הסדרה "הצהובות" (במקור Yellowjackets) הטילה כישוף על המבקרים בארצות הברית. קשה לחשוב על סיבה אחרת להילולים הכמעט-גורפים עליה, כולל שתי מועמדויות לפרסי בחירת המבקרים ומקום של כבוד בסיכומי עשר הסדרות הטובות השנה אצל 23 מהם. זו סדרה נחמדה, כן, אבל מכאן ועד להשתפכות הזו הדרך ארוכה ותמוהה, בפרט מאחר שהסדרה מפספסת בענק עם אחד המרכיבים הכי חשובים שחיוניים כדי להפוך אותה למעולה באמת.
למען האמת "הצהובות", שהפרק האחרון שלה יעלה מחר (שלישי) ליס ויאודי בצמוד לארה"ב, היא נצר לז'אנר ותיק למדי שלא נוטה לזכות ליחס חם במיוחד מהביקורות - מותחני טינאייג'רים. יש גופה, יש חשודים שכולם נערים ונערות, ועל כן יש גם הורמונים גועשים ושאר בעיות של גיל ההתבגרות. מ"ורוניקה מארס" - היחידה שבאמת זכתה לביקורות משבחות, לפחות בגלגולה המקורי - דרך "שקרניות קטנות" ועד "ריברדייל" ושכפוליה, העניין הזה נדוש ונטחן וזכה להצלחות ענק בטלוויזיה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה לא הז'אנר המוכר היחיד ש"הצהובות" מנכסת לעצמה - היא נוטלת השראה ישירה מ"אבודים": עלילתה מתרחשת בשנות התשעים, ועוקבת אחר קבוצת נערות שבמהלך טיסה למשחק מכריע, מטוסן מתרסק במעבה יער קנדי מרוחק. כעת עליהן לשרוד לבדן ולהתמודד עם העובדה שאין חילוץ בדרך, ובתוך כך, ככל שהעונה מתקדמת, כך היא מפלרטטת עם הרעיון שיש משהו על טבעי שאורב להן. האם מדובר בדמיונות שווא של הנערות? בהחלט ייתכן, אבל גם אולי לא. כך או אחרת, שנה וחצי הן יהיו לכודות ביער הזה, ובמהלכם יתדרדרו למעשים שפלים ואיומים - כך מובטח לנו כבר בסצנת הפתיחה של הסדרה.
אלא שגם בכך לא מסתכמים הז'אנרים היחידים ש"הצהובות" מתהדרת בהם. במקביל היא מתארת את מה שקורה בהווה - אנו עוקבים אחר ארבע מהנערות האלה כשהן כבר נשים בגיל העמידה, והעבר פתאום שב לרדוף אותן: מישהו סוחט אותן ומאיים לחשוף את מעלליהן מאז, אחרי שהסתירו אותם בדבקות במשך 25 שנים. את שלוש מהנשים האלה מגלמות איקונות ניינטיז שפרצו בעשור ההוא כשחקניות צעירות ומאז המשיכו לעבוד ולשגשג: שונה (מלאני לינסקי, "יצורים שמימיים") היא עקרת בית ואם מתוסכלת שנשואה לאהוב נעוריה, שבמקור "גנבה" מחברתה הטובה. נטלי (ג'ולייט לואיס, "פסגת הפחד", "רוצחים מלידה") היא כיום מכורה שנכנסת ויוצאת ממכוני גמילה, ומיסטי (כריסטינה ריצ'י, "בתולות הים", "משפחת אדמס") היא אחות סיעודית פסיכוטית בבית אבות. הצלע הרביעית היא טאיסה (טאוני סייפרס), כיום רעיה ואם שרצה לסנאט.
אם התיאור הזה נשמע עמוס, זה כלום לעומת מה שקורה בפועל. "הצהובות" - שעטנז בין סיפורי התבגרות, הישרדות, אימה, מסתורין, מתח ודרמת יחסים - תופסת כל כך הרבה מרובה, עד שאין לה סיכוי להצליח לשמור על כולו בידיים. המדהים הוא שכסדרה העוסקת בטראומה אדירה שהגיבורות שלה חוו, ועוד מגדילה ומציגה אותן גם בזמן ההתמודדות וגם כשהן נשים בוגרות עם פצע כזה בעברן, כל מה שמעניין את "הצהובות" הוא המסתורין - הפער בין מה שהיה אז למה שקורה עכשיו. מה הן עשו שם בשממה? מדוע עשו את זה? את מי הן הרגו בסצנת הפתיחה? מה קרה לכל אלה שלא חזרו? האם בעצם מישהי נוספת חזרה והסדרה מסתירה זאת מאיתנו? מי מכיר את סיפורן כך שיוכל לסחוט אותן?
אלה שאלות ששומרות על עניין סביר לאורך עשרת פרקי העונה הראשונה (עונה שנייה כבר הוזמנה), אך כולן גם כאלה שראינו המוני פעמים בעבר, והשזירה שלהן ושל הסיפורים אלה באלה לא הופכת אותן לרעננות יותר. גם הרעיון ללהק כוכבות ניינטיז הוא הברקה קוסמטית מעיקרה. הוא אמנם עובד עם לינסקי ובמיוחד עם ריצ'י, אבל השימוש בג'ולייט לואיס פורט על אותו מיתר שחוק ובלתי נסבל שראינו ממנה כל כך הרבה פעמים בעבר, ופלא שלא נקרע עד היום. יש בכך כדי להעיד על "הצהובות" כולה. היא מתארת גיבורות שהולכות ונשברות בנעוריהן ואז שבורות או סדוקות בבגרותן, ואיכשהו לא מצליחה - האמת, אפילו לא מנסה - להעמיק בהן, להפוך אותן למשהו שהוא מעבר לקלישאה או לכלי תסריטאי שנועד לשרת את הטוויסט הבא.
ההשטחה הזו מגיע לשיא באחד הרגעים המקוממים של העונה (שימו לב, ספוילר מאוד כללי להלן. הרגישים מוזמנים לדלג לפסקה הבאה), שבו אחת הדמויות המבוגרות מעוללת משהו כל כך נורא לדמות כל כך חביבה. מעבר לטרחה שנגרמת לה ולחברותיה בשל כך, לא נראה שיש לה אפילו שמץ של נקיפת מצפון, ולסדרה עצמה אין עניין לחקור את מה שמתחולל בנפשה בעקבות המעשה. אם זו אמורה להיות עדות לכך שנשמתה נעכרה לחלוטין בעקבות המעשים שעשתה על האי, זה לא עובד - בין אם בגלל שהכתיבה לא מיטיבה להבהיר את זה ובין אם מפני שהשחקנית לא מפרשת כך את דמותה.
למרות פגמיה, ובדומה לאותן סדרות שבעקבותיהן היא פוסעת, גם "הצהובות" הפכה ללהיט גדול. לאורך השבועות שבהם שודרה הצטרפו עוד ועוד צופים לשידור בערוץ הכבלים מדי יום ראשון. בנוסף, היא הסדרה השנייה הכי נצפית בשירות הסטרימינג של שואוטיים מאז שהושק ב-2015 (שנייה רק ל"דקסטר: דם חדש"), עם ממוצע של חמישה מיליון לכל פרק (לא כולל הפינאלה, שנתוניו טרם פורסמו). מן הסתם יתווספו מיליונים נוספים עכשיו כשהעונה זמינה במלואה.
אפשר להבין את ההצלחה הגדולה ומדוע גם צקצקנים כמוני התייצבו בקביעות מדי שבוע לנתח מדמם נוסף. מעלתה הניכרת ביותר של "הצהובות" היא כנראה העובדה שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. לצד רגעים דרמטיים כבדים ואפלים, כולל אחד באמת שובר לב בפרק האחרון לעונה, הסדרה מקפידה גם לשמור על הומור שחור ומרושע. זה מתגלם בעיקר בדמותה הפסיכוטית של מיסטי המבוגרת. ניכר שכריסטינה ריצ'י נהנית לגלם אותה, פסיכית קרת רוח שמתענגת מהמעשים האיומים שהיא עושה.
ריצ'י לבדה שווה את הצפייה, אך גם מעבר לה - "הצהובות" מתקתקת ביעילות. הרי בסופו של דבר, הסיבה לכך שהנתיבים שהיא פוסעת בהם חרושים היא מפני שפעלו היטב בעבר. זה מה שקורה גם הפעם, ואמנם לא כל הכדורים שהסדרה מלהטטת בהם נותרים באוויר, אבל רובם הגדול והצבעוני כן: עלילות מקבילות, חידות בלתי פתורות, רמזים מטרימים ותשובות שהיא מזרזפת מדי פעם. השימוש של הפסקול בקלאסיקות ניינטיז לאורך העונה פיקחי ומשמח, יוצרי הסדרה מפגינים תכופות כישרון ליצירת אווירה מצמררת, והכלאת הז'אנרים נעשית במינונים מדויקים שמסייעים לה להיראות כמו משהו עדכני ככלות הכל. אם בעונות הבאות "הצהובות" תעבה את דמויותיה ותוסיף לעצמה רבדים, היא יכולה להפוך לסדרה גדולה באמת.
כל פרקי "הצהובות" זמינים ביס ויאודי.