מירי אלוני: "כריתת הרגל הצילה את חיי. לו הייתי מתעכבת ביום - הייתי מתה"

    מירי אלוני הייתה אמורה לככב במחזמר "התחנה" של תיאטרון חיפה, אלא שבעקבות כאבים עזים שחשה ברגלה - רגלה נכרתה בבית החולים. בריאיון לוואלה! תרבות היא מספרת איך חייה ניצלו ומוסיפה: "אני צריכה להתרגל לחיים עם רגל אחת, זה קשה. יש רגעים שאני בדאון עמוק מאוד"

    דפנה דקל בגרסת כיסוי לשיר "הבלדה על חדווה ושלומיק" שביצעה במקור מירי אלוני, בפרזנטציה למחזמר "התחנה" (באדיבות הבלוג של יובל אראל)

    "אני עוברת תקופה מאוד קשה. יש רגעים מאוד קשים. רגעים של דאון מאוד עמוק. אבל לא מרשים לי ליפול" - כך אומרת הזמרת והשחקנית מירי אלוני בריאיון לוואלה! תרבות, קצת יותר מחודש לאחר שרגלה הימנית נכרתה. כזכור, אלוני לקתה בזיהום חמור ברגלה, ובשל חשש לחייה כרתו לה אותה רופאי בית החולים איכילוב - מהברך ומטה. אלוני, אשר עדיין מאושפזת באיכילוב, הייתה אמורה לככב במחזמר "התחנה" של תיאטרון חיפה אולם בעקבות מצבה הרפואי החליפה אותה בתפקיד דפנה דקל, ואתמול ערך התיאטרון פרזנטציה להצגה.

    "לבית שאני גרה בו אני לא יכולה לחזור, כי יש שם 26 מדרגות בלי מעלית", אמרה אלוני בשיחה שהתקיימה ימים ספורים לפני הפרזנטציה. "חתכו לי את הרגל בירך, חביבי, לאן אני אחזור? יש לי עכשיו תקופה ארוכה מאוד של הבראה, עד שהגדם יבריא ואחר כך תקופה ארוכה של שיקום. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על פרוטזה".

    אני מתאר לעצמי שזה אירוע לא קל. ועם זאת, לא יהיה מוגזם להגיד שחייך ניצלו.

    "חיי בהחלט ניצלו, בזכות רותי בר גפן, שעובדת עם הבמאי שוקי וגנר, שבחר בי לשחק את התפקיד הראשי במחזמר החדש 'התחנה'. עבדתי איתם למעלה מחודש. יום אחד צלצלתי לרותי (עוזרת הבמאי במחזמר- ש"ב) ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא לחזרה. היא התעקשה איתי שאני אלך לבית חולים. כשהגעתי לבית חולים בדקו אותי וראו שמצב הרגל שלי קטסטרופלי. החליטו לעשות בדיקת CT. הם ראו בבדיקה שהזיהום ברגל הוא עמוק ורציני, ואז באו אליי האורתופדיים ואמרו לי שאני צריכה לחתום על הסכמה לניתוח, ושהם חייבים לפתוח את הרגל ולראות מה קורה. הם אמרו לי שאם ימצאו שהזיהום בלתי ניתן לריפוי, הם יצטרכו לכרות לי את רגל, מתחת או מעל הברך. לא הייתי מסוגלת לחתום".

    מירי אלוני בבית החולים איכילוב (צילום: איכילוב)

    "הם הוציאו פרופסור מחדר הניתוח, ששכנע אותי. הבנתי שאין לי ברירה. אני חתמתי. ועל המקום הכניסו אותי לניתוח כי הייתי בסכנת חיים. הביופסיה אחרי זה קבעה שהיה לי חיידק כזה שאם הוא היה עובר לשאר הגוף - אי אפשר היה להציל אותי. זה היה עניין של יום. כך שרותי בר גפן הצילה את חיי, פשוטו כמשמעו, כשהכריחה אותי ללכת לבית חולים ושלחה לי אמבולנס.

