בשבועות האחרונים קיבלנו תזכורות שונות ומשונות לאישיות יוצאת הדופן של טראמפ ולמעללים שלו. הוליווד לא היתה זקוקה לתזכורת הזו: היא עמוק בתוך הפוסט-טראומה ממנו ובאובססיה כלפיו, ושוב ושוב אנחנו רואים דמויות של ארכי-נבלים המתכתבות איתו. דוגמה אחת היתה איש העסקים המגלומן בו נלחמה גל גדות ב"וונדר וומן 1984" ועכשיו מגיעה דוגמה נוספת, ב"אל תסתכלו למעלה" שעלה בסוף השבוע לנטפליקס אחרי סיבוב קצר באקרנים.
להתבסס על דמותו של טראמפ זה כבר טריק נדוש. אך אדם מקיי, שכתב וביים את הסרט, מצא דרך לרענן אותו: הפעם הדמות שמזכירה אותו אינה גבר אלא אישה, לא נשיא אלא נשיאה. מגלמת אותה מריל סטריפ, ואף שהדבר לא נאמר מפורשות, ברור כי היא רפובליקאית וברור גם ממי היא שואבת השראה. כדי שהדברים יהיו ברורים מעל כל ספק, ראש הסגל של הבית הלבן הוא לא אחר מהבן שלה, בגילומו של ג'ונה היל, שכמובן מתגלה כעיפרון לא מחודד ונטול כל גינונים. למרבה החרדה, אלה בדיוק שני האנשים שהעולם תלוי בהם כשמתגלה כי כוכב שביט עושה את דרכו אליו ועומד להשמיד אותו.
סטריפ והיל הם רק שניים מן הכוכבים המעטרים את הסרט, שהצוות שלו מתחרה ב"חולית" על תואר הקאדר הנוצץ של השנה - בשניהם גם מופיע טימותי שאלאמה, אם כי כאן התפקיד שלו קטן ולא משמעותי במיוחד. מי שכן משמעותיים הם ליאונרדו דיקפריו וג'ניפר לורנס כמדען ומדענית שניצבים כראשונים לזהות את כוכב השביט ואת סכנותיו. מרק ריילנס, שחקן האופי הבריטי שפרץ ב"גשר המרגלים" של ספילברג, מגלם יזם אקסצנטרי סטייל אילון מאסק, שאסור אפילו להשתעל לידו, הזומם להשתלט על הכוכב לשם מטרותיו השאפתניות. קייט בלנשט וטיילר פרי מגלמים את מנחי תוכנית הבוקר הפופולרית שדרכה העולם הפוליטי והמדעי מתווך לציבור את ההתרחשויות השונות, וגם אריאנה גרנדה כאן, בתור כוכבת פופ ומשפיענית שהיקום מוטרד יותר מהתפרקות הזוגיות שלה מאשר מחורבנו הקרב.
זו רק רשימה חלקית של שחקנים ושחקניות. יש בסרט גלריה עשירה של דמויות והוא נמשך כשעתיים וחצי. כיאה לכך, "אל תסתכלו למעלה" הוא למעשה ארבעה-חמישה סרטים שקובצו יחדיו. במישור אחד, זו סאטירה פוליטית, המתארת כיצד הממשל אדיש לסכנת החורבן, כשם שאיחר לטפל במשבר האקלים, ומתעורר רק כשנולד צורך להסיט את האש מסקנדל מטופש. במישור נוסף, התסריט שולח גם חיצים לעבר עולם התקשורת העכשווי, וכלפי סף הריכוז הנמוך ורף הגירוי הגבוה של הפלטפורמות השונות, והצורה בה הן משטיחות ומצהיבות הכל ולא מסוגלות להפריד בין עיקר וטפל. במישור שמתגלה כעקרוני מכולם, זו קומדיה שחורה על הקפיטליזם התאגידי, על הקשרים בין הון ושלטון ועל שכבת האוליגרכים שמקריבה את ההמון למען טובתה האישית. ואם כל זה לא מספיק, יש גם כמה עלילות משנה רומנטיות, והן נוטפות סקס אפיל כיאה לכך שמככבים כאן ארבעה מהאושיות הקולנועיות הסקסיות בנמצא - דיקפריו, לורנס, בלנשט ושאלאמה.
כל המישורים הללו קומיים, אך ככל שהסרט הולך ומתפתח, הוא פונה גם לכיוון רציני יותר והופך לדרמה על ימיה האחרונים של פומפיי, הכוללת את אחד הדימויים המדהימים שנראו השנה על המסך, כשהמצלמה משקיפה מלמעלה על אורגיה שהמשתתפים בה משוכנעים כי הקץ קרב. מקיי ידוע בעיקר בזכות כישורי הכתיבה שלו, אבל ממחיש כאן פעם נוספת איזו מיומנות ויזואלית יש לו.
מקיי החל את דרכו כיוצר של קומדיות, שרובן הפכו לקלאסיקות עכשוויות של הז'אנר, למשל "אחים חורגים" ו"החבר'ה האחרים", שתפס את המקום העשירי ברשימת סרטי העשור הקודם שלנו. במהתלות הללו תמיד היה צד רציני מלכתחילה, אז לא מפתיע כי בשלב מסוים בקריירה הוא עבר לכיוון "רציני" יותר, עם דרמות כמו "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא", כמו גם הסדרה "יורשים" שהוא חתום עליה.
זו לא תהיה הפרזה לומר כי מקיי הוא אחד מן היוצרים הוורסטילים והמוכשרים בהוליווד העכשווית, ולא סתם הוא הצליח לרתום לפרויקט את נטפליקס ואת הכוכבים הכי גדולים בסביבה. הכישרון הזה מתפוצץ גם ב"אל תסתכלו למעלה" בעיקר ב-45 הדקות הראשונות שלו. בזמן הזה לא תוכלו להסתכל למעלה וגם לא למטה. אי אפשר להוריד את העיניים מן המסך בפתיחה המושלמת של הסרט, שאין בה שנייה מיותרת, וכל רגע ורגע במהלכה סוחף ו/או מצחיק.
הסרט מתחיל כמו טיל, אך לאט-לאט סוטה מן המסלול. כמה מתצוגות המשחק מתחילות לזייף, ההומור מתחיל לחרוק וגם השיניים התסריטאיות נהיות יותר ויותר קהות. התסריט יורה לכל הכיוונים, ולא תמיד פוגע.
נתחיל עם הביקורת על המדיה. הסרט מתקומם על כך שהתקשורת בימינו לא מפרידה בין הצורה והתוכן, ולא מקשיבה לאנשי המדע אם הם לא מעבירים את המידע בצורה קומוניקטיבית. האם זה באמת חולי מודרני? תשאלו את המלך ג'ורג' השישי ואת לוי אשכול, שנאלצו לשלם מחיר פוליטי בשל גמגום עשרות שנים לפנינו. לא בהכל אשם הטיק-טוק.
הביקורת כנגד הקפיטליזם מושחזת ומעמיקה יותר, אבל בשלב מוקדם הולכת למחוזות קיצוניים ומופרכים מדי ולכן הופכת לקונטרה-פרודוקטיבית, שלא לדבר על כך שהיא נופלת כפרי הבשל בידיהם של מתנגדי חיסונים קונספירטיביים.
נותרנו עם הביקורת הפוליטית. כאן, אנחנו חוזרים להברקה הגדולה של הסרט. אם מקיי היה מלהק לתפקיד הנשיא שחקן שנראה כמו טראמפ, זה היה משעמם. להפוך אותו לאישה זה מעניין, מה עוד שלעורו נכנסת מריל סטריפ, שמזוהה לחלוטין עם הצד האחר של המפה הפוליטית. חבל רק שהיא מפגינה את אחת מתצוגות המשחק הכי מונוטוניות, מנייריסטיות ולא מרשימות בקריירה שלה, והדברים אמורים גם לגבי התצוגה של ג'ונה היל כבנה.
הערה מהותית יותר, ואולי נאיבית: הסרט מתאר סיטואציה בה העולם מתנהג בחוסר אחריות כשנשקף לו איום קיומי, אך האם באמת הוגן לבוא בטענה שכזו? האם הגבנו לקורונה בצורה רשלנית ונחפזת? האנושות הקריבה הרבה קורבנות נפשיים, חברתיים וכלכליים במסגרת ההתמודדות עם המגיפה, ופיתחה חיסונים במהירות שיא. לטעון שכולנו רוקדים לצלילי התזמורת של הטיטניק בשעה שהקרחון מתקרב, זה פשוט לא נכון.
גם ב"מכונת הכסף" וב"סגן הנשיא", מקיי מתח ביקורת כלכלית-חברתית-תקשורתית, אך אז זה היה בחוכמה שלאחר מעשה. הסרט הראשון עסק במשבר הכלכלי של 2008 והשני במלחמת עירק השנייה. כלומר, באסונות שכבר קרו. ב"אל תסתכלו למעלה" הוא מדמיין מצב היפותטי, והתסריט הדמיוני שלו פחות משכנע.
צריך להדגיש: "אל תסתכלו למעלה" לא אחיד אבל מהנה במידות שונות לאורך כל הדרך, ובהחלט הייתי ממליץ על הצפייה בו. בתור בדחן, מקיי עושה עבודה מצוינת. אך ברור שהוא רואה בעצמו גם כמוכיח בשער, וכהטפת מוסר, הסרט פחות עובד. אולי הטעות היתה להישען על תסריטים תיאורטיים, בזמן שהחיים עצמם מספקים כל כך הרבה חומרי גלם משובחים מלכתחילה. כפי שטראמפ הזכיר החודש לכל התסריטאים, המציאות בימינו תמיד תנצח כל בדיחה.