חשוב לצפות ב"פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" למרות הבעיות הרבות שלה

    הסדרה של ריאן מרפי מבקשת לעשות צדק עם מוניקה לווינסקי. זו מטרה ראויה, אבל כדרכו של מפיק העל, הוא עושה זאת בלי עידון, בשטחיות שנשמעת כמו טיוטות תסריטאיות של תיכוניסטים במגמת קולנוע, והפעם גם עם איפור מסיח דעת. למרות זאת, הסדרה שווה צפייה מסיבה חשובה אחרת

    אופיר ארצי
    טריילר לסדרה "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" (FX)

    עושה רושם שמכל הסדרות שבהן מעורב ריאן מרפי ("אימה אמריקאית", "מוקד 911", "ראצ'ד", "הפוליטיקאי", "אויבות", בעבר גם "glee" ו"ניפ/טאק"), "פשע אמריקאי" מושכת הכי הרבה תשומת לב תקשורתית, ביקורתית ופסלונית. כנראה בגלל שסדרת האנתולוגיה הזו עוסקת בשערוריות אמיתיות (המשפט של או ג'יי סימפסון בעונה הראשונה, הרצח של ורסצ'ה בשנייה) שעדיין טריות בזיכרונם של אמריקאים רבים, והשילוב עם הרזומה הטלוויזיוני שלו מזמין נהירה כלשהי.

    הסדרה השלישית, "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" שעולה היום (רביעי) ביס, עוסקת כביכול במשפט ההדחה של ביל קלינטון משנת 1998, בעקבות עדות השקר שהעניק בנושא הרומן שניהל עם מוניקה לווינסקי (התרגום העברי בחר להתמקד בה, מתוך הנחה חצי בעייתית שאתם מבינים שהיא עצמה לא הפשע המדובר, או פשע בכלל). מרפי, וזאת בלשון המעטה, לא תמיד מנפיק מוצרים טלוויזיוניים ניתנים לצפייה אבל הפעם, והאמת היא שבדומה לעונה הראשונה של הסדרה, "פשע אמריקאי" מצליחה לגעת בעצב אמריקאי רדום שמתבקש בהחלט לחשוף אותו שוב. מן הראוי לתת לו את הקרדיט שזה לא במקרה.


    מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

    עוד בוואלה!

    בין "משחקי הרעב" ל"פרזיטים": "משחק הדיונון" בנטפליקס מספקת בינג' סוחף על תחרות חולנית

    לכתבה המלאה
    לפחות נבטיח לעצמנו שלא נעשה את זה שוב. ביני פלדסטין בתפקיד המתמחה שניהלה רומן עם הנשיא, "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" (צילום: FX)

    מרפי, יחד עם המחזאית שרה ברג'ס שכתבה את הסדרה, בחר להעביר את בני הזוג קלינטון (בגילומם של קלייב אואן ואידי פאלקו) אל הרקע, ולמקד את העלילה בנשים שהניעו את חשיפת הרומן: לינדה טריפ (שרה פולסון המעולה תמידית, שכולם מדברים על ההופעה החיצונית הבלתי ניתנת לזיהוי שלה, אבל למעשה זה הקול שזהה במיוחד לטריפ), פולה ג'ונס (אנהלי אשפורד, "הסקס של מאסטרס") וכמובן מוניקה לווינסקי (ביני פלדסטין, "חורשות את הלילה", "מה שקורה בצללים"). מעבר לאלו, מרפי כלל באדיקות גם את כל שאר דמויות המפתח של הפרשה וליהק כמובן מיליון שמות מוכרים שיגלמו אותן (בין היתר, מרגו מרטינדייל, קובי סמולדרס, ג'ודית' לייט, בילי אייכנר, קווין פולק, בלייר אנדרווד, קולין הנקס, מירה סורבינו ועוד). מרפי אוהב שחקנים ושחקנים אוהבים אותו, זו מעולם לא הייתה הבעיה שלו.

    הנרטיב, למרות קפיצות כרונולוגיות חוזרות ונשנות, מקפיד להיצמד אל שלוש הנשים ומעגן את עצמו בנקודת המבט שלהן, שלפעמים מצליחה לשפוך אור על פעולותיהן המפוקפקות. אלא שמעודן זה לא. הטיפול של מרפי ושל ברג'ס בהחלט מפגין לא מעט שטחיות חפוזה, בעיקר בכל הנוגע לדיאלוגים של קלינטון ושל לווינסקי, שנשמעים לרוב כמו טיוטות תסריטאיות של תיכוניסטים במגמת קולנוע שקיבלו משימה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בסצנה אחת.