    "אני בפירוש ניצלתי. אבל אני עכשיו צריכה להתרגל לחיים אחרים. לחיים חדשים. לחיים עם רגל אחת. זה מאוד מאוד קשה. בהתחלה היו כאבי תופת שרק מורפיום היה עוזר. ועכשיו עדיין כאבי פנטום, אני כאילו מרגישה את הרגל שכרתו".

    בסוף החודש הקודם, הלך לעולמו המוזיקאי גרי אקשטיין, שבין השאר הפיק את אלבום הסולו השני שלך. באלבום בלטו כמה שירים אופטימיים. לצד הקושי והכאב, עד כמה יש בך גם מהשמחה והאמונה בימים מאתגרים אלה?

    "גרי אקשטיין היה איש מתוק להפליא, מוזיקאי עילוי, גיטריסט נפלא, בנאדם נהדר, ומאוד צנוע. יש בי תקווה. אני לא יודעת למה בדיוק. צריך עוד המון להתחזק. איבדתי הרבה דם וקיבלתי הרבה דם. אני מאוד נחלשתי. אני בתקופה הכי קשה בחיי אבל אנחנו נתגבר. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אני משתדלת לשמור על הומור, אי אפשר בלי זה. העיקר הבריאות, אתה לא יודע כמה זה נכון".

    עוד בוואלה!

    אחרי שלקתה בזיהום חמור ומסכן חיים: נכרתה רגלה של הזמרת מירי אלוני

    לכתבה המלאה
    שומרת על אופטימיות. מירי אלוני (צילום: ינאי יחיאל)

    התקשורת והרשתות התמלאו בתגובות חמות ודואגות. זה חימם את הלב?

    "אני מקבלת המון תגובות מרגשות. אני מוצפת. הכל מאוד מרגש. אני ידעתי תמיד שאוהבים אותי".

    את חתומה על קריירה מדהימה, ואחת מהפסגות שלך היא חברותך בלהקה פורצת הדרך אחרית הימים, שבימים אלה מציינת 50 שנה להקמתה. מה הרגע הבלתי נשכח שלך מהלהקה?

    "הרגע שבו אחרי הופעת הבכורה אריק איינשטיין בא ונתן לי נשיקה. זאת הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

    האירוע הרפואי הזה הופיע אצלך בימים שבהם זכית לעדנה מקצועית מחודשת, בין השאר בליהוק שלך למחזמר "התחנה". איך הרגשת עם העיתוי שזה קרה?

    "מה שהכי כואב לי שאני הייתי בשיא הפריחה המקצועית המחודשת. אני מפסידה עכשיו המון דברים אמנותיים. גם סדרות שעשיתי לאחרונה, גם העונה הרביעית של אדיר מילר שהתחילו להקרין, וגם התפקיד שהייתי אמורה לעשות ב'תחנה', גם הופעות שלי לבד, ועכשיו יוסי אלפי שעשה אירוע למאה שנים לגבעתיים ואני כתושבת העיר הייתי אמורה להיות אחד המסמרים של הערב".


    המחזמר הישראלי המקורי "התחנה" של תיאטרון חיפה, שבו כאמור היתה אמורה להשתתף אלוני, הוצג אתמול בפרזנטציה לעיתונאים בבית האופרה הישראלית בתל אביב. המחזמר נכתב בהשראת גלי צה"ל, ומספר על קבוצת חיילים צעירים, המתקבלת לקורס כתבים בתחנת שידור צבאית. לתדהמתם הם מגלים שתפקידם בתחנה הוא משני, וכולל עבודה משרדית אפורה ונטולת כוח, השפעה ויוקרה. אולם אירועי ההתנתקות מההתנחלויות בגוש קטיף משנים את התמונה, ומולידים דרמה אישית ולאומית. המחזמר מלווה בשירים ישראליים מוכרים, ולפחות ממה שנשמע בפרזנטציה מזכיר את פסקול התכנית "ארבע אחר הצהריים". הוא נכתב על ידי שי להב ודפנה אנגל, מבוים על ידי שוקי וגנר, ומנוהל מוזיקלית על ידי טל בלכרוביץ. הזמרת והשחקנית דפנה דקל החליפה את מירי אלוני, ולצדה משחקים בין השאר שמעון מימרן, דניאל מורשת, יניב פולישוק, אלון אופיר, גל מלכה, יונתן רוזובסקי ורועי וינברג. ההפקה תעלה ב-6 בנובמבר.

    "לאורך כל החזרות מירי הגיעה עם מקל הליכה ודידתה. חשבתי שזה קשור לגיל שלה", אומר השחקן רועי וינברג, "שאלנו את עצמנו, איך היא תתמודד עם זה בהפקה עצמה, כי יש בה קטעי ריקוד ותנועה. יום אחד היא הגיעה עם מכנס מופשל ולא יכלה לזוז כבר. מאותו יום לא ראינו אותה".

    "זה התחיל בשמועות כי מירי לא הרגישה טוב", אומר שי להב, אחד מכותבי המחזמר. "אחת הסיבות העיקריות שמירי פונתה לבית חולים היה הלחץ של שוקי הבמאי ורותי עוזרת הבמאי. בהתחלה קיווינו שזה אולי עניין יותר קטן. הבנו שלא".

    לתפקידה של אלוני נכנסה כאמור דפנה דקל. "שוקי וגנר התקשר אליי, ושאל אותי: את יושבת?", אומרת דקל, "אני מיד מבינה שיש פה דרמה מאוד גדולה כי הוא לא נוהג לפתוח שיחות ככה. הוא מספר לי על המקרה, ואומר לי אנחנו צריכים אותך כמחליפה. הדבר הראשון שאמרתי לו, 'אני איכנס עד שהיא תרגיש טוב, כדי שתוכלו להמשיך, ואחר כך אפנה לה את מקומי'. ואז כשהבנתי שזה הרבה יותר חמור ושהיא כפי הנראה לא תוכל לחזור, ושהיא עצמה נתנה את ברכתה לזה שההצגה תמשך בלעדיה, אמרתי אוקיי, אני נכנסת. אבל היא כל הזמן נמצאת איתנו, בחזרות, ובתודעה שלנו".

    עוד בוואלה!

    כשהזוועה חוזרת לאפגניסטן, ההצגה "אלף שמשות זוהרות" היא כמו בעיטה בבטן

    לכתבה המלאה
    "התחנה" (צילום: איציק בירן)

    את מבצעת בהצגה את להיטה של אלוני, "הבלדה על חדווה ושלומיק", שהייתה שיר הנושא של הסדרה "חדווה ושלומיק", שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום, וכוללת את השורה: "ללכת אל, ללכת מ.../ ללכת כי כולם הולכים". מה התחושה שלך בחזרות בעת ביצוע השיר?

    "זה לא פשוט לי לבצע את השיר הזה. אני מודה שלרגע אפילו עברה בי המחשבה שאולי צריך להחליף שיר, אולי צריך לנתק את זה. אבל השיר נמצא כל כך התוך הקונטקסט של ההצגה שמאוד קשה היה לשלוף אותו החוצה. נתנו לשיר את המקום שלו, זה בסדר שיידעו שמירי היתה אמורה לעשות את זה, כך שאחר כך זה פתאום הרגיש לי נכון".

    להב: "מירי הייתה אמורה בהתחלה לבצע שיר אחר, ואז היא באה אליי בסוף ההקראה, הלכה אליי באסרטיביות, נתנה לי צ'פחה על הכתף ואמרה לי, 'בחור צעיר, בוא נדבר על השיר'. מהר מאוד הגענו לרעיון הזה, שגם היה סוג של מחווה לה וגם מתאים בול לסיפור. ברגע שלצערנו אין מירי בהצגה עלתה שוב השאלה, אבל בגלל שזה ישב כל כך יפה בתוך הסיפור - זה נשאר".

    "אנחנו נמצאים בקשר עם מירי", אמר שוקי וגנר הבמאי. "בהודעה האחרונה היא כתבה לי: 'חסר לך שלא תביים אותי בעתיד. אנחנו חייבים לעשות משהו ביחד'. אז מירי יקרה, הנה אני מבטיח לך בפני עדים שכך יהיה. שולח לך איחולי הבראה מהירה".

    "מה שמעניין הוא שאחרי כל הסיפור היא עדיין מצליחה לשמור על אופטימיות", מוסיף רועי וינברג. "היא שלחה לנו בקבוצת הווטסאפ תמונה שלה אחרי הניתוח, וזה היה מדהים לראות אותה יושבת במיטה אחרי הסיפור, כתבה שהיא מרגישה טוב ושלחה ד"ש. הבנו שהיא מתלוצצת עם רופאיה, מה שנקרא, ואז היא יצאה מהקבוצה".

    בניין גלי צה"ל (צילום: ניב אהרונסון, ניב אהרונסון)

    וינברג הוא השחקן היחיד במחזמר שבאמת שירת בגלי צה"ל, בתפקיד כתב תרבות וסיים את שירותו לפני כעשר שנים, לכן אין טוב ממנו לספר מה בהצגה מתכתב עם המציאות של התחנה הצבאית. "הרבה דברים במחזמר שואבים השראה מהמציאות", הוא אומר. "למשל השמות של הדמויות. לי קוראים בהצגה עומר בן דוד שזה מרפרר לעומר בן רובי, אבל זה רק ליודעי דבר. אתה יכול לראות בהצגה את האתיופי והדתי שמזכירים את ברהנו טגניה ואת עמית סגל. יש הרבה דברים ששואבים השראה מהמציאות. מי שיהיה מספיק גאון יבין את הרמזים. מבחינתי ההשתתפות בהצגה הזאת היא סגירת מעגל".

    אחד מכותבי המחזמר העוסק בתחנה הצבאית הוא שי להב, שכתב את הספר "רשימת שידור" שעסק בגלגלצ. הספר מצד אחד החמיא לגלגלצ על ניצול יעיל וחכם של שיטת הפלייליסט וקריאה נכונה של המפה המוזיקלית ועם זאת העלה טענות שונות ובהן חוסר הפתיחות של התחנה לכל סוגי המוזיקה הישראלית ובמיוחד למוזיקה הים תיכונית. בעקבות הוצאתו נוצר סכסוך בינו לבין מי שהיה המפקד אז של גלי צה"ל, יצחק טוניק, ומי שהייתה מנהלת גלגלצ, דלית עופר, שפחות התחברו לביקורת בספר.

    איך אתה רואה את המיני סערה הזאת כעת?

    "בלי שחצנות, הספר הזה נחמד היום בכל פקולטה לתקשורת. זאת היתה מטרתו. הוא בעיני היה ספר הכי אובייקטיבי, אמר גם דברים טובים וגם דברים ביקורתיים, ואני גאה בו ועומד מאחוריו. הטענות היו נכונות לשעתו ולשמחתי זה השתנה. אני מזכיר שהגשתי בגלי צה"ל לפני שהוצאתי את הספר במשך שנתיים את 'ציפורי לילה' וגם סדרה של ריאיונות עם מוזיקאים, אין לי משהו אישי נגד התחנה".

    עוד בוואלה!

    מפקד גל"צ שמעון אלקבץ יסיים תפקידו באוגוסט, גורם בתחנה: "מצפים לרגע הזה"

    לכתבה המלאה
    יעקב ברדוגו (צילום: ראובן קסטרו)

    לאורך השנים האחרונות גלגלצ צנחה דרמטית ובאופן מגמתי בסקרי ה-TGI. מה לדעתך הסיבה לזה?

    "אין לי את הכלים לענות לך, אני כבר לא מקשיב. תראה, העולם השתנה. לא הייתי מאשים או מצביע דווקא על המנהל. לעשות תחנת פלייליסט בעידן אינטרנטי לגמרי נהיה יותר ויותר קשה. בוא נהיה הוגנים. אם בזמנו מתחתי על התחנה ביקורת שהיא לא מספיק נותנת ביטוי לגווני הישראליות השנים, עכשיו גם גלגלצ וגם גלצ פחות אליטיסטיות, וזה אני חייב להגיד לשבחם, וזה גם מה שעולה במחזה שלנו, כשרואים מי נכנס לקורס הכתבים בתחנה. אם פעם זו הייתה תחנה לבנה ותל אביבית - היא כבר מעל לעשר שנים לא כזאת. באופן מאוד מודע ופוליטיקלי קורקט, אבל זה לא רע".

    באחרונה עלו שוב איומים בסגירתה של גלי צה"ל. רבים חושבים שהתחנה הרוויחה ביושר את האיומים, על רקע הפוליטיזציה של התחנה, שבאה לידי ביטוי בין השאר בכוח הרב שהופקד בידי יעקב ברדוגו שנבחר כפרשן המוביל של התחנה.

    "האיומים האלה, כמו שאנחנו יודעים, מגיעים בגלים כל כמה שנים, כל פעם מסיבה אחרת. זה תמיד מסיבה פוליטית ולא עניינית, תרבותית או תקשורתית. גם הסיפור של ברדוגו הוא בסופו של דבר סיפור פוליטי. בדרך כלל אלה שהגנו על גל"צ היו, בהכללה, חוגי השמאל-מרכז. ופתאום יש להם סיבה טובה לרצות בנפילתה, בגלל הברדוגואים. אני לא אתייחס לבנאדם עצמו. בעיני זה שיש קול ימני חזק ודומיננטי בגלי צה"ל זה דבר מבורך. הגיע הזמן שבתחנה כמו גלי צה"ל, שהיא תחנה לאומית שכולנו מממנים, יהיה מגוון של דעות".

    עוד בוואלה!

    "תמיד מוזר לי איך הקונפליקט האשכנזי-מזרחי נשמר בכזו עוצמה"

    לכתבה המלאה
    דפנה דקל בפרזנטציה למחזמר "התחנה" (צילום: איציק בירן)

    וינברג: "בתקופה שאני שירתתי בגלי צה"ל לא היה את כל הברדוגואים למיניהם. סיימתי לפני עשר שנים. היו אז קולות אחרים. זה נכון שהתחנה לא נראית ונשמעת כמו שהייתה בעבר. זה חבל. אין לי בעייה עם אדם שאומר 'אני ימני ואני מכתיב אג'נדה', אבל יש דיווחים שקורה שם משהו אלים, ואם זה באמת קורה - חבל מאוד שרוח אחרת השתלטה על התחנה. בשנים האחרונות דברים שקורים בתחנה עברו את הגבול, וגם לי קשה לשמוע את גלי צה"ל".

    דפנה דקל: "בגלל שאני פחות מצויה בפרטים, אני לא יכולה להגיד משהו נקודתי וחד משמעי. אני כן יכולה להגיד שאני פחות בעד איומים. רוצים לעשות משהו - תעשו. לא רוצים - אל תעשו. במדינה שלנו הכל מתנהל באיומים ובתהליכים מאוד ארוכים. קבלו החלטה - או שתשחררו".

    אם אכן יסגרו את גלי צה"ל, איזה שיר אתם מציעים כשיר האחרון שישודר בה לפני הדממתה?

    להב: "השיר 'בית משותף' של בנזין, שכולל את המילים: 'אני שומע רדיו'. כי בנזין. אם כבר לגמור, אז לגמור עם בנזין".

    וינברג: "שיר הסיום של גלי צה"ל ראוי להיות 'ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות'. זה נראה לי קלאסי. ובסיום השיר יגיד הקריין: 'תמו שידורינו'. ויתחיל הגל השקט".

    דקל: "אולי יסיימו את השידורים עם השיר שלי, 'זה רק ספורט'?"

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully