלה היא רק עניין של זמן. כאן, השחקנית הצעירה עושה עוד סלטה באוויר בדרך לכך.
הבלרינה מלאת התשוקה מוצאת מולה בין השאר רקדן בן גילה, שהוא מעין גרסה צעירה ולוהטת עוד יותר של לואי גארל, והסקס בין השניים קצר אמנם, אבל כל כך לוהט שהמחשב שלי כמעט התפוצץ בגללו.
עם זאת, מערכת היחסים המשמעותית שלה היא עם בלרינה אחרת, אמריקאית גם כן אך כזו שנמצאת בפריז כבר שנים רבות, ומגיעה מרקע חברתי, כלכלי ומשפחתי עדיף בהרבה משל חברתה החדשה - אחת התפניות המעניינות בסרט מתרחשות כשמתגלה הזהות של הוריה. את הרקדנית הזו מגלמת קריסטן פורסט, שכבר שיתפה פעולה עם הבמאית בסדרה "מחפשים את אלסקה", וגם היא עושה עבודה מצוינת.
לבמאית ולשותפות המקצועיות שלה יש טעם מעולה בהכל: בעיצוב האמנותי, בצילום, בכוריאוגרפיה וגם בפסקול. בזכות שירים של שרלוט גנסבורג, קלרה לוצ'יאני והכרומטיקס, בין השאר, תענוג להסתכל על "ציפורי גן עדן" ותענוג גם להקשיב לו.
לאורך כל הדרך, "ציפורי גן עדן" הוא במה לאיכויות של המעורבות בו, ומופת של טעם טוב. הבעיה שלו היא בסיפור. התסריט נוגע לפעמים בנקודות אפלות ו/או מעניינות, ומצליח פה ושם לשחק עם קונבנציות וציפיות, אבל רוב הזמן מדובר באוסף של קלישאות. דמותה של מנהלת האקדמיה בגילומה של ז'קלין ביסט הוותיקה, אדונית סדיסטית שנהנית להוציא להורג עכברושים ולהשוות רקדניות לתפוחי אדמה, היא דוגמה לזאת. כך גם רוב רגעי השיא והתפניות.
התסריט נוגע כמעט בכל סוגיה חברתית, נפשית או מינית אפשרית, אבל בלי שתהיה לכך משמעות. בניגוד ל"אמילי בפריז", כאן לא מהססים להוציא לפועל את המאנז'-א-טרואה שאורב בפינה, אבל גם זה בא ועובר בלי להותיר חותם. הסרט מתקרב לכך, אבל אף פעם לא באמת מצליח לרגש, והקישוטים הפיוטים והמיסטיים שמעטרים אותו לא משכנעים.
"ציפורי גן עדן", לסיכום, הוא חוויה שכיף לחוות אותה, אבל בסופו של דבר מסתיימת בקול ענות חלושה, בלי משהו לצייץ עליו הביתה. אם להיגרר להשוואות הבלתי נמנעות ל"ברבור שחור", "סוספיריה" ודומיהם, הרי שהסרט הטרי לא מעז לחתור לעבר השיאים הדרמטיים שלהם, ונותר בגבולות הגזרה של מעשייה לבני ובנות הנעורים. לכאורה יש בו ביקורת כלפי עולם הריקוד, אבל האמת שרוב הזמן התוצאה מעוררת קנאה בעולמם עתיר היופי ותענוגות הבשרים של הרקדנית והרקדניות.
ולמרות כל זה, קשה להוריד את העיניים מהסרט. מי שלא ימצמץ, יבחין בקלות בסתיו סטרשקו. בחלק מן האתרים היא מופיעה בראשית הקרדיטים, אולי כי רוב הצוות אלמוני למדי, אך למעשה תפקידה מצומצם למדי ומתפרש על פני שתיים-שלוש סצינות בלבד. לא ברור מה אמור להיות הלאום של הדמות שלה, אך היא מדברת במבטא ישראלי למדי.
כך או כך, כמו ב"הנשף", גם כאן הנוכחות של סטרשקו מרשימה ומבטיחה, ואין ספק שהיא נולדה למסך הגדול. זה אמנם תפקיד דל למדי, אבל כפי שלומדות כאן הבלרינות, כל קריירה בינלאומית מתחילה בצעד קטן.