בשלהי העשור השלישי לחייו, מאס אריק ארתור בלייר באליטה. מי שנולד למעמד העליון בבריטניה ולמד בבית הספר היוקרתי איטון, החליט לחקור לעומק את ניצול מעמד הפועלים בכך שהפך לעני מרצון. את קורותיו, בין שיכונים מוכי פשפשים, בתי תמחוי, קבצנים, חולים ומוכי גורל, תיעד תחת שם העט ג'ורג' אורוול והפך לימים לספר "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". בשתיים מהערים הזוהרות והיפות בעולם, פותח אורוול צוהר אל החיים בשוליים, מרחק נגיעה מההדר והיוקר מנקרי העיניים, מהתרבות והשפע המוכרים כל כך, אבל באותה מידה שקופים וזנוחים. אנשים שגורלם לא מעניין איש. אחד המוטיבים החוזרים בספר הוא החישוב המתמיד של סכומי הכסף הזעומים שעמדו לרשותו של אורוול. פרנקים וסנטים בכמות שמספיקה ביום טוב לכיכר לחם עבשה ומעט חמאה, ובימים אחרים גם לא לזה. עם חליפת בגדים אחת לגופו ורכוש שניתן לארוז בשקית, כך התנהלו חייו.
העוני ההישרדותי הזה, הדוחק והסוגר, זה שהרעב והספסל ברחוב נמצאים תמיד מרחק צעד ממנו, הוא אחד המוטיבים המרכזיים של "עוזרת בית" ("Maid"), המיני-סדרה החדשה של נטפליקס. הוא מועבר בחכמה על ידי גרפיקה פשוטה של סכומי כסף שעולים לצד גיבורת הסדרה, אלכס (מרגרט קוואלי, "הנותרים", "היו זמנים בהוליווד") בכל פעם שעליה לבצע רכישה. אפקט של קופה מצלצלת והנה 20 דולר הופכים ל-10 במחי תדלוק, ואז טמפונים וחטיף קטן וצעצוע בדולר לילדה - והנה כל הונה בעולם נמחק. זוהי הצגה של עוני במקוריות שלא ראינו כמותה בעבר. לא סתם עוד אנשים מלוכלכים בפינות רחוב אפלות, לבושי בלויים. אלו כבר לא עושים עלינו רושם. האפקט של "עוזרת בית" נובע מהעובדה שאלכס נראית כמונו, היא לבושה בבגדים סבירים, נוסעת במכונית ישנה אך מתפקדת, היא אינטליגנטית ומודעת למצבה, היא לא הטיפוס שעוני "יושב עליו".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כך מתארת את עצמה גם סטפני לנד, מחברת רב המכר "Maid", המגולל את סיפורה האמיתי ומהווה בסיס חלקי לעלילת הסדרה. לנד לא "הייתה אמורה" להפוך לענייה. היא אישה לבנה ממשפחה צנועה אך כזו שחיה בכבוד. ובכל זאת, זה קרה לה. בסדרה, העוני של אלכס מתחיל בלילה שבו היא מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, שון (ניק רובינסון, "באהבה, סיימון"), לקחת את בתה בת ה-3 מאדי ולברוח אל הלא נודע. זהו מסע מפרך, עתיר עליות, מורדות ותסכולים בין בתי מקלט לנפגעות אלימות, מגורים מתפרקים מעובש והסתמכות על טוב ליבם של זרים יותר ופחות. כדי לשרוד היא מוצאת עבודה כעוזרת בית, דרכה היא נחשפת לפערים העצומים בין עושר ועוני. את האבחנות והתובנות שצומחות מתוך הבתים והאנשים האלה, היא מתחילה לתעד בעודה מגלה את הסופרת שבתוכה.
מבעד לעיניה של אלכס, נחשפת אלינו המעגליות הבירוקרטית, השוחקת וחסרת הרחמים של חיי עוני. האבסורד שבו כדי להיות זכאית לסיוע לנפגעות אלימות משוללות הכנסה, נדרשת אלכס למצוא עבודה. גם כאן נכנסת לתמונה בחירה אמנותית חכמה, ובה הטפסים שמציפים את אלכס מכל כיוון הופכים בעריכה לכותרות אשמה: "זבל לבן", "טפילת ביטוח לאומי" וכיוצא באלה. הסטיגמות שמהן פחדה חוזרים לרדוף אותה מהתת מודע.
כך מציגה הסדרה מערכת "סיוע" ממשלתית, שכל תפקידה הוא לעשות הכל כדי לצמצם את הזכות לקבל אותו. מעגל העוני הופך למה שנדמה כלולאה אינסופית. "רוב הנשים חוזרות לכאן ארבע פעמים", אומרת מנהלת המקלט לאלכס בשלב כלשהו, מדגישה את המעגליות הזו. עם כל כך מעט עזרה וכל כך הרבה פיתויים לחזור לסביבה הרעילה והמוכרת, נדרש כוח יוצא דופן כדי לדחוף את עצמך במעלה ההר.
על אף המוטיבים המתסכלים והכבדים שמלווים אותה לכל אורכה, מה שמאפשר לצלוח את "עוזרת בית" ולהפוך אותה לסדרה מרגשת ומזככת הוא זיק קטנטן של תקווה. גם ברגעים החשוכים הרבים לאורכה, הוא אף פעם לא נעלם. אחת הסיבות לכך היא אנשים טובים שנקרים בדרכה של אלכס: דיירת במקלט לנפגעות אלימות, מכר מעברה, לקוחה שאת ביתה היא מנקה. היכולת של יוצרת הסדרה, מולי סמית מצלר, למצוא את האור גם במי שנדמים לנו אטומים ורשעים, מונעת מאיתנו לראות דברים בשחור ולבן. מצלר, מפיקה וכותבת ב"חסרי בושה" ו"כתום זה השחור החדש", מביאה הרבה מהרעיונות של שתי הסדרות לכאן. האמפתיה שניתן למצוא גם בתהומות הגדולים ביותר, הנחישות והאמונה בכוח האנושי לטפס מתוכן והכוח הגדול של משפחה. היסודות האלה מאפיינים את אלכס לאורך כל הסדרה, ומונעים ממנה (וכתוצאה מכך גם מאיתנו) ליפול אל ייאוש וחוסר תקווה. היופי הזה נתמך גם בצילום יפהפה ופסקול נהדר, שמעצימים את התחושות הללו.
החלק השני של האור טמון בקשר יוצא הדופן בין אלכס ומאדי. הדים של "חדר" (הסרט שזיכה את ברי לארסון באוסקר) עולים ובאים ממנו. בשני המקרים מדובר במקרה אמיתי, ובשניהם ניצב הקשר האמיץ בין אם וילדיה הקטנים אל מול אפלה גדולה. בעזרת כתיבה חכמה וסצנות מחממות וגם שוברות לב, מזקקת הסדרה את הקשר הזה בטיולי טבע, בנסיעות במכונית תוך שירת "Shoop" של סולט אנ' פפה (בחירה מבריקה בפני עצמה) ובמפגשים עם אחרים. הכוח ששואבת אלכס ממאדי להמשיך בכל זאת, הוא גם זה שממלא אותנו במהלך הצפייה. וכמובן לא מזיק בכלל שריילי נבאה וויטט, שמגלמת את הילדה, היא גוש חמידות מועך לב, שמצליח לעלות חיוך על הפנים גם אם הן התמלאו בדמעות רק לפני רגע.
אחד הסיפורים הגדולים סביב "עוזרת בית" הוא החיבור הראשון על המסך בין קוואלי לבין אמה, אנדי מקדאוול, שמגלמת בסדרה את אמה של אלכס, פולה - אישה שנעה על הגבול שבין הפרעה דו-קוטבית להיפיות, ובעיקר מהווה משקל נוסף על כתפיה העמוסות גם כך. ובעוד מקדאוול מכניסה צבע בדמותה המורכבת, גם אם מעצבנת, של פולה, זוהי הסדרה שבה בתה מותירה לה אבק. ההופעה של קוואלי כאן לא רק מהפנטת ומרגשת מאוד, אלא מלאה באנושיות, בטוב לב גם בסיטואציות בלתי אפשריות. מנעד הרגשות והתחושות שהיא מצליחה להעביר במהלך עשרת פרקי הסדרה עצום, ועם זאת עקבי ברמה הגבוהה ביותר. האנושיות הזו ממכרת, נוגעת, מדבקת, צובעת רגעים קשים ויפים בעושר שממלא את הלב. בלא מעט מקרים מצאתי את עצמי נושם לרווחה ועוצר את נשימתי, בהתאם לאלכס עצמה.
ובכלל, אנושיות, ההגדרה האמורפית הזאת לאותנטיות וחיבור רגשי, נוגעת כמעט לכל דמות ב"עוזרת בית". העובדה שהסדרה מציבה אותנו שוב ושוב בנעליהן של הדמויות, עם הדילמות, המטענים, החלומות והשקרים שהן מספרות לעצמן, מאפשרת לנו להעריך אותן טוב יותר, להימנע מליפול לקלישאות של טובים ורעים. זוהי גם הנקודה שלנד ניסתה כל כך להעביר בספרה. עוני הוא לא "עונש" למי שאינם יודעים להתנהל, בדיוק כשם שעושר אינו "פרס" למי שעשו את הדבר הנכון. האופן שבו הסדרה מפרקת את האקסיומות האלה, פותח את האפשרות להעריך את העמדה של גיבוריה בדרכים אחרות, אנושיות הרבה יותר. כאלה שכנראה היו גם מנת חלקנו, אילו היינו בנעליהן.
היכולת הזו לצעוד בנעלי אחרים, להכיר אותם כפי שהם אינם מכירים את עצמם, אפיינה סדרה יפהפייה אחרת בשנה שעברה - "אנשים נורמלים". אף שעלילות הסדרות והספרים שונות לחלוטין, קשה להתעלם מהדמיון שנוצר מהאופי של שתי הסדרות. הכאב והטוהר של אהבה, של בחירות, של פערי מעמדות ותרבות, החיפוש המתמיד אחר יד מושטת לעזרה, מישהו שיהיה שם בשבילנו כשאנחנו על הקרשים. הכמיהה הזאת, האמונה באור הקטן שיוביל אותנו מתוך האפלה, הם שהופכים את "עוזרת בית" לסדרה שנכנסת היישר אל תוך הלב.