מסדר חרופ גדול: ספיישל 20 השנה לסרטי "הארי פוטר" אנמי ומיותר

"הארי פוטר: ספיישל האיחוד" מתיימר לחגוג את היצירה הגדולה שבראה את סדרת הסרטים המצליחה, אלא שבפועל הוא מסתפק בסיפורים גנריים ומחמאות ריקות. אפילו כשצצה לה הזדמנות לעסוק בסיפור לא מוכר של גיבוריה, הוא מטואטא במהירות. וג'יי קיי רולינג? תזכירו לנו מי זאת?

02/01/2022
טריילר "הארי פוטר: ספיישל האיחוד" (וורנר)
אפילו האיחוד המחודש בין הכוכבים השונים, ובייחוד השלישיה המובילה, נדמה מעושה. כאילו הם עצמם לא מבינים למה הם אמורים להתרגש ממנו

אחד החסרונות ההולכים ומתהווים של מהפכת התוכן שכולנו חווים בשנים האחרונות, הוא העובדה שאין עוד מחויבות אמיתית לאיכות. בוודאי לא במובנים שאפיינו בעבר אולפני קולנוע ורשתות טלוויזיה. הקטלוג הרי חסר תחתית והאלגוריתם כבר יידע למצוא את העיניים המתאימות כמעט לכל דבר. ומה שלא? נו מילא, מי יזכור בתוך שיטפון התכנים העצום הזה. לא מעט סדרות וסרטים בשנים האחרונות הם תוצר של תפיסת העולם הזו, אבל נראה שהדוגמה המזוקקת ביותר שלהם הם ספיישלי הנוסטלגיה למיניהם. כזה בדיוק הוא איחוד "הארי פוטר: ספיישל האיחוד" של HBO מקס, שעלה (גם ב-yes בישראל) במלאות שני עשורים לסרט הראשון: "הארי פוטר ואבן החכמים".

7.7 מיליארד דולר גרפו שמונת סרטי "הארי פוטר" ברחבי העולם, נכס יקר מפז במלחמת הסטרימינג האכזרית. במקום לשפוך מיליונים על תוכן חדש שאיש אינו יודע לחזות אם יצליח, יכולה וורנר, הבעלים של HBO מקס, פשוט לנפנף בתוכן בעל פוטנציאל צפיות אינסופי לעיני מנויים פוטנציאליים. בדומה לאיחוד של "חברים", גם זה של עולם הקוסמים לוחץ חזק על בלוטות הרגש כבר מהפתיחה. הזמנות הוגוורטס לאירוע מוצאות את דרכן אל ספרייה, בית קפה או מונית, שבהם שוהים הכוכבים השונים של הסרטים; רציף 9 ושלושה רבעים הומה אדם, עם הקטר האדום שממתין לנוסעים להוגוורטס; אמה ווטסון פוסעת מלאת פליאה במסדרונות של בית הספר האיקוני, ופותחת את הדלתות לאולם הגדול שמתמלא ברקדנים, סועדים ומפגשים נרגשים בין השחקנים השונים.

אלא שלצד ההתרגשות מהחזרה אל הסטים המרשימים והקסומים של הסרטים, וכן לנעימות האלמותיות של ג'ון ויליאמס שמציפות את הלב, יש מעט מאוד בספיישל הזה שיחדש למעריצי הארי פוטר באשר הם. אפילו האיחוד המחודש בין הכוכבים השונים, ובייחוד השלישיה המובילה - ווטסון (הרמיוני), דניאל רדקליף (הארי) ורופרט גרינט (רון) - נדמה מעושה. כאילו הם עצמם לא מבינים למה הם אמורים להתרגש ממנו. "לא מרגיש שזמן רב חלף", אומר גרינט בכנות כשהשלושה ישובים יחד בחדר המשותף של בית גריפינדור. "לא מרגיש שהרווחנו את האיחוד הזה". ובעוד השלושה צוחקים, נדמה שאף אחד מהם לא חולק על האבחנה הזו.

עוד בוואלה!

20 שנה להיסטוריה: הסיפור המדהים של ג'יי קיי רולינג והארי פוטר

לכתבה המלאה
לכולם היה כיף אדיר, הקאסט הרגיש כמו משפחה וכו'. "הארי פוטר: ספיישל האיחוד"(צילום: וורנר)
מעטים ציפו שהספיישל יתייחס באופן ישיר להתבטאויות של ג'יי קיי רולינג או לסערה שחוללו, אבל מדהים לגלות כמה מעט הבוראת הבלעדית של העולם הזה - על כל דמויותיו, יצוריו, אתריו ונושאיו - מקושרת לנעשה בסרטים

במשך שעה ו-40 דקות, "הארי פוטר: ספיישל האיחוד" לא כוללת כמעט דבר ששובר את כללי הטקס, גילוי ייחודי או רגע יוצא דופן שלא היינו יכולים לחזות מראש אם היינו צריכים לנחש מה בדיוק נראה ביצירה הזו. בפועל, מה שנראה על המסך הוא מסע כרונולוגי שטחי למדי בציר הזמן, כולל ראיונות עם הבמאים השונים והשחקנים שנוספו לאורך הדרך. בחלק מהמקרים אלו השחקנים עצמם שמראיינים את חבריהם (רדקליף את גארי אולדמן או גרינט את הלנה בונהם קרטר), בחלק מהמקרים אלו ראיונות מצלמה שגרתיים - אבל גם אלה וגם אלה מתעקשים לשחזר את אותם מסרים: לכולם היה כיף אדיר, הקאסט הרגיש כמו משפחה ולא עוד עבודה, הילדים היו נפלאים, המבוגרים היו מסבירי פנים ואדיבים, כולם היוו השראה אלה לאלה. וזהו, פחות או יותר. אפילו נפיל כמו אלן ריקמן המנוח (שאחראי לאחת הדמויות החשובות בספרים ובסרטים, סוורוס סנייפ), לא זוכה ליותר מכמה מילות נימוסין מהקולגות.

גם אם קשה לצפות מוורנר לנתח בביקורתיות את אחד מיהלומי הכתר של עצמה, דרישה מינימלית מאירוע טלוויזיוני אדיר שכזה היא להציג לפחות תובנה חדשה כלשהי ממרחק הזמן על המורשת של הסרטים, בוודאי כשכל כך הרבה במאים וכוכבים מוערכים טורחים להגיע ולדבר עליהם. לחשוף את הדילמות היצירתיות לאורך התהליך, את האופן שבו החזונות השונים של הבמאים השפיעו על הסרטים. אולם כאלה אין בנמצא. המקסימום שספיישל האיחוד מוכנה לספק לנו הוא קישור בין ההתבגרות של כוכבי הסדרה והתמות הבוגרות יותר של הסרטים. אלא שאלו היו גם כך מבוססים על תוכן הספרים שהתבגרות היא חלק מרכזי בהם, כך שאין כאן תגלית כלשהי.

הסטריליות הזאת מאפיינת גם את הרגעים המעטים שבהם נראה שהספיישל כן חושף בפנינו דבר מה חדש. ווטסון חוזרת באחד מהם לתקופה שקדמה לסרט החמישי, "הארי פוטר ומסדר עוף החול", והעומס הרגשי שאיים להכריע אותה וגרם לה להרהר ברצינות בפרישה מהסדרה. זה כשלעצמו יכול היה להיות הסיפור הגדול של האיחוד הזה, בוודאי בהקשר האקטואלי מאוד של עיסוק בהשלכות של מתח נפשי. אלא שעל אף שווטסון מתוודה שחשה בודדה ונטולת כתף תומכת, הספיישל פשוט מותיר את הסיפור הזה מאחור וממשיך קדימה. תוך דקה חוזרים שלושת הכוכבים לספר על האהבה ביניהם והקשר המיוחד, והמשבר נותר מאחור. ומה לגבי ההתמודדות של גרינט ורדקליף? איך החשיפה האדירה הזו השפיעה על האנשים שהפכו להיות? השאלות האלה יישארו ללא תשובה.

עוד בוואלה!

"יורשים", "החטא", "הביטלס - גט באק", "הלוטוס הלבן": מצעד סדרות 2021 - עשר הגדולות

לכתבה המלאה
מעט מאוד שמחדש למעריצים. "הארי פוטר: ספיישל האיחוד"(צילום: וורנר)

ואם כבר שאלות פתוחות, אי אפשר שלא להתייחס למה שמרחף מעל הספיישל כולו בפרט - ועל העיסוק ביצירה בכלל - בשנים האחרונות. מאז שסיפקה שורת התבטאויות שנתפסו כטרנספוביות, הפכה ג'יי קיי רולינג למוקצה מחמת מיאוס בתוך האימפריה שלה עצמה. ווטסון, רדקליף ואדי רדמיין (שמככב בסרטי "חיות הפלא") יצאו נגד דבריה, אתרי ואגודות מעריצים החליטו להוקיע אותה, ולאחרונה אפילו ליגת הקווידיץ' הרשמית (כן, יש דבר כזה) הודיעה שתאמץ שם חדש למשחק שהמציאה רולינג ממוחה הקודח, רק כדי להרחיק את עצמה ממנה. הסופרת עצמה סירבה, על פי דיווחים, להשתתף בספיישל, שכולל הופעות מינוריות ביותר שלה בדמות ראיונות ישנים.

מעטים ציפו שהספיישל יתייחס באופן ישיר להתבטאויות או לסערה שחוללו, אבל מדהים לגלות כמה מעט רולינג - הבוראת הבלעדית של העולם הזה, על כל דמויותיו, יצוריו, אתריו ונושאיו - מקושרת לנעשה בסרטים. למי שלא מעורה בפרטים, ניתן כמעט לטעות ולחשוב שרולינג שימשה סוג של השראה מעומעמת לבמאים, ולא הכוח המניע מאחוריהם. בכל הבחירות האלה, ספיישל האיחוד לא רק מוכיחה את חוסר התועלת בקיומו, הוא אף הולך רחוק יותר ופוגע בכוחה של היצירה שהיא מבקשת לחגוג. אם סדרת הספרים והסרטים שנגעה וממשיכה לגעת בכל כך הרבה מיליונים ברחבי העולם, שקידשה את הייחודיות וחיבקה את המנודים, מולידה מפגש מחזור כל כך סטרילי - אולי היא לא גדולה כמו ש-HBO מנסה לטעון?

עוד בוואלה!

השחקנית בטי ווייט הלכה לעולמה בגיל 99

לכתבה המלאה
תודה לאל על רובי קולטריין. "הארי פוטר: ספיישל האיחוד"(צילום: וורנר)

מהמעט המעשי שבכל זאת קיבלנו, מתחדד עוד יותר הפער האיכותי שבין אמה ווטסון לשני הכוכבים שליוו אותה במשך עשור. בעוד גם בספיישל הזה, ובוודאי בסרטים עצמם, ווטסון מביאה עמה נוכחות מרשימה של רגש וכישרון, גרינט ורדקליף נראים כמעט כמו מי שהוכרחו להשתתף. אצל גרינט התחושה הזו של אדישות טבעית עוד מצליחה לעבור, אבל רדקליף מזכיר כמה אנמי הוא היה עוד בזמן אמת. גם בשיחות שבהן נדמה שהוא מתרגש בצורה אותנטיות, קשה מאוד להידבק בתחושות וברגשות שהוא מבקש להביע. לא מפתיע שאת האירוע כולו סוגר רובי קולטריין האהוב (האגריד), שמצליח להציף את הרגש בצורה כל כך טבעית ואותנטית. נראה שגם יוצריו לא האמינו שרדקליף יהיה המנוע שלו.

"הארי פוטר: ספיישל האיחוד" הוא מוצר שלא ממש ברור איזו מטרה הוא נועד לשרת, מלבד זו המסחרית של הרשת שמאחוריו. מעריצים שמבקשים לחפור ביצירה האהובה עליהם, יכולים לעשות זאת בעזרת אינספור פודקאסטים ומאמרים בנושא. המתעניינים בסערת רולינג ימצאו שלל התפתחויות באתרי החדשות והבידור, ומי שבאמת התגעגעו? יכולים פשוט לצפות שוב בסרטים או לקרוא את הספרים. בשביל גלריית תמונות חמודות של הילדים בתחילת דרכם, יש לנו גוגל.


"הארי פוטר: ספיישל האיחוד" זמין ביס ויאודי וישודר הערב (ראשון) ב-21:00 ביס מוביז דרמה וביס דוקו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully