אם תחפשו "סערת עומר אדם" בגוגל, תגלו שהכותרת הזאת מתייחסת ליותר מאירוע אחד לאורך השנים. כמי שבעשור האחרון הוא כנראה הזמר המצליח בישראל, כמעט כל דבר שאדם עושה מייצר רעש, ולא פעם גם ביקורת. כשאתה מוזיקאי, הצרה עם רעש מתמיד היא שלפעמים הוא פשוט נעשה גדול יותר מהמוזיקה, קל וחומר אם הוא נובע מתוכה.
הסערה האחרונה סביב אדם מגיעה מהסינגל החדש שלו: השיר האווילי - והקליט למדי למרבה הצער - "קאקדילה", שכתבו לו משה בן אברהם, אופק יקותיאל, מאור תיתון ואלעד טרבלסי (אותו צוות שעומד גם מאחורי "תרקדו" של עדן בן זקן, בין היתר). בשיר מתוארת בחורה צעירה, ממוצא רוסי, שכולה סטריאוטיפ אחד גדול: בשבילה "עברית קשה שפה, כל היום רק נייט ודה" ועוד כמה מילים גנריות ברוסית, היא כמובן שותה, והיא תגיד אותך לפוטין. אבל הקש ששבר את גב הגמל הגיע עם ההתחכמות הנבזית בפזמון, שבו חורז אדם לה לה לה, ובסוף המשפט "היא בכלל לא בטוחה" עוצר לפני ההברה האחרונה - כך שהאוזן תצפה לשמוע שהצעירה הרוסיה בכלל לא בתולה. אין בזה שום דבר משעשע. זה מביך, ילדותי, חסר מודעות, פוגעני ומבזה כלפי יוצאי ובפרט יוצאות חבר העמים - הכל נכון. צריך בכלל להסביר? זה משהו שאמור להבין כל אחד.
משפט כזה בשיר - בטח בנקודת הזמן הנוכחית, הרגישה יותר - הוא, מה שנקרא, מתחת לכל ביקורת. יש דברים שלא אמורים לצאת מחדר החזרות, ומאכזב מאוד לגלות שעומר אדם עדיין לא למד את זה, אפילו שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מסתבך בצורה הזאת. לא צריך לפשפש עמוק בזיכרון כדי להיזכר שלפני שלוש שנים נקלע אדם לסערה דומה מאוד, עם השיר "בחורים טובים", שהעליב טרנסג'נדרים באותו חצי חיוך אינפנטילי. אז השורה הייתה "גילינו בתאילנד שהבנות לא בדיוק בנות". גם את השיר הזה אדם לא כתב (אלא אליה רוסיליו), אבל ההומור המתחכם בשני השירים הוא סימן היכר מובהק אצלו, ומזוהה איתו לחלוטין.
לעתים קרובות עומר אדם זכה לשבחים, גם ממני, על הרוח הקלילה של השירים שלו, שכה מנוגדת לכובד הראש המיוסר של המיינסטרים הישראלי. ככלות הכל, זאת הייתה מהפכה של שמחה. אבל כמו ששני השירים האלה מוכיחים, זה לפעמים כבר לא ממש חינני, אלא מביך. כזאת היא, להבדיל, גם הקריצה של כותבי "קאקדילה" לשיר ישן של אדם, "שדות של תירוצים" (שגם עליו חתומים טרבלסי ותיתון), ומתוכו הם מצטטים את המשפט "לא זה לא קרה עם נילי, גם לא עם אחות שלה סיוון". במקור ההקשר היה מקורי ומפתיע, וכאן הוא עייף, מעורר אדישות ומיותר. זה כמעט כל הסיפור.
וזה ממש מתחת לרמתו. לפני לא כל כך הרבה שנים שיערנו שעומר אדם יכבוש את המוזיקה הישראלית בדומיננטיות שלא הייתה כמותה זה שנים. ההערכה הייתה שהכישרון, הקול והכריזמה יתורגמו לקלאסיקות מודרניות בקצב הולך וגובר עם ההבשלה וההתבגרות. אבל בשנים האחרונות נראה שאדם עומד במקום, תקוע בתוך איזה שלב ליצני בלתי נגמר, ונופל פעם אחר פעם בשטויות - מה שבא לידי ביטוי בשירים משונים כמו "קוקוריקו" עם עדן בן זקן או גרסת הכיסוי התמוהה להמנון הלאומי "התקווה" שעשה עם נועה קירל. לא במקרה הם לא השאירו חותם. נראה שהשיר הזכור ביותר שלו משלוש השנים האחרונות הוא שיתוף הפעולה עם גידי גוב בפרסומת לבזק. הקהל רואה את זה ומצביע ברגליים: מאז ההצלחה הענקית של "שני משוגעים" ב-2018, בשלושת המצעדים השנתיים האחרונים של גלגלצ אדם לא ראה את עשרת הגדולים מבפנים.
בישראל סערות מהסוג הזה נשכחות יותר מהר ממקצה של יוסיין בולט, וזה במקרה שלציבור בכלל אכפת (לעתים קרובות לא אכפת לו). כאן אין תרבות ביטול, ואף אחד גם לא מתנצל אף פעם על כלום - וזה נושא לשיחה נפרדת. מן הסתם גם הסערה הזאת תיעלם, כנראה בלי להשאיר יותר מדי סימנים, וגם השיר הזה יתנדף כלעומת שבא. אבל אדם לא צפוי להיעלם מהמפה. אם הוא רוצה לממש את ההבטחה הענקית שלו, הוא חייב להתבגר כאמן: לבחור חומרים טובים, להבין את המעמד הציבורי שלו ואת האחריות שלו כלפי הקהל, ולא להתפתות לדאחקות שבסוף עושות ממנו בדיחה. הרי כמו שהוא יודע, בסוף הכול חולף - גם הסבלנות של הקהל.