    עוד בוואלה!

    חשבונות נפש: הסדרה "המוסד" ("Foundation") היא הישג טלוויזיוני מרהיב בכל מובן

    לכתבה המלאה
    כולם מדברים על ההופעה החיצונית, אבל הקול הזהה הוא העניין. שרה פולסון בתפקיד לינדה טריפ, "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" (צילום: FX)

    הכימיה הלא קיימת בין פלדסטין לאוון לא תורמת למצב, אם כי חלק מזה לפחות לא באשמתם. ההתעקשות לקבור אותו (ואת פולסון ואשפורד) מתחת לשכבות של פרוטזות רק מגבילה את הניואנסים שהם יכולים לשדר, ובאופן כללי יוצרת תחושה שאנחנו באמצע של מסיבת תחפושות. למה זה היה הכרחי בכלל? כולנו יודעים איך הם נראים, רובנו יודעים איך האנשים האמיתיים נראים, ובאמת שהיינו מקבלים את הדיסוננס הזה בהבנה (שאגב, בכלל לא מפריע במקרה של פאלקו כהילרי או של סמולדרס בתפקיד אן קולטר, שלא הוכרחו לבלות שעות בחדר האיפור).

    מעבר לזה, הניסיון להזריק טיפה הומור בעלילותיה של פולה ג'ונס יוצא ברוב המקרים עקום, מעט מגחיך אותה שלא לצורך ואפילו מחבל במסר הכללי, והמבטאים המזויפים של מרטינדייל ושל אייכנר פשוט מצערים. "פשע אמריקאי" לא זרה לבחירות משחק נועזות/הזויות (ג'ון טרבולטה בעונה הראשונה), אבל המחיר של לנסות להידמות למקור באמצעים כאלה דרסטיים הוא הרחקת הצופה מהאשליה הקולנועית הבסיסית שמתחזקת את הצפייה, בטח כשמדובר בסיפור אמיתי שגזור מהכותרות. לא תמיד זה שווה את זה.

    עוד בוואלה!

    "הקדושים של ניוארק" ממחיש שלטוני סופרנו לא היה שום סיכוי

    לכתבה המלאה
    מסיבת תחפושות. קלייב אואן בתפקיד ביל קלינטון, "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" (צילום: FX)

    באשר לחשש הרגיל שתמיד מלווה יצירות של מרפי - האם "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" קמפית וצהובה? כנראה, אבל זה דווקא אלמנט שלא צריך לזקוף הפעם לחובתו. מוניקה חושפת את התחתונים בפני קלינטון באמצע חדר מלא אנשים; מוניקה פותחת שיחות עם קלינטון ב-"Hey, Handsome"; מוניקה מכריחה את לינדה לצפות בחקירה שלה כי היא רוצה "שהכלבה הזו תראה מה היא עשתה לי" - אלה ציטוטים ושחזורים ישירים מפיה של לווינסקי עצמה, שאף משמשת כאן כמפיקה.

    חשוב לזכור שבבסיס הסדרה עומד סיפור המסופר דרך העיניים של מי שחוותה אותו לפני יותר מעשרים שנה, גרסה מכובסת באופן טבעי שהשמיעה עשרות פעמים בראיונות, הרצאות ושיחות, כך שמובן שהדברים העסיסיים והצהובים יותר הם אלו שידבקו בה. מרפי ושות' נטלו לעצמם חירויות יצירתיות מן הסתם, אבל במקרה הזה הן בהחלט מתקבלות על הדעת. לווינסקי, מתברר, אף הפצירה בהם ללכת רחוק יותר במקרים מסוימים, בדיוק בגלל שהסיפור הזה כל כך מתוקשר ורבים זוכרים כל פרט בו, כך שאין באמת טעם להצניע כעת. השנים שחלפו ככל הנראה אפשרו לה להיות נועזת יותר, למרות שגם באותה תקופה לא מילאה פיה מים ולא היססה לדבר בפתיחות על הדברים ולענות על שאלות שהיום איש לא היה מעז לשאול אותה. אולי חוץ מיונית לוי ב"ועידת המשפיעים".

    עוד בוואלה!

