קריירת הבימוי של ג'ורג' קלוני התחילה כהבטחה גדולה. סימנו אותו כרוברט רדפורד הבא - שחקן מצליח ויפה תואר שהפך לבמאי, ויצר סרטים מוערכים עם תודעה ליברלית. לשיא שלו הגיע קלוני באמצע שנות האלפיים עם "לילה טוב ובהצלחה", דרמה על המאבק במקארתיזם שזכתה בשלל מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות הבימוי. האם זה היה בשל העמדות הליברליות שלה, שמו של הבמאי מאחוריה או האיכות האובייקטיבית של היצירה? ייתכן שכל התשובות נכונות.
כך או כך, משם והלאה, קריירת הבימוי של היוצר המבטיח הלכה והידרדרה, וסביר להניח שהוא ממשיך לקבל הזדמנויות רק בגלל שהוא ג'ורג' קלוני. שיא השפל שלו, מבחינתי, היה באמצע העשור הקודם, עם "ציידי האוצרות", שלקח סיפור מרתק וכמה מהשחקנים הטובים בתבל, והצליח לרקוח מהם את הסרט הכי סתמי שאפשר להעלות על הדעת. לאחר מכן הגיעו "סיפור הפרברים", שהפך תסריט גנוז של האחים כהן לפארסה מביכה, עיבוד טלוויזיוני נשכח ל"מלכוד 22" וסרט נשכח עוד יותר לנטפליקס בשם "שמי חצות".
צריך להודות כי מדובר במטרה קלה. תמיד נוח ומפתה להצליף בעשירים ובמפורסמים, ואם הם גברים סטרייטים ולבנים זה עוד יותר פופוליסטי. לפעמים המטרות הקלות הן גם מטרות הוגנות, וכך גם במקרה הזה. לפחות בתור קולנוען, קלוני מתמחה ביצירת סרטים ריקים ומלאי אוויר כמו החור שבתוך הבייגלה.
אם קלוני היה נמצא היום במקום שבו חשבנו שיגיע אליו, כל תוצר חדש שלו היה סיבה לחגיגה. בפועל, הסרט החדש שלו עלה לאמזון פריים ברחבי העולם וגם בארץ בסוף השבוע האחרון, ועשה זאת בשקט מוחלט, למרות זהות הבמאי ואף שמככבים בו בן אפלק וגם טיי שרידן, מן השחקנים הצעירים הטובים בהוליווד.
לסרט קוראים "The Tender Bar", והוא מבוסס על ספרו הביוגרפי של ג'יי.אר מורינגר. בדומה למקור, גם העיבוד הקולנועי מתאר את ילדותו ונעוריו של הסופר בניו אינגלנד של שנות השבעים. את אביו האלכוהוליסט הוא בקושי רואה, ותחת זאת הוא מוצא מקלט אצל דודו, בגילומו של בן אפלק, שעובד כברמן בפאב בשמו נקראים הספר והסרט.
שרידן מגלם את הגיבור בנעוריו, והסרט מתאר כיצד למרות משפחתו הלא מתפקדת מעמדו הכלכלי הנמוך, הוא מצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, להסתופף בחברת בני ובנות עשירים, להתמחות בניו יורק טיימס ולפצוח בקריירה עיתונאית וספרותית.
בפרויקטים קודמים של קלוני, היו ברשותו חומרי גלם מעניינים והוא לא מיצה אותם. הפעם, ייאמר לזכותו שהסיפור משמים מלכתחילה. מורינגר הוא עיתונאי וסופר מוערך, זוכה פרס פוליצר לעיתונות, שבקרוב גם אמור לכתוב ספר עם הנסיך הארי. אך עם כל הכבוד, הוא לא המינגווי. יש לפחות עוד מאתיים סופרים ועיתונאים במעמד שלו, אז למה שיהיה לנו אכפת מצמיחתו המקצועית?
להבנתי, המקור הספרותי שם דגש יותר על שתייה, אלכוהוליזם והפאב שבו בילה הגיבור. פאבים אמריקאים הם מקום מלא אופי ואמוציות, אז אולי כאן היה עניין פוטנציאלי, אבל למרות שמו של הסרט, קלוני הופך את הבר לאנקדוטה שולית בעלילה.
תחת זאת, הסרט מתמקד ביחסים של הצעיר עם בחורה בשם סידני, שאביה לבן ואמה שחור. מאזן הכוחות ביניהם הוא אולי האספקט היחיד כאן שיש בו איזשהו עוקץ. בניגוד לנהוג בהוליווד, הפעם הבחורה נמצאת מעל הגבר, גם פיזית במיטה בסצינת הסקס ביניהם, וגם בכל מובן אחר. היא עשירה ממנו, היא מתמרנת אותו ומשחקת ברגשותיו, והיא מחליטה מתי ישכבו ומתי לא ומתי יהיו ביחד ומתי לא. עם זאת, כשלעצמה, הדמות שלה לא מפותחת ולא אמינה, והסצינות המשותפות של שתי הדמויות מאולצות.
לזכות קלוני ייאמר גם שבמציאות ומאחורי המצלמה, הוא טיפוס עם חוש הומור. "The Tender Bar" לא כבד ולא מכביד, ויש בו כמה דיאלוגים חינניים. התוצאה קלילה וחולפת במהירות, אבל זו חלק מהבעיה. יש סרטים שבסיומם אנחנו לא מבינים למה צפינו בהם. בסיומו של הסרט הזה, אנחנו בכלל לא מבינים במה צפינו, וכמובן לא זוכרים כלום. הדרמה הקומית הזו לא מותירה שום רושם.
בצוות אפשר למצוא גם שמות ותיקים וטובים כמו לילי רייב וכריסטופר לויד, ואת סידני מגלמת הכוכבת הפורצת בריאנה מידלטון, שבקרוב נראה אותה במיני-סדרה של דיסני פלוס על פי "היפה והחיה". כשאתה ג'ורג' קלוני, ממש לא קשה לך לגייס שחקנים ושחקניות. בנוסף לכך הסרט נהנה גם מהסטייל של שנות השבעים ומעבודתו של הצלם מרטין רו, שהיה אחראי בזמנו לצילום המופתי של "קונטרול". אך התחושה היא שמאחורי כל אלה לא עמד במאי, אלא אלגוריתם. אין פה קצב, נימה ברורה או רגעי שיא כלשהם.
למרות הקנאה בקלוני וההנאה הטמונה בהתנגחות בו, הדברים האלה נכתבים בצער. בשיאה של הקורונה, כשסרטים חדשים כמעט לא מגיעים לבתי הקולנוע, היה נחמד למצוא משהו להמליץ עליו בסטרימינג. הוליווד היתה זקוקה לדמויות אכפתיות, כריזמטיות ודומיננטיות כמו קלוני, לו רק היה מממש ולו קצת מן ההבטחה שהיתה טמונה בו. שוב, זו לא חוכמה להתנגח בו, אבל זו גם האמת: הוא חתיך, לבן - ובמאי מחורבן.