    אדי דלק: העונה השנייה של "אל תוך הלילה" דורכת במקום, תרתי משמע

    לכתבה המלאה
    הנה, אפשר בלי איפור מוגזם. אידי פאלקו בתפקיד הילרי קלינטון, "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" (צילום: FX)

    אבל הסיפור האמיתי שבגללו כדאי לצפות ב"פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" גדול יותר ממרפי וגדול יותר מהסדרה שלו. אני מבוגר מספיק בשביל לזכור את צמד המילים "מוניקה לווינסקי" ממהדורות החדשות, אבל מה שאני בעיקר זוכר זה את אותו סרטון של לווינסקי עם כובע הברט מחבקת את קלינטון, שמישהו טרום אינטרנט - כלומר, עורך מקצועי שקיבל תשלום לעשות את זה - "טיפל" בו ויצר לופ כדי לדמות פמפום של השניים. את זה ואת הבדיחות מהמונולוגים של ג'יי לנו כמובן, שמצץ את הדם של הפרשייה הזו במשך שנים, התעמר בלווינסקי וחבט בה שוב ושוב. מאות על גבי מאות של פעמים הוא רמז במילים כאלו ואחרות שהיא נימפומנית, זנזונת, חולת מין, מכורה למין, רודפת פרסום, ערמומית, תככנית, בוגדת, נחשה, פתיינית, מוצצת, והקישור בינה לבין השיר "She's a Man Eater" לא מרפה ממני עד היום.

    הבדיחות האלו, שבטח ניתן למצוא ביוטיוב איפשהו, לבטח נראות זקנות ומכוערות כשהן מוארות באור הזרקורים של 2021, אבל מדהים להיזכר כמה קל וטבעי זה נראה אז הן להשמיע אותן והן לצחוק מהן. ג'יי לנו כמובן ממש לא היה היחיד, העיסוק התקשורתי רובו ככולו סבב סביב האיש החזק בעולם וההשלכות הפוליטיות של הפרשה שאליה "נקלע", ובלי לשים לב כולנו צרכנו את הדימוי הזה של לווינסקי כבימבו קלת הדעת שהיצר המיני *שלה* עלול להוביל למפלתו. אף אחד לא חשב בכלל להציג את הפרשה מנקודת מבטה של המתמחה בת ה-23 שטעתה כשנדלקה על הבוס שלה, המבוגר האחראי בסיפור, במובן הכי מבוגר ואחראי שיש. כשכן ראיינו אותה, רוב השאלות התמקדו בלנסות להשיג כמה שיותר פרטים שערורייתיים וגסים. ברברה וולטרס אפילו העזה להטיח בה "איך לא חשבת על הילרי וצ'לסי?", כאילו שזה היה התפקיד שלה ורק שלה.

    עוד בוואלה!

    "תוכנית הבוקר" היא אחת הסדרות הכיפיות בטלוויזיה גם בעונה השנייה, אבל מאבדת משהו גדול בדרך

    לכתבה המלאה
    הפצירה במפיקים ללכת רחוק. מוניקה לווינסקי האמיתית (צילום: GettyImages, Pascal Le Segretain)

    לווינסקי פועלת כיום חזק נגד שיימינג ובריונות ברשתות חברתיות, תופעות שצרבו את בשרה וצילקו את נפשה למרות שכלל לא חיה בעידן של רשתות חברתיות. סביר להניח שזו הסיבה שבגללה הסכימה להיות מעורבת בסדרה, כדי להמחיש באופן ויזואלי את היחס המחפיר שזכתה לו, ולנסות לוודא שאף אחת ואחד לא ייאלץ לסבול אותו. הסדרה טרם הגיעה לטפל בפן הזה של הפרשה בישורת הראשונה שלה, אבל כל הסימנים מראים שהיא תגיע גם תגיע, והתקדימים בהחלט מעודדים: מרפי עשה עבודה מעולה בעונה הראשונה בהעלאת העיסוק בתדמית של מרשה קלארק לדיון, בהכאה על חטא ובשיקומה.

    לא זכור לי שג'יי לנו התנצל פומבית בפני לווינסקי על חלקו בעניין, למרות שהוא בהחלט צריך. אנחנו - כל מי שנחשף לרעל הזה בזמנו, בלע אותו, צחק ממנו ולא חשב לפקפק בו - יכולים לכל הפחות לצפות בסדרה כדי להבין, להחכים ולהבטיח לעצמנו שלא נעשה את זה שוב.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully